לכשיפוצו מעיינותיך חוצה

כי רוח האומה יתגלה בגדוליה

הציבור הדתי אינו מורגל בדיבור על דמויות משמעותיות בתודעה הציבורית שלו ובהאדרת דמותן של מורי הדרך שלנו. כשעוסקים רק בתורתן של הדמויות ללא חיבור פנימי לאישיות שלהן, מפספסים את האפשרות לגדול לאורן בצורה חיה, הנקראת בשפת החסידות 'התקשרות'.

הרב קוק זצ"ל כתב ספר שלם, 'אדר היקר', לאור דמותו של חותנו, וכך תיאר את נושא הספר: "רעיונות לתולדות הגאון אדר"ת ז"ל".

כך כתב בפרק הראשון של הספר:

"עת אשר יתקפו היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו, כעת, ללכת על גחון, ללחך עפר, ישא ישראל עיניו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה".

גדולי האומה מייצגים את הרוח של כל העם, מתלמידי החכמים ועד העם שבשדות. כשמדברים על הרב נריה, מדברים על דור ועל ציבור ומתחזקים בחזון ובשאיפות שלנו לאור דמותו המאירה. כשמדברים על דמויות גדולות כמו הרב המגיד, בעל התניא והרב נריה, גדלים מהעיסוק בכך, מזדהים עם התוכן של הדמויות הללו ורואים בהן מצפן שמראה לנו את הדרך גם בימינו, בחיים הציבוריים והאישיים.

הרבי הנוכחי מסלונים סיפר שלאביו, ה'נתיבות שלום', היו שתי דמויות שהשפיעו עליו ועיצבו את דרכו: הרבי הקודם, בעל ה'בית אברהם', והרב משה מידנר, שהיה רבו ומופיע פעמים רבות בספריו בראשי התיבות 'רמ"מ'. הנתיבות שלום סיפר שבכל פעם שהייתה לפניו שאלה או התלבטות, הוא היה שואל את עצמו מה יגידו ה'בית אברהם' ור' משה מידנר. באחת הפעמים עלה ל'נתיבות שלום' שתהיה מחלוקת בין השניים, והוא לא ידע מה לעשות. לבסוף החליט לנהוג כבית אברהם מפני ש'רבי הוא רבי וצריך לשמוע לו'...

זהו סיפור שמלמד עד כמה משמעותי החיבור לדמויות שמאירות את כל אורחות חיינו. עלינו לשאול את עצמנו, כציבור וכיחידים, מה המשמעות של החיבור לדמויות הללו. מה הן מייצגות עבורי ועד כמה אני נאמן לדרכן.

עשיית גשרים בין התהומות

לעיתים נדמה שיש סתירה בין חזון התורה הגואלת שמעמידה במרכז את ישועת הכלל לבין תורת החסידות. הרב קוק ראה עבודת קודש ביצירת גשרים בין בתי מדרש שונים, ומביא לדוגמה לכך את בתי המדרש של הגר"א והחסידות (אגרות ראי"ה, ח"א עמ' ד"ש):

"ואיני מוצא את עצמי בזה רואה את חזון השלמות כ"א בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשית הגשרים בין התהומות המפרידים, זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כ"כ ניגודי זה לעומת זה בשעתם".

הרב קוק זצ"ל מצפה מכל אחד שעוסק בעולם הפנימי, בפנימיות התורה, שתהיה חביבה עליו יצירת הגשרים והחיבורים בין תלמידי הגר"א לתלמידי הבעש"ט, לא רק בתורתם אלא גם בשיחתם[1].

הרב קוק הטיל עלינו תפקיד גדול, וננסה בדברים אלו לעסוק מעט בגשרים שבין בית המדרש של תורת החסידות לזה של התורה הגואלת.

החסידות – ראשית צמיחת גאולתנו

בי"ט בכסלו מציינים שלושה דברים משמעותיים: יום פטירת הרב המגיד ממעזריטש, יום יציאת הרב בעל התניא ממאסר[2] ויום פטירת הרב משה צבי נריה. זכות כל הצדיקים הללו תעמוד לנו ולכל ישראל.

