תיקון עולם
כל המציאות שלנו בנויה מאורות וכלים. כך ברא הקב"ה את עולמו וכך בנוי האדם, כדברי הרמ"א המפורסמים על ברכת 'אשר יצר': "שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". במשך כל חיינו אנו נעים במתח בין האור והכלי, בין עולם הזה לעולם הבא, בין הקודש לחול, בין הנשמה לגוף, בין יצר הטוב ליצר הרע.
אלו באמת עולמות שונים ומנוגדים אחד לשני. עולם הבא הוא עולם שכולו טוב ואמת ואילו עולם הזה מלא שקר ומרמה ומסתיר את טוב ה'; הנשמה שלנו שואפת לדבקות בקב"ה והגוף מושך אותנו למקומות נמוכים ושליליים.
אנו רגילים להתייחס למתח התמידי הזה כמלחמת נצח. חינכו אותנו שעיקר עבודת ה' היא להתגבר על היצר הרע שמנסה להפיל אותנו ולהימנע כמה שניתן מתענוגות הגוף והחומר. לימדו אותנו שקדושה סותרת את הטבע והחומר, ושהעולם הזה הוא רק מסדרון ואמצעי לתכלית בעולם הבא, מעין 'חדר כושר' של הנשמה לקראת העולם הבא, הרוחני והמזוכך, אליו ניתן להגיע כראוי רק לאחר זיכוך הנשמה מהגסות שמטיל בה יצר הרע וחיי הגוף בעולם הזה.
אם מחברים את כל המתחים שתיארנו, עולה התחושה שחיי האדם בעולם הזה הם שדה קרב תמידי, שבו תפקידו להכריע את הצד החומרי של המציאות ולהכניע אותו.
אבל אפשר להסתכל על המתח הזה ועל צורת ההתמודדות איתו בצורה שונה לחלוטין. נניח, כשמתבוננים על הנשמה והגוף כאור וכלי, המתח ביניהם נראה אחרת. מים ללא כוס שתכיל אותם לא יבטאו את המשמעות שלהם כמים. במידה רבה, המים בעצמם חסרים ללא הכוס. בדומה לכך, הגוף הוא משכן לנשמה ומאפשר את הגילוי והביטוי שלה במציאות. ללא הגוף, הנשמה הרוחנית של האדם לא תוכל להתגלות במציאות.
כך גם יחסי עולם הרוח והקודש לעולם החומר והחול. הקב"ה לא ברא את העולם כ'מגרש משחקים' בו הוא הניח נשמות בעולם חומרי ומגושם ומבקש מהם להתגבר ולא ליהנות ממנעמי החיים. העולם הזה הוא לבוש וביטוי לחיי הרוח. התורה מצווה אותנו לקיים מצוות מעשיות ולייסד חברה מתוקנת שכוללת חיים חברתיים אנושיים שמבטאים את עומק חיי הנצח. מתנות עניים לא נועדו כדי לצבור עוד כמה נקודות בשמיים, אלא כדי להרגיל אותי להרגיש בחוש שהקניינים שלי אינם קניין פרטי שלי אלא מתנה מאת הבורא יתברך, וכדי ליצור חברה מוסרית בעלת חסד ואחריות הדדית. ממילא, לא רק הפרשת המעשרות או נתינת הצדקה היא עבודת ה', אלא הפרנסה על כל מלאכותיה היא עבודת ה' בצורה מלאה!
אורות וכלים
לרגל שלושים שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, הבאנו מאמר שכתב הרב נריה לאחר פטירת רבו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אנחנו רגילים להכיר את המפעלים החינוכיים והמעשיים של הרב נריה, ופחות את הצד ההגותי והמעיין שבו. במידת מה, המאמר 'אורות וכלים' מסכם במילותיו של הרב נריה את מאמר 'למהלך האידאות בישראל' של הרב קוק, אבל נותן בו דגשים ייחודיים.
במוקד המאמר נמצא המתח בין האור והכלי, בין האין והיש, בין הדממה לקולות הבריאה. כבר בפתיחת המאמר מציב הרב נריה את הסגולה והיעוד של עם ישראל: "אורות מאירים בכלים שלמים". החידוש של חיי עם ישראל בארצו, בחיי הלאום ובחיי הפרט, הוא שמוצאים את קול הדממה הדקה, את האין, דווקא דרך היש והקול.
ובלשונו: "לא מתוך בריחה מן החיים הטבעיים הגיעו לגילוי-קשב זה. לא מתוך שבירת כלים העלו אורות. אלא דוקא מתוך החיים עצמם, מתוך רעש הקולות ונצוצות-האש הפזורים, התרוממו וראו: לא ברעש ד', לא באש ד', כי אם בקול הדממה הדקה".
