אורות וכלים

א.

בשני גלויים נתגלה הקב"ה: בעולמו ובתורתו, בעשרת המאמרות ובעשרת הדברות. אלמלי זכה האדם, היה שומע לקול המאמרות – דרך הבריאה היה מגיע אל הבורא. עכשיו שלא זכה, באו הדברות להגביר את קול המאמרות - מתן תורה נתן את העולם בלבם של ישראל. התורה מתווה את דרכם בבריאה אל הבורא. אשר לא שמע לקול המאמרות ישמע לקול הדברות.

אף עד שלא ניתנה תורה, הגיע קולם של המאמרות לאזנו של אדם. אלא שהלך לבקש את האומר ומצא אומרים. לא ידע לכייל את עשרת המאמרות במאמר אחד ובאומר אחד, ובמקום "אומר מבשר צבא-רב", בא צבא רב של אומרים...

"קול ד' א' מתהלך בגן" נדמה לו כא־להים עצמו – א־להי הגן. "קול ד' על המים" - א־להי המים; "קול ד' בכח" – א־להי הכח; א־להי ההדר וכו'. כמספר הקולות אשר קלטה אזנו - מספר א־להויותיו. רק עוד קול אחד לא זכתה אזנו לקלוט - קול הדממה הדקה. הדממה הגדולה האחת, אשר כל הקולות באים ממנה ואליה הם שבים. הדממה היחידה. דממת האין-סוף... והיה "העולם שותק ומחריש ויצא הקול: אנכי!" (יתרו רבה כט; ט).

יש והתרומם אדם אל הדממה, אלא שלא עצר כח להתחזק בה, והיו הקולות מתפרצים לתוכה ומפריעים אותה. "בנביאי אומות העולם אומר: 'דממה וקול אשמע'" (רש"י, מלכים-א יט ; יב)[1]. כך הפך עולם-הדממה לעולם של קולי-קולות, בני קול ובנות קול.

אחד היה אברהם, איתן העולם. בו חזר העולם לאיתנו הראשון. וזכו צאצאיו למעמד הגדול, מעמד הר-סיני. במעמד זה הועמד העולם מחדש. עשרת מאמרות הבריאה נתגלו בגילוי חדש - בעשרת הדברות. "וכל העם רואים את הקולות" - רואים שהקולות אינם אלא קולות, ומעל להם אנכי... "ותמונה אינכם רואים זולתי קול" - קול אנכי מתהלך בתוך עולם שותק ומחריש. עשרת המאמרות מדברים - אז בקול דממה דקה משמיעים קול...

ב.

פלא הבריאה איננו ביצירת יש מאין, כפשוטם של דברים. אלא באפשרות התגלותו של הבלתי-ממשי, הנאצל שהוא דומה לנו כאין - בממשי, במגושם, ביש שלנו. נקודת הפגישה ובית האחיזה של האורות והכלים זוהי התעלומה הגדולה ביותר. מעשה ידי יוצר.

לסוד בראשית זה חותרת כל האנושיות. תולדותיה אינן אלא התרוצצות אחת גדולה. יש דור מפרכס לצאת לקראת האורות ויש דור מפרכס לצאת לקראת הכלים. ואף בחיי גוי הדבר כך. עתים יגברו האורות ונשברו הכלים ועתים יגברו הכלים וכבו האורות...

סגולתו המופלאה של עם ישראל היא: אורות מאירים בכלים שלמים. הממשי והבלתי-ממשי משלימים זה את זה. הקודש טבעי, והטבע קדוש. א־להי ישראל - א־להי השמים והארץ יקרא. "אל א־להי הרוחות לכל בשר" - א־להי בשר ורוח. אלא, שאין סגולה זו מתגלית אלא בארץ ישראל "הכבוד ניצוץ אור א־להי, מועיל אצל עמו ובארצו" (כוזרי מאמר ב; ח).

