הסכת ושמע – קודש וחול בעולם המעשה

אני רוצה שנתחיל דווקא מההבדלה בין קודש לחול, שנגדיר מה זה אומר קודש ומה זה אומר חול, מה התחום של כל אחד מהם, כי אני מרגיש שיש בזה חוסר בהירות מאוד גדול.

הרב שרקי: מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק היה אומר ש'דיפרנציאציה איננה ספרציה', כלומר אבחנה איננה פירוד. כשאתה מבחין בין קודש לחול, זה לא אומר שאין חיבור ביניהם. אני רוצה להזכיר, אם כבר אתה מדבר על ההבדלה. כאשר הרב קוק יצא למסע המושבות בחודשים שאחרי עלייתו לארץ, הוא פגש בהתעוררות של החלוצים ובתהליך הגאולי שעובר דרך החול. בין היתר, הוא עשה את השבת באחת המושבות, ובמוצאי שבת הוא הוסיף טיפת מים ליין של ההבדלה. למה אנחנו בדרך כלל לא שמים מים ביין של ההבדלה אלא רק בקידוש? יין הוא מידת הדין ומים הם מידת החסד, ואנחנו לא רוצים להמתיק את ההבדלה. אבל הרב קוק הרגיש שעכשיו הגיע הזמן קצת לפתוח את המחיצה המבדילה בין הקודש לבין החול.

אם אתה מבקש הגדרות במובן הפשוט הייתי אומר שקודש זה המקום בו יש נוכחות אלוהית, וחול זה המקום שהנוכחות הזו לא מורגשת. אפשר לומר שקודש וחול אינם אנטיתזה, כמו למשל טמא וטהור שמנוגדים אחד לשני. קודש וחול אינם מנוגדים. הקודש חל, כשהוא צריך לחול, בתוך החול ואם הוא לא חל, אז נוצר חלל, ריקון.

אבל עצם ההגדרה הזו שאתה מבקש מעוררת שאלה, במיוחד לאנשים ששייכים יותר לחשיבה החסידית, שמדברים על לית אתר פנוי מיניה, שהקב"ה נמצא בכל מקום. אז איך ייתכן שיש קודש וחול? זו שאלה אמיתית.

הייתי רוצה להתחיל דווקא עם אבחנה בין שני הוגים בעם ישראל שעסקו בשאלות של היחס בין קודש לחול: הרב שמשון רפאל הירש והרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרש"ר הירש, שהיה אדם אורתודוקסי, מייסד הניאו־אורתודוקסיה של פרנקפורט, עסק הרבה בעניין החולין. הוא ראה בתרבות הכללית משימה דתית לכל דבר, לא רק עניין של בדיעבד או פרנסה. ובכל זאת הוא חי בדואליות: הוא דיבר על כך שאדם צריך לפעול גם בקודש מצד אחד וגם בחול מצד שני – תורה עם דרך ארץ.

לעומת זאת, אצל הרב קוק השאיפה היא לשילוב, לסינתזה, להבנה שהכול חלק ממערכה אחת. אני חושב שזו הבחנה בין חוץ לארץ לארץ ישראל. כלומר, בחוץ לארץ אדם מתפרנס ועוסק בחולין כי אין לו ברירה, הוא חי בעולם הזה, אבל עיקר החיים שלו נוכח בלימוד התורה, בקיום מצוות ובכל מה שאנחנו מייחסים לו קדושה. בארץ ישראל זה לא ממש כך. הייתי אומר אפילו יותר מזה. בחוץ לארץ ישנם מקומות שהתפילה בשבת נמשכת ארבע שעות, וגם אחרי התפילה יש קידוש ושיעור ובקושי מוכנים ללכת הביתה. בארץ ישראל, אותם אנשים לאחר שעלו לארץ, אחרי שעה ו59 דקות כבר מתחילים לנוע באי נוחות... למה? כי בחוץ לארץ הקודש נמצא בבית הכנסת ומחוץ לו נמצא החולין. אבל בארץ ישראל הקודש נמצא גם מחוץ לבית הכנסת, אז ממהרים... זה דווקא בגלל שהקודש נמצא בכל ולא רק בבית הכנסת.

