אם תעירו ואם תעוררו

"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

מפסוק זה, המופיע בשיר השירים בנוסחאות שונות שלוש פעמים, דורשת הגמרא במסכת כתובות (דף קיא.) את שלוש השבועות:

"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [פרש"י "יחד ביד חזקה"], ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי".

מכיוון שבכל שבועה יש כפל לשון - "אם תעירו ואם תעוררו" - דורשת הגמרא שישנן שש שבועות:

"שש שבועות הללו למה? תלתא - הא דאמרן. אינך: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחיקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים".

ממשיכה הגמרא – "בצבאות או באילות השדה- אמר רבי אלעזר אמר להם הקב''ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

*

סוגיה זו מהווה את הבסיס לשיטת האדמו"ר מסאטמר בספרו 'ויואל משה', על-פיו יש להתנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לפני בא המשיח. לדעתו, כל פעולה המקרבת את הגאולה אסורה. לדבריו, ליחידים מותר לעלות לארץ ישראל, אך להוביל מהלך של 'קיבוץ גלויות' כפי שנעשה במאתיים השנים האחרונות - אסור, משום שזו מוגדרת כ'עליה בחומה'. קל וחומר, שהמאבק מול הבריטים והערבים למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אסור מטעם מרידה באומות. ומעל הכל רובץ איסור דחיקת הקץ.

לדעת ה'ויואל משה', מכיוון שעם ישראל עבר על השבועות, לכן הקב"ה התיר את בשרנו כצבאות וכאיילות השדה, בשואה האיומה. כמובן שהוא דן בשאלה, אם אכן התרחשה השואה מחמת שעברנו על שלוש השבועות, מדוע דווקא אלו שנשארו בגלות ולא עברו על השבועות נהרגו, ואילו אלו שעלו לציון, נותרו לפליטה?

בהמשך מאמרנו נתן מבט אחר גם לקושיה זו.

*

תשובות רבות נאמרו על שיטתו זו של האדמו"ר מסאטמר. המשותף לכולן, שסוגית שלוש השבועות היא 'טענה' נגד תהליך שיבת ציון והתמיכה בישובה, ואנו נזקקים 'להשיב' על טענה זו.

בדברים דלהלן נראה, שאדרבא! סוגית שלוש השבועות איננה טענה נגד בוני ציון, אלא אדרבא – דווקא סוגיה זו מחזקת את הצורך לפעול כעת למען גאולתן של ישראל.

*

שלוש השבועות נלמדות מן הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

על איזו אהבה מדובר כאן?

כמובן, מדובר על האהבה שבין עם ישראל לקב"ה. הן באהבה זו עוסק שיר השירים, כידוע לכל! ומה כתוב בפסוק זה? דורשת הגמרא, שעם ישראל הושבע, שבזמן הגלות, כשהבנים מורחקים מעל שולחן אביהם, לא יעוררו את האהבה הקיימת בין עם ישראל לקב"ה.

טבעי הדבר, שבזמן הגלות, כאשר עם ישראל סובל מאורעות וצרות, ואהבת ה' אותנו אינה ניכרת תמיד, אלא היא מסותרת ומכוסה מעיני הבריות, בזמן שמורחקים אנו ממקום השכינה, שנעשה הכל על מנת לעורר את אהבתו של הקב"ה אלינו.

אולם הקב"ה השביע אותנו, שלא נעורר את אותה אהבה. אהבת עולמים ישנה בין הקב"ה לעם ישראל, אך כעת היא רדומה, מוסתרת וחבויה. "אני ישנה ולבי ער". רוצים אנו שתהיה גלויה, רוצים אנו להעיר אותה מן השינה, אך הושבענו שלא לעשות זאת. "השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". עד בא הזמן, עד שיחפוץ הבורא, עלינו להימנע מלעורר את אהבתו אלינו.

מהי הדרך לעורר את אהבת ה' אלינו [שהושבענו, שלא ללכת בה]? דורשת הגמרא- "שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ". מגלה לנו כאן הגמרא, שהדברים הללו- עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ- הם הדברים הטובים ביותר שניתן לעשות על מנת לעורר את אהבת ה' יתברך לעמו ישראל. הדברים הללו הם האהובים והרצויים ביותר לפני המקום, ועשיית הדברים הללו תעורר את ה' לאהוב את עמו אהובו. אלא, בכדי שהדבר לא יקרה טרם זמנו, כדי שהגלות תהיה לנו כפרה גמורה ותיקון גמור, הושבענו שלא לעשותם.