לגילויה של זו זכו יחידים. במלוא רעננות טבעם הבריא, בגבורת חכמתם ועשרם הלכו לבקש את ד'. בקשוהו וגם מצאוהו. הבחינו וראו, כי יוצר האור הוא גם בורא החושך, עושה השלום הוא גם בורא הרע - אחד הוא העושה כל אלה. בין עדרי צאן בהרים ושקמים בשפלה (עמוס ז; יד) הקשיבו לקול הדממה הדקה, קול אנכי...

לא מתוך בריחה מן החיים הטבעיים הגיעו לגילוי-קשב זה. לא מתוך שבירת כלים העלו אורות. אלא דוקא מתוך החיים עצמם, מתוך רעש הקולות ונצוצות-האש הפזורים, התרוממו וראו: לא ברעש ד'... לא באש ד'... כי אם בקול הדממה הדקה.

סוד בראשית נתגלה לנביאים. קול אנכי צלצל באזניהם מתוך דממתו של עולם. לא כן העם בהמוניו. הדורות הבריאים והרעננים, אשר כבשו את הארץ ונאחזו בה, כרו אזניים לזמרתה, פתחו לבבות למעיין החיים המפכים בעוז מכל רגב, הקשיבו רב-קשב לקולות העולים מיער וכרמל, וכה נמשכו אחרי הקולות, עד שנחרש קולה של הדממה הדקה ונשתתק קולו של ה"אנכי" היחידי, שהושמע באזניהם במעמד-סיני. אנשי הממשות נתקו מן העל-ממשות. ומשנתקה הממשות משרשה העליון, המאחד, מיד נתפוררה לפרורי-פרורים. האורות הקורנים מאורו של עולם נתפזרו לנצוצות בודדים ונתכנסו בכלים מכלים שונים, עבים ומגושמים - ותמלא כל הארץ אלילים.

הנתוק מן השורש היה מתבטא תחילה על ידי ההתרחקות מבית-עולמים, ממקדש ד', והקמת במות יחיד. הפרט ניתק מן הכלל ומעבודת ד' הכללית. ומכאן הובילה הדרך לסטיה גמורה, להסרה מעבודת ד' לעבודת אלהים אחרים. ובכתבי הקודש נרמז: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מלכים-ב טו; לה) - כלומר: הבמות שמשו הקדמה לעבודה זרה.

ג.

הנביאים הסתכלו במצב הזה וחזו: על דרך נכונה עומד העם, אלא שאינו מגיע לסופה. עבודה זרה אינה אלא פרי-בוסר של עבודת ד' השלמה. כח רענן שלא הגיע לגמר-בישולו. אם אש ד' היתה רבוצה כארי על גבי המזבח (יומא כא:), הרי האש הזרה אשר לא צוה ד' היתה כגור- ארי בבית קודש הקדשים... (שם סט:). כלומר: אף היא ממקום קדוש תהלך, מיחסו הפנימי ועמידתו של האדם מול האלקים, אלא שעדיין לא בגרה, לא גמלה.

ועמד הנביא מתקוע וקרא בהתפלאות (עמוס ג; ח): "אריה שאג - מי לא יירא?! ד' אלקים דבר - מי לא ינבא?!" ברם, לא יראו את שאגת האריה כל אלה אשר נשארו אצל גור-האריה; לא נבאו כל אלה אשר קול אל שדי בדברו נשמע להם כקול-המון... קול המולה כקול מחנה...

מכאן הקושי הרב במלחמת הנביאים עם יצרה של עבודה זרה. שכן לא לעוקרו נתכוונו, אלא להשלימו. הם התאמצו להעלות את העם אל ראש הפסגה, למען יראו, למען ישמעו. אולם העיניים הפשוטות והפקוחות, אשר ראו בבהירות את גוונו של כל כלי וכלי, חלופי צורותיו וצרופי צורותיו, לא יכלו העמיק ראות את האור העליון האחד - המחיה את הכלים - שאין לו גוון ולא ישיגוהו משיגי הגוון, ואשר הוא הוא מקור הגוונים והצורות. האזנים דקות-הקשב, אשר שמעו בצלילות את כל הבדלי סולם הקולות, לא יכלו לראות את ראשו המגיע לשמי-הדממה...

