השבת ושבת הארץ

"וידבר ד' אל משה בהר סיני" ופרש"י בהר סיני, מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' מה שמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני וכו'.

א. מנוחת השבת והשביתה

איתא בזוהר חדש [מט, ג] "להנחיל אוהבי יש", י"ש נוטריקון יובל שמיטה, ובלי ספק שעל דרך זו אמרו חז"ל שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, (שלהי עוקצין), כל הש"י עולמות הן מבחינת האהבה בתענוגים אהבת עידן ועידנים משל יובל ושמיטה, אמנם יש לבאר מה שהקדים בקרא יובל לפני שמיטה ורבי יהושע בן לוי הקדים שמיטה ליובל.

והענין דבשמיטה נאמר "ושבתה הארץ" ולא נאמר וקדשתם וביובל נאמר וקדשתם. והנה בשבת בראשית אמרו [מובא ברש"י בראשית ב, ג ד"ה ויכולו] "מה היה העולם חסר - מנוחה, באה שבת באה מנוחה", המנוחה אינה ענין שלילה כי בשלילה לא ימצא מרגוע, אלא היא פדות והרוחה מכל מעיק וצר, מכל מפריע ומשבית. דהנה איתא בברכות (נח, א) רב ששת סגי נהור הוה קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא חלף גונדא קמייתא והוי קאוושא וכו', א"ל ההוא צדוקי אתא מלכא, אמר ליה רב ששת לא קאתי מלכא, חליף גונדא תנינא וכו', חליף תליתאי כי קא שתקא אמר ליה רב ששת ודאי השתא אתא מלכא, אמר ליה ההוא צדוקי מנא לך הא, אמר ליה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דכתיב וכו', 'לא ברוח ד' וגו' ולא ברעש ד' וגו' לא באש ד' ואחר האש קול דממה דקה' ע"ש, [עיין בביאור הגר"א לתקונים מזהר חדש (תקוני זהר יג, א ד"ה והנה רוח גדולה) אופנים כמ"ש כי רוח החיה היא באופנים אל אשר הרוח וגו' זו עשיה, ואחר הרוח רעש - חיות כמ"ש את קול כנפיהם כקול המים וגו' - יצירה, ואחר הרעש אש - שרפים שהן אש שורף - בריאה, ובכולם לא קאתי מלכא, והנה קול דממה דקה - שכינתא באצילות, והנה ד' תמן קאתי מלכא]. והביאור בזה דהנה גם בבחינת התורה והמצוות יש שהם מצד אחרי הבריאה שנמצאים בה כוחות מכוחות שונים זה לעומת זה עשה אלוקים, ובכדי לינצל מהכוחות הרעים, קיומי המצוות המה מסוגלים לזה, לנצח כוח הרע ולקיים את הטוב המוחלט, ואף על עצם התורה אמרו (קדושין ל, ב) 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, אם אתם מניחים רטיה זו אתם ניצולים ממנו, ואם לאו אתם נתונים בידו', ובשביל נצחון הקודש נדרשת רוח כבירה וכמש"כ (יחזקאל ג, יב) 'ותשאני רוח'. וברעש "ואשמע אחרי קול רעש גדול" [שם], וגם אש לוהט "כי באש ד' נשפט" (ישעיה טו, טז).¹

אבל הנה התורה קדמה לעולם, קוב"ה אסתכל בה וברא בה עלמין, ואז עוד לא היתה מציאות לכוחות הרשע, ואף אחר שיצר הקב"ה את כוחות הרע לא שיתף אותם בעצם היצירה, וכל היצירה היתה רק מצד הקדושה, "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי" (דברים לב, לט), הרי שישנם ערכים ומושגים בתורה ובמצוות, מלבד כיבוש הרע וכל כוחו וגונדא דיליה, וכמו שיהיה לעתיד, עת יכלה ויבער הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ, ואז "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), וממילא לא יהיו כל ערכי ומושגי התורה והמצוה לא בשביל מלחמה אלא רק בשביל העליות הנוראות שיעלו משעה לשעה, "מגדל עוז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב" (משלי יח, י).

הנה כבוד ד' הוא שאין עוד מלבדו ושיכרתו כל כוחות הרע וכליל יחלופו, ולכן אחר העבודה של רוח, רעש ואש המכלים את כוחות הרע, אזי מתגלה כבודו ית' בבחינת "קול דממה דקה", שכולו שקט ושלוה, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. וזהו כבודו של מלך שאין מלחמות בארצו ובימיו, והוא עובר בשקט ובשלוה.

וזהו ההבדל שבין עבודת ימי החול לעבודת השבת, בחול הוא בבחינת רוח, רעש ואש, שאז צריכים לעורר עוז לכבוש את כל הרעות, שבחינת החול היא ערכה של היצירה אחרי שנוצרה ונבראה, לא כן עבודת יום השבת שצריכה להצטייר כאילו כל מלאכתך עשויה וכי כבר נצחו את כל הרשעה וחוזר כל העולם לבחינת ראשית היצירה לפני שנתהותה הרשעה והרע, ועל כן בשבת קול דממה דקה ישמע, "ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר" (ישעיה מ, ה).²

ב. רז המנוחה דיום השבת ושמיטה ויובל

וזהו רז המנוחה ביום השבת קודש שאז אין צריכים לכבוד כי אם להתעלות ולעלות, וביתר ביאור: דהנה, יש יצירה ויש כח היצירה, הרע נמצא רק ביצירה ולא בכח היצירה שהוא כולו אומר קדוש, ובשבת חוזר העולם לכח היצירה ולכן אסור לעשות שום מלאכה ביום השבת, כי אז שולט הסדר של לפני היצירה כפי מה שהיה בכח היצירה. "ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה עונג קרא ליום השבת", היינו שהיצירה מתעלה ביום השבת להיות ברזא דאחד, דהיינו שיתאחדו הבכח והבפועל שהם כולם מצד הקדושה ומתאחד הבכח עם הבפועל, אחד באחד יגשו [איוב מא, ח], מעין עולם הבא שאז יהיה ד' אחד ושמו אחד.