רובנו, שחונכנו לאורה של 'התורה הגואלת', למדנו ששיבת ציון וגאולת ישראל באה בהדרגתיות, שהתבטאה בהקדמת הקליפה לפרי, בלשון המהר"ל. קומת החומר והחול קודמת לקומת הרוח והקודש. בשנים הללו הקימו יישובים, סללו כבישים, הקימו מדינה וייצבו את תנאי החיים שבה ברמה יוצאת דופן.

אך הקומה הזו חסרה כמובן את הממד הפנימי. שיבת ישראל לארצו היא כמו שמחת חתן וכלה, אך כמו שנישואין ללא כוח החיים שנקרא אהבה חסרים מאוד ולא יחזיקו מעמד, כך אי אפשר להקים מסגרת חיים ארצית ללא תוכן ורוח. ללא עולם תורה מפותח לא יהיה כוח קיום לכל המפעלים האדירים שהקמנו בארץ ישראל.

אם ריבונו של עולם החזיר אותנו ארצה בחסד, ברחמים ובאהבה ובעקבות כך הקמנו כאן גוף לאומי – חייבת להתגלות במקביל גם תורה שהשפה שלה היא חידוש האהבה. זה עניינה של תורת הבעש"ט, חידוש הקשר הפנימי בין ישראל לבורא יתברך.

אפשר להסתכל על תורת החסידות כ'פרטית', אך למעשה החידוש של הבעש"ט נעוץ בגאולתן של ישראל, כפי שתיאר באגרת המפורסמת ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר", וזה השיב לו: "כשיפוצו מעיינותיך חוצה". התורות שנאמרו בבתי מדרשם של גדולי החסידות והמעשים שלהם ושל תלמידיהם בקרב פשוטי עמך בית ישראל הכינו תשתית רוחנית לעלייה לארץ[3] דרך חיבור נשמות ישראל לאביהם שבשמיים באהבה ובחיבה, באופן רוחני, רעיוני ומעשי.

הרב נריה היה מהדמויות הבולטות ביותר, שמתאימות לחזון הגדול של הבעש"ט ותלמידיו שביאת המשיח תלויה בכך שתתגלה תורה מלאה קשר בין הבורא יתברך לבין ישראל.

שני בתי המדרש הללו שותפים גם ליישום של חיבור ישראל לאביהם שבשמיים, בחזון ובמעשה. כשאומרים לנו 'הפצת תורה ומצוות' אנו חושבים ישירות על חסידי חב"ד שמוסרים את נפשם לקירוב יהודים למקורם. אך כל מי שגדל על שיריו של הרב נריה מכיר את השיר "הבה נפיץ את האור הגדול, את אור התורה". כשהוא שר על הקמת ישיבות "בעיר ובכפר, בעמק, בהר, בצפון, בדרום וגם בסוף המדבר", לא היו כמעט ישיבות במקומות הללו. היום, בזכות מפעלו האדיר יש מוסדות תורניים רבים רק במדבר, ובוודאי שבשאר המקומות בארץ ישראל. החזון הגדול של הרב נריה, שהחל לרקום עור וגידים בישיבת כפר הרא"ה, הפיץ אור אדיר של אהבת ישראל, של אהבת הבורא יתברך וכל זאת מתוך שירה וזמרה, חביבות ונעימות – 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'.

מציווי לצוותא

כדי להבין כיצד חידשה החסידות את ממד הקשר והאהבה ההדדית בין ה' יתברך לעם ישראל, נתבונן בסוגיה יסודית בה עסקו גדולי החסידות, מרן הרב קוק זצ"ל ואף מתבטאת היטב בדמותו ובמפעלו של הרב נריה זצ"ל.

בימינו, בו ממד הבחירה החופשית ותחושת האינדיבידואליות מורגשים ביותר, רבים מתקשים עם המילה מצווה. לרבים היא יוצרת תחושה של כפייה חיצונית. המינוח 'מחויבות למצוות' מדגיש את התחושה הזו עוד יותר. זו באמת פירושה של המילה 'מצווה', אנו מצווים לקיים את המעשים הללו, את המצוות. גם בזוהר המצוות מכונות בשם 'פיקודין', מלשון פקודה.