מן האחדות המופשטה חזרו ונפלו אל הרבוי הממשי. מדי עלות העם אל הדממה, אשר שם הא־להים, חזר ונפל אל קול-ענות-הטבע, אשר שם העגל...

ד.

משחרב הבית וישראל גלה מארצו - נשתברו הכלים. כשבאו הבונים הגדולים, אנשי כנסת הגדולה, לבנות מחדש את העם ומקדשו בארצו, נמנו וגמרו: יש להעלות את מאור האורות, אם גם הכלים פשוטים הם. זה ערכם של פשוטי-כלים, בית-קבול קדושתם דל הוא, אולם, לעומת וה[2], אין הם מקבלים טומאה.

אמרו ועשו: במקום האורות הגדולים של נצח-הנבואה אשר הבהיקו בכלים שלמים ורעננים, באו סלוני-אורה דקיקים מן האש השחורה של אורות וכלים הוד אותיותיה של תורה. סר רוחם של בני-הנביאים ובמקומם באו הדברים אשר שומו בפי תלמידים הרבה (אבות א; א). נעשו סייגים לתורה והועמדו מצוות, המכשירים ומצרפים את נפשו של אדם מישראל לקליטת האור האחד, אור האורות הגנוזים.

דרך זו רחוקה מרחק רב מן המעמד האיתן של האומה בימי נעוריה, מן הרעננות הטבעית של ימי בית ראשון[3]. אולם, היא החדירה את ההכרה הא־להית למעמקי נשמת האומה. משנת אנשי כנסת הגדולה הכשירה את נשמת האומה להחזיק מעמד לעתות בצרה, ותלמודה של בבל למד אותה לשבת ולהתקיים גם במחשכים[4], מוארת באורה הפנימי, זיו תורה לשמה וכוונת המצוות.

ה.

חסד. גבורה. תפארת. מדת החסד מאירה בנסתר. מדת הגבורה - בנגלה. מדת החסד מתפשטת והולכת עד אין סוף, וגבורת-הצמצום מעמידה את הגילוי על מכונו[5]. התורה תחילתה חסד וסופה חסד[6], והתגלותה - גבורה[7] כ"משה מפי הגבורה". וכהכנה למתן-תורה, לקבלת תורה, נצטוו במרה על הדינים (סנהדרין נו:).

החסד המתגלה בגבורה זוהי מדת התפארת. "והתפארת - זו מתן תורה" (ברכות נח.) - שפע חסדה וגבורת דיניה משמשים בה כאחד, "כי גבר עלינו חסדו"... במקדש ראשון האירה מדת החסד. חסד לאברהם. מקדש ראשון היה בעצם מהותו "מרום מראשון"[8], מחסדי הנסתר שעלו במחשבה קודם לבריאה (בראשית רבה, פרשה א; פסחים נד.), ולעומתה נתגלה נצח-הנבואה.

במקדש שני האירה מדת הגבורה. פחד יצחק. ונתגלתה גבורת תורה שבעל פה, קרני הודה המאירים מתחת למסוה צמצומיה.

מקדש שלישי, שיבנה במהרה בימינו, יואר באור התפארת. תפארת יעקב. חסד האור יבהיק בגבורת הכלים. נצח הנבואה הכוללת והוד המצוות לפרטיהן, יסובבו וימלאו את כל שטחי החיים[9] והועלתה גם מדת היסוד ושבה אל מכונה ואל כבודה הראשון"[10]. ואז תתגלה מלכותו יתברך, יושלם השם ויושלם הכסא "והיה ד' למלך על כל הארץ".

ו.