עומדים ר' יהודה ור' זירא בבבל, וכן רבי יצחק די ליאון בעמח"ס 'מגילת אסתר' במקום גלותו, ואומרים: ודאי שאנו רוצים לעלות בחומה. משתוקקים אנו לדחוק את הקץ. מצפות ומייחלות עינינו לרגע בו נוכל למרוד באומות. איזה יהודי לא ירצה לעורר את אהבת ה' לעם ישראל?! אבל מה נעשה…? הושבענו להימנע מכך. הושבענו להיות רחוקים מעל שולחן אבינו, ולהמתין. להמתין, עד שיחפוץ ה' לגואלנו, ולא לזרז את אהבתו אלינו טרם זמנה.

בהתאם לכך, ר' זירא עצמו, על אף שסבר שהציבור הושבע שלא לעלות לארץ 'יחד ביד חזקה', עלה לארץ בתור יחיד. על הציבור חלה השבועה, אך על היחידים אין היא חלה, ור' זירא לא נמנע מלעשות את מה שעכ"פ היה בידו.

ועלייתו זו של ר' זירא מלאה היתה בקשיים ובסכנות. מספרת הגמרא (כתובות קיב.), שר' זירא הגיע לנהר, ולא היתה דרך לעבור אותו. מה עשה? הלך על חבל רעוע, וסיכן נפשו. לא היה לו פנאי להמתין לדרך מעבר טובה יותר. על פיו דובבות המילים "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו, אנא מי יימר דזכינא לה?!"- אם לא אזדרז למרות הסכנה, מי אמר שאזכה אני להיכנס למקום אליו משה ואהרן לא זכו להיכנס?

אכן! דווקא ר' זירא, בעל השבועות! הוא זה שהבין את תוכנה הפנימי של השבועה! ובהשתוקקותו לשכינה, אמנם נמנע שלא לעורר את האהבה במלואה, אך לפחות ביצע חלקה. נעשה מה שביכולתנו- נעלה לארץ כיחידים מבלי להשתהות אף לרגע.

לימדה אותנו הגמרא, שעליה בחומה! מרידה באומות! דחיקת הקץ! אין דברים יותר אהובים לפני המקום מאלה! לכן דווקא אלו מעוררים את אהבתו! אך, לצערנו, הושבענו שלא לעורר את אותה אהבה שבין ה' לבניו.

*

לא לנצח קיימת שבועה זו, הן הפסוק עצמו הגביל אותה בזמן. "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". 'עד שתחפץ' הושבענו שלא לעוררה, אך משהגיעה העת המוגדרת כאן כ'תחפץ', הגיעה השעה להעיר ולעורר את אותה אהבה גנוזה ורדומה.

מהי עת ה'תחפץ'? עת ה'תחפץ' היא העת בה הקב"ה קורא לבניו – 'בני, הגיע זמן גאולתכם'. הסתיימה עת הגלות, והגיעה עת האהבה. "התעוררי! התעוררי! כי בא אורך, קומי אורי". 'עד שתחפץ' הושבעתם שלא לעורר את האהבה, אך כעת אתם מוזמנים ומצווים לעוררה.

וכבר היה לעולמים, בתחילת תקופת בית שני, שפקד ה' את עמו, וקיבלנו את בשורתו מפיו של כורש - "מי בכם מכל עמו, ה' א-להיו עמו ויעל". סימן היה זה משמים, שהגיעה עת ה'תחפץ'. לעת כזו, צריך לעורר את האהבה שהיתה רדומה שבעים שנה. כיצד עושים זאת? אותה הדרך בה הושבענו שלא לעורר את האהבה טרם זמנה- כעת היא היא הדרך לעורר אותה.

לכאבנו כי רב, בזמן כורש, החמיץ עם ישראל את השעה. מספרת הגמרא במסכת יומא (דף ט:): 'ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. א''ל, א-להא סנינא לכו! דכתיב "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' - אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

מהי טענת ריש לקיש? הטענה היא שעם ישראל 'לא עשה עצמו כחומה'. עלינו כיחידים, ולא כולם 'יחד ביד חזקה'. לא עוררו את אהבת ה' כפי שה' מעוניין שיעוררו את אהבתו. ואי העליה בחומה אז, גרמה להחמצה הגדולה של בית שני, שנמנעה השכינה מלשוב ולשרות בו, ולבסוף חרב.

ולכשנתבונן בדברים, הזעקה תגבר עוד יותר. הן יודעים אנו מי עלה לארץ בזמן עזרא. גמרא מפורשת היא: "עשרה יוחסים עלו מבבל... לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה" (קידושין סט). הממזרים עלו ארצה. על מעשי העולים מסופר בכתובים: השוק היה פתוח בשבת, יהודים דרכו גתות בשבת, הביאו סחורה, ואף נשאו נשים נוכריות.