הבעש"ט גילה שלמצוות יש משמעות נוספת, שמסתתרת בתוך המילה עצמה – 'מצווה' מלשון 'צוותא', חיבור[4]. כך הבעש"ט מסביר את דברי המשנה (אבות ד ב): "מצווה גוררת מצווה". המצווה לא רק מובילה למצווה נוספת, אליה יוצרת חיבור וציוות לקב"ה[5]. החסידות העבירה את המוקד בקיום המצוות מהפקודות לחיבור, מציווי לצוותא.

וודאי שהמצוות הן גם פקודות שאנו מחויבים לקיים גם כאשר הדבר אינו מתאים לנו, אבל תכלית המצווה היא ליצור 'צוותא' בין היהודי לבין הבורא יתברך שציווה אותו על קיומה. יהודי צריך להרגיש את שני הממדים – מצד אחד הוא מקיים את המצוות מתוך קבלת עול ומחויבות לבורא, אך תפקידו של העול להוביל אותו לשמחה גדולה ולתחושת קרבה לה' יתברך.

ההבנה הזו חשובה מאוד לציבור הדתי, שאינו מתבדל מהעולם המודרני. החיים בתוך העולם מציפים שאלות מורכבות ביחס לחלק ממצוות התורה המפורשות ביותר, ולעיתים קרובות אנחנו מרגישים אי נוחות מהצורך 'להסביר' את מהות המצוות הללו לסביבה בצורה הולמת. אך באמת וודאי שכל מצווה שהבורא יתברך ציווה אותנו היא מצווה נצחית שמתאימה לנו בכל זמן ובכל דור. ממילא אותה מצווה מחברת אותנו לה' יתברך ועשייתה וההזדהות איתה צריכה לגרום לנו שמחה רבה. כשאדם מרגיש שמצווה היא לשון חיבור ולא רק פקודה, וההזדהות איתה מושיבה אותו בצוותא עם הקב"ה, הוא צריך להתגאות בתורתנו הקדושה, במצוות ה'עשה' ובמצוות 'לא תעשה'. יהודי צריך להיות מאושר ממנה ולשמוח בכך שהיא מחברת אותו עם הקב"ה.

הגמרא במסכת שבת (לא א) מספרת סיפור ידוע:

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".

אנו רגילים לפרש שהלל אומר לאותו גר שהמצווה העיקרית היא אהבת חברים ולכן את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אולם יש מספר שאלות על הפירוש הזה: א. מדוע הלל דיבר בלשון שלילית, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ולא בלשון חיובית כלשון הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ב. מדוע הוא לא מתייחס למצוות בין אדם למקום? וכי תורתנו הקדושה מצווה רק על מצוות בין אדם לחברו?

אמנם בעלי הפשט והדרוש ענו על כך בדרכם, אך דרך ייחודית בהבנת מאמר זה נאמרה על ידי בעל ההילולא, הרב המגיד ממעזריטש זי"ע (מובא בעבודת ישראל לפרקי אבות פרק חמישי, וכך פירש אף בעל הסולם במאמרו "מתן תורה"):

על דרך שפירש מו"ר הקדוש מורנו הרב דב בער זצ"ל מאמר (שבת לא.) מאי דעלך סני לחברך לא תעביד זה הוא כל התורה כולה. ולכאורה שפיר יצדק זה על המצות שבין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום איך יצדק זה. אך האמת הוא כפרושו, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, רצ"ל להתחברותך להקב"ה זה לא תעבוד, רק תעשה הכל שעל ידי מעשה זה תוכל להתחבר להקב"ה, ובאמת זו היא כל התורה כולה.

בניגוד לפיסוק המקובל "מה דסני עלך, לחברך לא תעביד", כלומר מה ששנוא עליך, אל תעשה לַחֲבֵרְךָ; הרב המגיד פיסק ואיית את דברי הגמרא כך: "מה דסני עלך לְחֲבְּרָךְ", כלומר מה ששנוא ומזיק לחיבור בינך לבין בוראך, אותו "לא תעביד", אל תעשה אותו.