לאחר הצבת הייעוד מתאר הרב נריה את ההיסטוריה של עם ישראל כעליות וירידות ביכולת לממש את האורות בכלים. הוא מתאר את הנפילה לעבודה זרה כניסיון כושל של השאיפה הגדולה הזו, ובעקבותיה הגיע שבירת הכלים – חורבן בית המקדש הראשון וביטול הנבואה. כדי לא לחזור את הטעות הזו, בבניין בית שני הטמיעו את האורות הגדולים בסייגים ובהלכות. במקום נבואה ודבקות טבעית ומלאת חיים, התגלו האורות בכלים של חכמה ותורה.
לבסוף, מדבר הרב נריה על דורנו, דור בית שלישי בו האורות יבהיקו בטבעיות בכל מרחבי החיים, בטבעיות הנבואה ובפרטי המצוות. הגלות הארוכה ניתקה אותנו מהממשיות, מגילוי עבודת ה' בחיי היום יום. עבודת ה' התכנסה לבתי כנסיות בלבד, וברחוב, בחיי החולין, לא מצאנו את האורות. אך זהו גם יתרון הגלות, החיבור לאין, לרוח, בצורה מרוכזת. 'אורות ללא כלים' בשפת הרב נריה. התקופה הארוכה הזו הכשירה את עם ישראל לשוב לארצו ולהגשים את שאיפותיו הרוחניות בחיים הממשיים והמעשיים, מתוך אמונה שהפעם הכלים לא יגברו על האורות.
דור פלאי
זו המשימה של הדור שלנו. לחבר בין האורות והכלים. זה יכול להישמע כציטוט שמופיע על גב חולצת חודש ארגון, אבל אפשר לתרגם את המשמעות של האמירה הזו לחיי היום יום. בכך עוסק מאמרו של ר' מאיר טלר, הרע זה לא אני.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להפסיק לחשוב על העולם הזה, החומרי והממשי, כאויב לחיי רוח, תורה ומצוות. עלינו להתנתק מהנחת היסוד שבאנו לשדה קרב ושעבודת ה' היא התמודדות בלתי פוסקת עם הרע שבי ושבמציאות. היצר הרע (או הנפש הבהמית, אם תרצו) אינו משתוקק להפיל אותי בפח. הכוחות החומריים (ואולי אפשר לומר הבהמיים) שבי הם הכלים שבעזרתם הנשמה שלי יכולה להתגלות בעולם. אנחנו לא שואפים לביטול במציאות או התאיינות באור אין סוף – אנחנו רוצים לגלות את האור אין סוף שבנו, שבעולם כולו.
וודאי שצריך להתגבר על היצר הרע שמושך אותי למקומות שליליים וטמאים, חס ושלום מלחשוב אחרת. עבודת ה' הבסיסית מתחילה מזיכוך החומר והכלים, כדי שיוכלו להיות רלוונטיים בכלל לעולם הרוח. אך ההתגברות על היצר וזיכוך הכלי הם רק השלב הראשון, והאמצעי לתכלית העליונה יותר. את רוב ההשקעה, הכוח והמרץ עלי להשקיע בהבנה שיש בי נשמה גדולה, חלק א־לוה ממעל ממש, שרוצה להופיע בכלים האלו.
איך עושים את זה? בשפתו של הרב קוק זצ"ל העבודה הזו נקראת 'התעלות הרצון'. הרצון הוא הכוח הפנימי ביותר של האדם. יהודי צריך לשאול את עצמו כל הזמן 'מה אני רוצה?'. וככל שיבין האדם שהוא חלק מרצון אלוקי ועליון, כך גם הרצונות שלו יתעלו ויזדככו. לאחר עבודה פנימית עמוקה ומשמעותית, האדם יזהה שהרצון שלו ושל העולם כולו, הוא פשוט דבקות בבורא ששורה בכל המציאות. ממילא, כאשר זו המודעות של האדם ושל האומה, הוא יכול לבטא את האורות הגדולים הללו בחיי הגוף והחומר דרך קיום התורה והמצוות, שכאמור מבטאים את הצד המעשי והגלוי לעומת הנבואה הנסתרת.
בשפת החסידות כינו את השאיפה הזו 'אורות דתוהו בכלים דתיקון'. האורות מלאים בתוהו, באין, בדבקות אינסופית ובלתי מוגבלת. אבל כדי לממש את חזון הבריאה, עלינו לדעת איך להכניס את האורות הגדולים הללו, שקיימים בכל אחד ואחד, לכלים ממשיים. עלינו ללמוד איך לקשור דבר רוחני בדבר גשמי ולחיות את פלא נשמתנו.