אגב, בתור הרב של תנועת עזרא, תנועה שאימצה את הרש"ר הירש כמייסד הרעיוני שלה, ראיתי שבשנים האחרונות החליטו לדבר על סיסמה אחרת: "תורה עם דרך ארץ ישראלית". כלומר, יש הכרה בזה שנעשה איזשהו סוויץ', שינוי, ולכן שאלות היחס בין הקודש לחול משתנות.

אנחנו מניחים למעשה פה הנחת יסוד שיש הבדל ביחסים בין הקודש לחול בזמן שעם ישראל נמצא בגלות לבין הזמן שהוא נמצא בארץ.

כן. אני זוכר מאמר מאוד משמעותי בספר אורות בפרק "אורות התחיה" סימן ט"ו. שם יש דיון בשאלה מתי עם ישראל נזקק לתרבות הכללית ומתי הוא נפרד ממנה. צריך לזכור שהרב קוק שינה עמדה. בצעירותו, בספר עין אי"ה הוא כותב שכשעם ישראל חוזר לעצמיותו הוא לא זקוק לחוכמות של אומות העולם, ודווקא בגלות אין לו ברירה אלא להזדקק להן.

אבל בספר אורות, במחשבה הבוגרת של הרב קוק בארץ ישראל, הוא אומר ממש את ההפך. לפי הרב קוק, בזמן שעם ישראל נמצא במצב של רדיפה, של קטנות מוחין בגלות, הוא גם עצוב וקודר ומתנזר מכל עיסוק בענייני חולין, אומנות וכדומה, כי הוא רואה בזה סכנה. לעומת זאת בארץ ישראל, כשיש מקדש, ממשלה ונבואה, כשהמצב טוב, אז דווקא ההתרחבות לעבר החול, להנאות החושים הרוחניים והגשמיים, להבטה חודרת ופנימית לתוך חוכמותיהם של לאומים רבים – כל זה טוב. הוא גם מסביר שהתהליך והמעבר מצמצום לרחבה, הוא תהליך הדרגתי, קמעא-קמעא. יש כאלה שיגידו לך שהרב קוק התכוון לכך רק כשהמצב הוא הכי טוב, רק אז פותחים את שערי החול. ממש לא. לפי הרב, הדבר הזה הוא הדרגתי, לכך הוא התכוון במילים קמעא־קמעא.

בזמן הרב קוק יש לך שתי אפשרויות, או עיסוק בקודש בשביל הקודש, או קודש וחול בשביל הפרנסה. לרעיון שהקודש והחול הם הופעה של האחדות האלוהית ושניהם חלק מדת ה', לא היה ציבור באותם הימים. אבל היום, ברוך ה', יש ציבור. הדור התעלה ומסוגל להבין שאת הקדוש ברוך הוא אנחנו פוגשים בכל – אנחנו פוגשים אותו גם בקודש וגם בחול. ולכן, האבחנות האבסולוטיות בין קודש לחול לא לגמרי ברורות.

אז הרב אומר שלדור היום יותר מתאים המושג 'עבודת ה' בעולם המעשה'?

בוודאי. השאלה היא פה היא איך מסתכלים על זה. יש שאומרים אני הולך לקדש את החול, ואפשר לומר איך הקודש מתגלה דרך החול. אני חושב שהנקודה הזאת מאוד משמעותית. מובן שבהתפתחות הטכנית לומדים מה העיקר ומה הטפל, אבל גם העיקר וגם הטפל הם חלק פרי שלם. פרי בלי קליפות, מתקלקל.

אז לאן בעצם אנחנו מכוונים? שילוב בין קודש וחול זה אומר רופא עם כיפה, או שיש פה משהו יותר עמוק? מה אדם צריך לעשות כדי להכניס את הקודש לתוך המשרד שלו? להעביר שיעור דף יומי?