השאלה איננה רק מה מותר ומה אסור לעשות. גם בדברים המותרים עלי לשאול את עצמי האם הם מועילים לחיבור ביני לבין ה' יתברך או שמזיקים לחיבור וראוי להתרחק מהם למרות שהם מותרים. למעשה זו אפילו לא שאלה נקודתית לגבי כל  מצווה ומצווה, אלא צורת חיים. השאלה האם צורת החיים, התרבות והסביבה שלי יוצרים צוותא עם בורא עולם או דווקא מרחיקים בינינו.

המעיינות שהבעש"ט הפיץ הם מעיינות של תורה, אבל בלבוש חדש שמותאם לדור ששואף לגאולה. בתורתו הוא הפך את היחס למצוות מ'מצוּוה ועושה' ל'מצוּוה ורוצה'. דרך הרעיונות הללו שינתה תנועת החסידות את הפני היהדות כולה, בחיזוק החיבור בין ישראל לקב"ה בחמימות, תשוקה ואהבה.

"תחממו אותי בדברי תורה!"

זו גם הייתה דרכו הרוחנית והחינוכית של הרב נריה זצ"ל. המהפכה של הרב נריה איננה רק בכמות לומדי התורה ושומרי המצוות שגדלו בזכות מוסדות בני עקיבא, אלא בצורת החיים אליה חינך, תורת חיים. חוויות רבות נצרבו במאות תלמידיו שהמכנה המשותף שלהם הוא חמימות של קדושה, כפי שאמר במילותיו האחרונות: "קר לי! תחממו אותי בדברי תורה! קדושה אני מבקש. קודש קדשים אני מבקש".

המדרשה בעפרה הוציאה בשנת תשנ"ו, לקראת ה'שלושים' של הרב נריה, חוברת בעריכת הרב רפי קפלן. מופיע שם מאמר של הרב חנן פורת, על סיפורים מעולם הניגון של הרב נריה. הוא מתאר בדבריו כמה השפיעה דמותו של הרב נריה עליו ועל חבריו ולאו דווקא בדברי תורה וחינוך רגילים, אלא מתוך צורת החיים הייחודית בה חי הרב נריה ולאורה גידל את תלמידיו.

כך תיאר זאת הרב חנן: "מה שהגה הרב (קוק) בכבשון עולמו, בשפה עיונית ומופשטת, יצק הרב נריה לשפת החיים בשיחה, בזמר ובשיר".

כך גם בעניין בו אנו עוסקים, היחס לקיום התורה והמצוות. הניגון הפנימי של החינוך בישיבת כפר הרא"ה לא היה מחויבות חיצונית למצוות, אלא ניגון של תורת חיים. לא רק במובן לפיו התורה מקיפה את כל מרחבי החיים כפי שמתבטא בשיבת עם ישראל לארצו, אלא תחיה פנימית של שיבת האהבה והקשר הפנימי בין ישראל לאביהם שבשמיים, בין ישראל לארצם. גלות היא הסתר פנים, ובאותה מידה גאולה היא גילוי פנים, וממילא המעבר מגלות לגאולה מחייב שינוי פנימי בקשר הרוחני בין האומה לבין א־להיה.

גם את הניגון הפנימי הזה תיאר הרב חנן במאמרו:

"בשנות לימודנו בישיבה זכינו פעמים רבות להערה מפיו של הרב נריה. לא בהערת ביקורת של מורה הזורק מרה בתלמידיו עסקינן, אלא בהערה לתפילה עם בוקר בלווי שיר ומנגינה: ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא... הרב נריה ביקש בראש ובראשונה לקרוא לנו לקום לתפילה לא כאנוסים שתפילתם עליהם כמשא, אלא כבני חורין ההולכים בהתלהבות ובשמחה להגשמת משאת נפשם ופניהם נשואות כלפי מעלה בחופש גמור ללא כל כפייה".