דורנו, דור העקב, חולף עובר במהירות על התהליכים שהקיפו תקופות במהלכם הראשון. מתוך סערת השיבה אל הממש, החתירה לעמידה על הקרקע, מזדקרת לעינינו תקופה קצרה המזכירה לנו את הנפילות אל האלילות בימי בית ראשון. אי-שם נשמע גם קול משורר, שבו אנו מוצאים את סמיכות התקופות בעליל. שוב לפנינו: כלים שנתגברו על האורות וכבום.

ברם, תופעה זו ארעית היא. לא תקום פעמיים צרה. ימי הגלות מרקו את הנשמה הישראלית. תלישותה מן הממש העמיקה את שורשי יניקתה מן הנאצל. ימים רבים אלה של אורות ללא כלים, הכשירו את ישראל לגילויו המחודש: הנאצל בתוך הממשי, ללא סתירות וללא התרוצצות. שוב לא תסנוור הממשות את הראיה המופשטת. לא עוד יתכחש ישראל לרוחו המקורי.

ותופעה זו עצמה, גילוי הצד השלילי שבמטבע, מחזקת את הכרתנו, כי תור גילוי צדה החיובי - לא יאחר עת בואו. עומדים אנו בפרוס הגילוי הגדול, גילוי החזון.

דרך תורת העבודה שהופיעה עם שוב ישראל לארצו, אנו עוברים אל עבודת התורה, עבודת ד' השלמה והטהורה. תגבורת הממשות ופולחנה, יש בה משום התקנת הכלים מחדש. ובכלים מחודשים אלו, אשר מורקו ושוטפו מאבק-דורות יזהירו שוב האורות הגנוזים במשנה-אורה. כבימי בית ראשון תפעם הנבואה ברוב חסדה בלבות בחיר העם בגלוי ובלב הגוי כולו בסתר. כבימי בית שני יוארו פרטי המעשים בנר-מצוה, תורה שבעל פה תאזור את ישראל בגבורתה ובערבת-הפרטים תיושר מסלה לאלקינו.

ז.

ישראל שב אל ארצו, אל תורתו, אל עצמו, אל א־להיו. העם שהוא א־להי ביסוד חייו, שב להיות את אשר הנהו. ושיבה גדולה זו נדחפת על-ידי שיבה אחרת, על-ידי שיבתן של אומות-העולם אל קיאן, אל עצמן, אל אליליהן.

הגוף האלילי המגושם מוכרח לפלוט את היהודים ואת היהדות גם יחד. קול דממת הנצח הישראלי, שחדר לתוך רעש חיי האומות, הכניס שם ערבוביא. הדממה והרעש, הנצח והחדל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. חוש-הריח האלילי מבחין יפה יפה במהותו המיוחדת של ישראל, שאף על פי שחטא ישראל הוא. דממת הנצח מעיקה עליהם. להתעלות אליה - אין בכחם, ולהשאר במצבם - אינה מניחה להם. היא פוערת תהום-שמים לראשיהם...

"הנה אנכי שם את ירושלים סף-רעל לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן-מעמסה לכל העמים, כל עמסיה שרט ישרטו" (זכריה יב; ב-ג).

ארון ברית ד' אשר בעל-כרחו הכניסוהו ישראל לשדה הגוים הערלים קשתה ידו עליהם ועל אלהיהם, והנם נועצים יחדיו לשלחו ולהשיבו למקומו, אותו ואת מכניסיו. אנשי הרוח שבאירופא האלילית גם הם חשים להם מפלט מפחד הנצח. הם ממהרים לחסות בצל כנפי הבודהאיות. הם בורחים אל האין כי נפל עליהם פחד הנצח. קשה להם לשוב אל מחשכי הלאומיות הצרה והמוגבלת ויראו את החידלון כי טוב ואת הנירבנה כי נעמה. לא כן ההמונים, ברצותם להשתחרר מהוית הנצח של היהדות, הם פונים אל ההויה האלילית המגושמת, מוחקים כל שארית של קוסמופוליטיות ומתבצרים בתוך הקליפה הנוקשה של הלאומיות התוקפנית, של הערצת הגבור-האליל.