אנחנו מדברים עכשיו על בנייה של כלי להשבת רוח הקודש לאומה, וזה הרבה יותר רחב מאשר דתיות בתוך עולם של חול או לקדש שם שמיים בכך שאתה רופא דתי. מדובר על חזרה של דבר ה' אלינו, התחדשות הנבואה. וכיוון שמדובר על נבואה, זה כולל את כל ממדי החיים. כל אדם, בכל תחום שבו הוא עוסק: אמנות, מדעים או כלכלה, מצרף את הפינה שלו לבניית הכלי. הוא צריך לדעת שבעבודתו הוא לא רק צריך 'לצאת ידי חובה' במצוות דבקות בה'. היא איננה עניין פרטי, אלא תחום העיסוק שלו בעצמו הוא חלק מיצירת חברה שלמה, שכאשר השכינה חוזרת אליה היא מקרינה על כל העולם וגם על כל העולמות.

אני אשאל שאלות פרקטיות. איך אדם יודע מתי להישאר בישיבה עוד שנה, שנתיים ומתי ללכת ללמוד מקצוע?

התורה אמרה איך לבחור בין טוב לרע, אבל היא לא אמרה איך לבחור בין טוב לטוב. לכן שאלת תוכנית החיים משתנה לפי כוחותיו של האדם, אישיותו, התייעצותו עם אשתו ועוד מספר דברים חשובים. אין לזה תשובה אחת. מי שיגיד שיש לכך תשובה ברורה אחת, נוטל את זיו החיים.

בכל זאת, איך נראה בעיני הרב תלמיד חכם שמשלב בין קודש לחול, ואיך נראה בעיניך איש מעשה שמשלב ביניהם?

אני לא מבין את ההבדל, הרי שניהם עובדים את ה' ועוסקים בקודש ובחול. תראה, ישיבה היא כמו רחם. האדם קונה בה את כוחות החיים, הרגלי הלמידה, המטענים הרוחניים והמעשיים שהוא צריך כדי להתחבר אל תורת ה'. זה חשוב מאוד. אם עובר יוצא מהרחם לפני הזמן הוא ניזוק. אם הוא יוצא מאוחר מדי, הוא גם ניזוק. למעשה, האדם צריך להבחין מתי ההתמסרות אל הקודש מחזקת אותו ומתי היא כבר עלולה להחליש.

נשמע שהרב לא מפוחד מהחיבור בין הקודש לחול. אבל איך אפשר להפסיק לפחד? בפועל קשה להרבה אנשים לעמוד מול עולמות החול בצורה בריאה.

עצם האמירה "עולם התורה" ו"עולם החול" יוצרת את הפחדים. כשאדם חי בעולם מחולק, הוא שוכח את מי שברא את העולם. כמו שאמר פרנץ רוזנצווייג: "אלוהים לא ברא את הדת , הוא ברא את העולם." הרב אשכנזי (מניטו) היה רגיל לומר שאנשים חושבים שהקדוש ברוך הוא ברא ישיבה, ואז ברא את העולם כדי להחזיק את הישיבה. האמת היא הפוכה, ה' ברא את העולם, ואת הישיבה הוא עשה כדי לקדש את העולם.

איך הרב רואה את השינויים? האם הם יקרו? האם צריך לחכות?

לא, יש הרבה מה לעשות. כבר כיום ישנן מסגרות משלבות, אבל בחינוך הנוכחי המסגרות המשלבות נחשבות לוויתור על הקודש. התרגלנו לפסוק בניגוד לדעת הרמב"ם שכל המתפרנס מן הצדקה חילל את השם. היום חושבים שיש אידיאל של חיים של אברכות. זה אולי היה נכון בשלב מסוים של ההתפתחות, ועכשיו זה גורם בעיות.

התורה היא לא רק עיון ספרותי קדוש ככל שיהיה, לא בשביל זה ניתנה התורה. ולכן צריך לעסוק בשאלות הגדולות של עולמנו גם מהזווית של הקודש וגם מהזווית של החול ולהבין כיצד כל דבר מקדם אותנו בדרך לתיקון עולם במלכות שדי. אני חושב שזה נאמר על ידי כל אדם שמתפלל כל יום.