על כך אומר ריש לקיש את דבריו המזעזעים!

בגלל אלו שלא עלו בתחילת בית שני, אולי כי חששו להיות מושפעים לרעה מרמתם הרוחנית של העולים, לא שרתה בו השכינה במלואה. גם אם היו אלו תלמידי חכמים ומרביצי תורה, מי מהם שלא עלה ארצה, גרם לשכינה להתעכב מלשרות בבית שני. ומאידך, אותה השראה חלקית של השכינה שמכל מקום היתה, בזכות מי באה? בזכות אלו שאכן עלו ארצה. גם אותם שהיו ממזרים ונתינים, מחללי שבתות ונושאי נוכריות.

מי מהם אהוב יותר על הקב"ה?

המילים "אלהא סנינא לכו" נותנות תשובה כואבת. בשעה שה' פוקד את עמו, ארץ ישראל היא הנקודה המרכזית. העוסק בה מעורר את אהבת ה' אלינו, ומי שאינו עוסק בה, כביכול מוותר על אהבת ה' לעמו ישראל.

*

בהמשך אותה גמרא ביומא, מובא כי ר' יוחנן חולק על ריש לקיש, וחשוב להתבונן מה שורש מחלוקתם. אומר ר' יוחנן, שגם אם היו עולים כולם, עדיין לא היתה השכינה שורה בבית שני. מדוע? "דכתיב יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם- אף על גב דיפת א-להים ליפת, אין השכינה שורה אלא באהלי שם". ופרש רש"י  "אעפ''י שיפת א-להים ליפת- שזכו פרסיים לבנות בית שני, אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון, שבנה שלמה שבא מזרעו של שם".

וקשה, היאך רש"י כותב שכורש בנה בית שני? הרי יהודים בנו אותו, כמפורש במקראות! יתירה מזאת, אף כאשר הגויים בקשו להשתתף בבניה, השיבו להם היהודים עולי הגולה - "לא לכם ולנו לבנות בית לא-להינו!" (עזרא ד ג).

נמצא בהכרח, כי הכוונה הדברים ש"פרסיים בנו בית שני", שהם היו השלטון שתחתיו נבנה בית שני. הם אלו שנתנו את הרשות לבנות אותו.

ועל כך אומר ר' יוחנן, שגם אם היו עולים כולם בימי כורש, עדיין השכינה היתה נמנעת מלשרות בו כראוי, כיוון שהשכינה שורה במלואה רק כאשר ישנה מלכות ישראל מבניו של שם, כמו שנאמר "וישכון באהלי שם". ובתחילת בית שני טרם קמה מלכות ישראל, השלטון היה פרסי, והתקיים בנו הכתוב "יפת א-להים ליפת".

היוצא מן הדברים, שלדעת ריש לקיש החיסרון בתחילת בית שני היה שלא עשינו עצמנו 'כחומה' ולא עלינו כולנו, ולדעת ר' יוחנן החסרון היה שהשלטון היה פרסי, וטרם קמה מלכות ישראל.

כיצד ניתן היה לתקן זאת?

לדעת ריש לקיש התשובה פשוטה: עלייה לארץ של כל העם. זוהי לשונו של ריש לקיש - "אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו".

לדעת ר' יוחנן התשובה קשה יותר לביצוע. כדי לתקן זאת, כדי שאת בית שני יבנה מלך ישראל, לא היה די בעליית כולם לארץ. היה צריך גם למרוד בכורש, ולהקים את מלכות ישראל.

מסקנה: לדעת ריש לקיש החיסרון היה שלא עלו בחומה, ולדעת רבי יוחנן, החיסרון היה שלא מרדו באומות...

"השבעתי אתכם... עד שתחפץ"!

אומר ריש לקיש, הנה בזמן כורש הגיעה עת ה'תחפץ'. ממילא כעת לא רק שאין 'איסור' מחמת השבועות, אלא יש חיוב 'לקיים' אותן. כעת מוטל עלינו לעלות בחומה. ומכיוון שלא עשינו זאת, החמצנו את השעה, ובית שני לא היה מושלם.

עונה לו ר' יוחנן- בעת ה'תחפץ', לא די לעלות בחומה. צריך גם למרוד באומות. צריך להקים מלכות ישראל, וברשותה לבנות את בית שני. כי בעת התחפץ צריך לקיים את כל שלוש השבועות במלואן.