שנאת ישראל, שהופיעה בצורה כה אכזרית, כה הרסנית, הריהי בפנימיותה התפרצות הרוח האלילי במלוא פראותו. החיה האלילית מנתקת את כבליה הדקים של התרבות הרפרפנית, הורסת את כל העומדים על דרכה ושבה בגעש-רעש אל עצמה. בישראל הנושא את דבר א־להי עולם בעצם הויתו - בו רואה האליליות החדשה את אויבה הגדול ביותר, והיא מתאמצת להכחידו מתחת השמים.

והתפרצות פראית זו, היא היא הקוראת את ישראל לשוב אל עצמו, לקרוא בשם א־להיו. מתוך חיי לאום פועמים בעוז, מתוך עמידה איתנה על הקרקע החמרית והרוחנית, יופיע שוב במלוא טהרתו, רוח ישראל היוצר. ישמיע דברו לגוים. אורותיו הבהירים של העם יבהיקו מתוך כליה הרעננים של הארץ.

זאת תהיה המערכה המכרעת. מלחמתה האחרונה של היהדות עם האליליות. מלחמה למען השם השלם וכסאו השלם. מלחמת הנצחון של נצח ישראל.

* מאמר זה נכתב על ידי הרב נריה בשנת תרצ"ט, ופורסם לראשונה באותה שנה בקובץ מאמרים בשם "אֲמָנָה". המאמר פורסם שנית בכתב העת "מאבני המקום" בהוצאת ישיבת בית, בשנת פטירתו של הרב נריה, תשנ"ו.

[1] הבודהאיות הגיעה עד הדממה הדקה, אולם לקולה של זו לא זכתה להגיע. דממתה – דממת מות, דממת חדלון. אפסות. אין. דממה ללא קול. דממת הדומם. לא כן היהדות. היא זכתה לשמוע את קול הדממה הדקה. דממתה - דממת חיים, דממת הויה, יצירה, ישות. מן הדממה הזאת קול עולה. קול דממת הצומח קול חי המדבר בשפת-הדממה. דממה איננה אלם. דממה היא לשון-קודש.. היהדות - היא בשפת-הדממה תדבר.

[2] [כך מופיע במקור. העורך]

[3] "לא איהו בעינן ולא אגריה וכו' נפק אתא כגוריא דנורא מבית קודשי-הקודשים, אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה וכו'" (יומא סט:), ואש שעל גבי המזבח שהיתה רבוצה מקודם "כארי מהוי הויא סיועי לא מסייעא" (יומא כא:). עיין "אדר היקר" למרן הרב זצוק"ל, עמוד יז.

[4] "במחשכים הושיבני - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד.).

[5] "שדי - אני הוא שאמרתי לעולם: די!" (חגיגה יב.).

[6] סוטה יד. ועיין ירושלמי יבמות פרק יא הלכה א.

[7] עיין יומא עב: וסוכה מט:

[8] אף על אברהם אמרו "שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון" (בראשית רבה פרשה יד)

[9] "אמר הקב"ה: בעולם-הזה נתנבאו יחידים, ולעולם-הבא כל ישראל נעשים נביאים, שנאמר (יואל ג; א): והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר'" (במדבר רבה, פרשה טו).

[10] "ומעין בית ד' יצא והשקה את נחל השטים" - חטא שיטים (יואל ד; יח, ברש"י, וילקוט רמז תקלח) "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז; יב, עיין רש"י זכריה יד; ח) ועיין סנהדרין עה., מיום שחרב בית-המקדש וכו' ועיין סוכה נב., ומיירי ביצרא דעריות כעובדא דאביי שם, ועיין שם במהרש"א על הפסוק גם בעיני יפלא. והדברים עתיקים.