נחתום בתיאור נוסף של הרב חנן, בו הוא מתאר את תפילתו של נריה כשליח ציבור בתפילת מוסף של ראש השנה:

"כשהגיע הרב נריה בפיוט 'וכל מאמינים' לפסקה 'שהוא לבדו הוא, הממליך מלכים ולו המלוכה' זקף קומתו בדום מתוח, והמליך את הממליך מלכים למלך על כל הארץ בניגון 'עוד לא אבדה תקוותנו'. כשהתרונן קולו ב'ויאתיו כל לעבדך' הרעים בעוז את צלילי המנון הפלמ"ח ולנו נשמע הלחן בערך כך: 'ויאתיו כל לעבדך, לאור היום ובמחשך; ויגידו באיים צדקך, אנו אנו הפלמ"ח'.

הגיע סדר זכרונות: הרב נריה פתח ב'אתה זוכר מעשה כולם' וקולו רוטט בבכי כבוש במנגינת 'בערבות הנגב איש מגן נפל', ולפתע נחנק קולו והוא פרץ בבכי מר. עמדנו אחריו ולבנו מפרפר בחיל ורעדה. כבר אז חשתי, בכל נימי נפשי: אין כאן מעין 'גימיק', המכוון לצודד את ליבנו, ולא שעטנז מלאכותי של ערוב ישן וחדש, אלא דבר מה עמוק ונועז, מין נוסח מקורי של חסידות ארצישראלית חדשה".

לאורם של הדמויות הללו אנו מנסים לבנות את הגשר בין העולמות. בין התחיה הלאומית לתחיה הפנימית – שתקום לנו לאומיות בצוותא עם הקב"ה, לאומיות שמקיימת את מצוות התורה כפקודה, אבל מתוך הבנה שתוכה רצוף אהבה.

יהי רצון שהדמויות הקדושות הללו, גדולי החסידות והתורה הגואלת, יהיו למליצי יושר על כל המפעל הגדול שזכינו לו בדור הזה. נעמיד אותם אל מול עינינו, נדבק בדרכם ונתחזק מכך שמכוחם אנו מפיצים את האור הגדול של תורת חיים בכל מקום: בעיר ובמדבר, בתעשיה ובתורה, במוסדות החינוך ובצבא; וכל זאת מתוך אמונה שמפעל שיבת ציון נבנה כדי לחבר את הדוד ואת הרעיה, לאוקמא שכינתא מעפרא ולהשיב לציון את האור החדש שכולנו מצפים לו.

[1] רבים חושבים בטעות שהרב קוק כתב 'יפה לנו מאוד תורתם של תלמידי הגר"א עם שיחתם תלמידי הבעש"ט', ניסוח מוטעה שיוצר תדמית שתלמידי הגר"א עסוקים בתורה ואילו תלמידי הבעש"ט עסוקים בדברים אחרים. אך הרב קוק זצ"ל השתמש במילה שיחה לתלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט, והוא אינו מבחין בין שני בתי המדרש.

[2] באגרת ששלח בעל התניא לחברו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הואמדגיש שיום יציאתו ממאסר היה ביום פטירת רבו הגדול, וכן תולה את גאולתו "בזכות הארץ הקדושה ויושביה" (אגרות קודש אדמוה"ז, ח"א עמ' צח). שהרי אחד ההאשמות נגדו היו ששולח כספים לארץ ישראל שהייתה אז בשליטת העות'מאנים, יריבי האימפריה הרוסית. בעל התניא השקיע רבות בגיוס כספים ליישוב החסידי בארץ ישראל, אותו ייסד חברו הטוב רבי מנחם מנדל מוויטבסק זי"ע ובעל התניא עצמו כמעט והצטרף לעלייתם ארצה.

[3] כאמור בהערה הקודמת, החסידות גם הייתה שותפה לעלייה בפועל לארץ ישראל.

[4] כמו: "וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצוות" (תוספתא שבת ז ג).

[5] "כמו ששמעתי מן אא"ז זללה"ה מצוה גוררת מצוה מצוה לשון דביקות והתחברות לשון בצוותא חדא וזהו פי' מצוה דביקות להש"י פעם אחת גוררת מצוה היינו יותר דביקות ואז נמשך עליו שמן משחת קודש" (דגל מחנה אפרים, פרשת קרח).