ומתוך זה שבשבת נעשית כל היצירה לאחדות אחת עם כח היצירה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, פועל הכח הזה ליצור עוד ששת ימים, שכן בכל ששה ימים יש יצירה חדשה, כדברי האור החיים הקדוש [בראשית ב, ג ד"ה כי בו שבת עיי"ש] שלא ניתן כח היצירה כי אם עבור ששה ימים והוא מכח השבת שהיא כח היצירה.³

ומאחר שהמנוחה היא התגלות כח היצירה וכמו שאמרנו, הנה המנוחה היא יצירה נפלאה יותר מכל המציאות הנגלית, וכמו כן שבת הארץ שבו אין זורעים וחורשים וצריך לאכול רק מן המוכן, הרי זה בבחינת התגלות של המנוחה האלקית, גילוי הכח של היצירה.

מסגולתה של ארץ הקודש ארץ ישראל שיש לה בחירה והיא עצמה יש בכחה לגלות את השביתה ההיא, המנוחה האלקית, וזהו "ושבתה הארץ שבת לד'", שהארץ בעצמה תשבות ותנחיל לעצמה וכלל ישראל המקיימים את שביתתה, את השביתה העליונה, שבת לד', וכשם שנאמר בשבת בראשית שהשבת היא למען גילוי כבוד ד' כאילו אין עוד כוחות הרע בעולם, כן הוא ענין השביתה בשביעית, כולה אומרת כבוד לד', ובזה סרה תמיהת הרמב"ן שם עיי"ש.

כשם שבשבת גוי ששבת חייב מיתה [סנהדרין נח, ב] כן הוא גם בשביעית, "והיתה שבת הארץ לכם", ואיתא בתורת כהנים לכם ולא לאחרים, ומזה לומד מרן הב"י את שיטתו (בשו"ת אבקת רוכל) שאין שביעית נוהגת בשל נכרים, שכשם שאסור לנכרי להנות מאור השבת שנאמר עליה "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", כמו כן אסור לו להנות מאור השביעית ומכ"ש מאור היובל שבה נאמר לכם ואין לזרים חלק בה.⁴

חיבה יתירה יש ביובל שנאמר עליה וקדשתם, דהנה תכלית המרוצה לישראל שיתעלו מבחינת היצירה אל בחינת כח היצירה, שהבכח והבפועל יתאחדו להיות אחדים, ד' אחד ושמו אחד, והתגלות היצירה באה על ידי ישראל שכולם מדובקים ברז עולם האצילות שאז איהו וחיוהי וגרמוהי חד [תקוני זהר], ואז מה שישראל מקדשים את הזמנים יהיה קביעא וקיימא, וגם קדושת השבת תהיה כקדושת המועדים וכן קדושת המועדים כקדושת השבת, וזהו רז היובל עלמא דיובלא, עלמא דחירו, ולזה נאמר ביובל וקדשתם [עיין זהר ח"ב קיב, א היינו דכתיב ועבד הלוי הוא (בינה הנקראת הוא) חירות, כמה דאתמר דהא יובל קרי חירות ועביד חירות לכל עלמין].

הנה השמיטות הן הסתעפות מקדושת היובל, וזהו להנחיל לאוהבי יש, [י"ש ר"ת] יובל ושמיטה [כנ"ל מז"ח מט], שתהיה גם השמיטה מערכו הגדול של היובל רזא דאחד, וגם לפני בא התור המזהיר ההוא, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות [שלהי עוקצין], שמיטין, שמתוך השמיטין נעשין יובלין, ולזה השמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן אע"פ שאין היובל נוהג.

והנה מצד סיני היה ראוי שישראל יהיו כבר בדרגתם העליונה של העתיד, שיהיו כולם מבחינת יום שכולו שבת, וכמו שיהיה לעתיד לבא שארץ ישראל מגדלת כלי מילת וגלוסקאות [שבת ל, ב], ורק הירידה שהיתה להם אחרי המעמד הנבחר הביאה שלא יוכלו לקבל את אור השבת זולת פעם בשבע שנים ופעם ביובל, ולכן היה עולה על הדעת לומר שהפרטים היינו ההכנה לא נאמרו בסיני, ומה ענין שמיטה אצל הר סיני, ולזה נאמר בהר סיני, לומר לך שגם הכללות וגם הפרטים כולם נאמרו בסיני, ויש ערך קדוש נעלם גם לזריעה ולבצירה של כל השש שנים, ואף הם נאמרו בסיני וכמו כן כל המצוות, ובל תדמה שהרי יש בין המצוות הבאות רק מצד הירידה שאין בהן גדלות שנאמרה בסיני, ובא לומר לך שכל המצוות הן כללותיהם ופרטותיהן נאמרו בסיני.⁵