*

זכה דורנו, ששוב נשמעה הקריאה הא-להית- "מי בכם מכל עמו, ה' א-להיו עמו ויעל". אמנם שמו של הגוי שאמר זאת לא היה כורש אלא בלפור, וכן הניסוח המדויק של המילים היה שונה, אך המהות היא אותה מהות. כבר צפה זאת הרמב"ן בשיר השירים, שעתיד הקב"ה לגאלנו ברישיון האומות כגאולת כורש בזמנו, וכן כתב הרד"ק בפרושו בתהילים קמו ג, ובמלכים א ח מט.

לרישיון זה מהאומות זכינו בחזקת שלוש פעמים- לראשונה בהצהרת בלפור, בשניה בהחלטת האומות בסאן רמו לתת תוקף בין לאומי להצהרת בלפור, ובשלישית בהחלטת האומות בי"ז כסלו התש"ח– הוא התאריך המכונה כ"ט בנובמבר, בה הוחלט על הקמת מדינת ישראל. שלוש פעמים, שלוש פקידות, שלושה שחזורים של הכרזת כורש. בהתאם לכך, לאחר החלטת סאן רמו, היו מגדולי ישראל- ובראשם רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק [בעל ה'משך חכמה' על התורה וה'אור שמח' על הרמב"ם]- שאמרו, שבעקבותיה סר פחד השבועות. הגיעה עת ה'תחפץ', ופג תוקפן של השבועות.

לעת כזו, בה קורא ה' לעמו ישראל להיגאל, עת ה'תחפץ' היא. כעת הופכות מ"איסור" ל"מצווה". לנקודה המרכזית בדורנו.

*

ולסיום, אי אפשר להימנע מלגעת בנקודה כואבת: בין השבועות ישנה גם שבועה על אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי.

גם שבועה זו נועדה שלא לעורר את אהבת ה' אלינו קודם זמנה. ה' גזר עלינו גלות, אך גם נשבע שיקיים אותנו בגלות. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם" (ויקרא כו מד). לשם קיום הבטחה זו, השביע הקב"ה את אומות העולם, שלא להשתעבד בישראל יותר מדי. אם הם יעברו עליה, וה' יראה כמה אנחנו סובלים מידם, תתעורר אהבת ה' אל בניו אהוביו. לכן, לפני שהגיע זמן הגאולה, מושבעות אומות העולם שלא לעשות זאת.

ולמצער, גם שבועה זו הוגבלה בזמן: "עד שתחפץ". בזמן גזירת הגלות, ישנה הבטחה א-להית- "לא מאסתים ולא געלתים", ובהתאמה שבועה על אומות העולם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי. אך כשמגיעה עת הגאולה, הרי שתם זמנה של ההבטחה הא-להית על שמירת עם ישראל בגלות, וגם השבועה על הגויים שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי- פג תוקפה...!

מאז הצהרת בלפור והחלטת האומות בסאן רמו, הגיעה עת ה'תחפץ', והשבועות פקעו לכל הכיוונים. עם ישראל נדרש להעיר ולעורר את האהבה ולעלות כחומה לארץ ישראל, ואומות העולם הסירו את כבלי השבועה מעול צווארם, ועשו לנו צרות שלא היו מאז היותנו לגוי.

ואולי זו כוונת הגמרא בכתובות קיא, בהמשך אותה סוגיה. "אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו, הריני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה".

"מקיימין" לא רק בזמן הגלות, אלא גם בעת הגאולה. אם אנו שבים לציון, מוטב, ואם לאו, גם שבועתם של אומות העולם הסתיימה, ובשרנו מותר כצבאות וכאיילות השדה.

*

מבט מעניין נוסף לעניין, ניתן בהתבוננות בפסוקי שיר השירים. כאמור, שלוש פעמים נכתבה בשיר השירים השבועה המדוברת: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"- (שיר השירים ב,ז; ג,ה; ח,ד).

מלבד השבועות הללו, ישנה בשיר השירים שבועה נוספת: "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני" (ה,ח). שבועה זו 'הפוכה' מהשבועות הנ"ל. היא לא באה לעכב, אלא לחזק. לחזק ולעורר את האהבה בין עם ישראל לקב"ה, ולרצות להידבק בו עד כלות הנפש.

 

אף אנו נאמר, שלוש שבועות הושבענו, שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ. אך כשתחפץ, עומדים ונשבעים אנו שבועה נוספת: "חולת אהבה אני". כעת אנו חולים- נכספים- באהבת ה'. חולים- משתוקקים- להידבק בו. חולים ומייחלים להעיר ולעורר את אהבתו.

"אום אני חומה... חבוקה ודבוקה בך"; "נפשי חולת אהבתך".