חלק אלוק ממעל – ממש!

בספר התניא (פ"ב) כותב האדמו"ר הזקן: 'והנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש'. כל עובד ה' שנפגש עם משפט זה לראשונה, משהו בקרבו זז קצת באי נוחות. הקב"ה הוא 'אחד ואין יחיד כיחודו[1]', שלם בכל מיני שלמויות בלי התחלקות או שניות כלל, אז איך שייך לומר על הנפש שהיא חלק מהאלוקות? ועוד להדגיש ביתר שאת - 'ממש'?!

האדמו"ר הריי"צ כתב[2] שאביו האדמו"ר הרש"ב, המכונה 'הרמב"ם של החסידות', חידד את השאלה בכך שביאר ש'ממעל' הכוונה לומר שהנפש האלקית היא רוחניות שברוחניות, לעומת המילה 'ממש' הבאה לבטא את הגשמיות שבגשמיות – ש'עם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות'. ויש להבין עומק דבריו, מהו אותו חלק האלקי שפועל בגשמיות ממש?

הבנת מציאות הרע דרך שתי הנפשות

לפני שניגש לביאור הענין, נעסוק בקצרה בשאלה יסודית שמתוכה נוכל לברר יותר את השאלה בה פתחנו – מה יתרון יש בהגדרת נפש אלקית ונפש בהמית? מה רע לנו בהגדרת יצר טוב ויצר רע?

ונראה שהדבר תלוי בהבנת מציאות הרע בעולם ובנפש האדם[3]. המושגים 'יצר טוב' ו'יצר רע' מבטאים מציאות של נפש אחת שיש בה נטיה לטוב ונטיה לרע. מתוך הבנה זו עובד ה' מבין שככל שהוא יטהר את מחשבתו, יתקן את מידותיו, ישפר את מעשיו ויטה את עצמו לדרך הטוב ממילא הרע לאט לאט יעלם. הוא ידבק בטוב וממילא הרע יתמעט, וכשהוא יהיה במיעוטו יהיה אפשר להכניעו לגמרי.

אלא שכאן טמונה בעיה.

מי שתופס את הרע כדבר מקרי שרק בהעדר תיקון יש לו קיום וממשות, לאחר תקופה שהוא יעבוד על תיקון מעשיו ומידותיו וירגיש התקדמות והתעלות, ברגע שפתאום תתעורר בליבו תאווה או מחשבה פסולה, הוא ירגיש שכל עבודתו הייתה לשווא. הוא יתמלא בתחושה שכל העמל והטורח כביכול נגוזו ברגע אחד בו הרע החליט להופיע, ולהוכיח לו שעם כל עבודת ההשתלמות – הרע שבקרבו עדין חי ובועט. מה גם שתפיסה זו מבססת את השאיפה לשלמות ולא להשתלמות, עובדה ש מעמיסה עוד יותר על העבודה הפנימית.

לעומת זאת, התפיסה של שתי נפשות אומרת שהרע קיים והוא איננו רק העדר טוב, אלא הוא מציאות שלמה המנוגדת תמיד למציאות הטוב. כמו שיש נפש אלקית כך יש 'נפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה...כלולה מעשרה כתרין דמסאבותא'[4], זו קומה שלמה מסודרת ומובנת של נפש המתנגדת לקדושה והיא כאן כדי להישאר, לא לרגע ולא במקרה. הבנה זו בונה מוכנות נפשית להתמודדות תמידית מול הרע שיכול להופיע בכל רגע.

חשבון נפש אמיתי

לאור הנ"ל יתכן שהאדם יזהה את הרע כעצמי (שתי נפשות) ולא כמקרי (שני יצרים בנפש אחת), והמכשול שיגיע יחד עם הבנה זו הוא שאין תקווה. הרע קיים, הוא ילחם נגדי, הקב"ה כך קבע במציאות וממילא אין לי יותר מידי מה לעשות חוץ מלהשלים עם המציאות.

מרן הרב קוק זצ"ל מזהה את הבעיה הטמונה כאן ונותן מענה על הצורך בהבנה שיש לאדם שתי נפשות ומה המעלה בכך. וזה לשונו:

 

הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו משתי נפשות – נפש טובה אלקית ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי ע"י זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו. כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלקית, להרחיבה, להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת, הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועי"ז מטהרת. מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית ובזה שופט הוא את עצמו בצדק. והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך של כל הנדרש לזכך[5].

אדם שנמצא בתודעה של יצר טוב ויצר רע יכול לא להתייחס לרע שמופיע וכך גם למנוע ממנו להשפיע, אלא שבאופן סמוי הוא מתעלם ממנו באלגנטיות והרע נשאר כהווייתו. מצד שני, הוא יכול ליפול למפח נפש וייאוש, שהרי בבוקר הוא היה בכיסופים והשתוקקות לאלקים חיים ובצהרים פתאום הוא מלא בתאוות ויצרים גשמיים. הניגודיות החריפה הזו מעמידה את האדם במבוכה בדרך לחשבון נפש נוקב.

בא מרן הרב זצ"ל ואומר שכתפיסה פסיכולוגית - נפשית, עצם ההבנה שיש בי שתי נפשות כבר פותרת הרבה בעיות ומבוכות. ולא רק זו אלא אף נותנת לי בסיס לקיום חשבון נפש אמיתי ונכון. הנפש הבהמית 'מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף'[6], היא חלק מהמציאות הגשמית שלי. היא זו שמאפשרת את הקיום שלי בעולם הזה. אבל מה הוא האני שלי? עם מה אני מזוהה? אומר הרב זצ"ל שכאשר אדם חי בתפיסה של שתי נפשות, החלק הרע, הבהמי תופס את מקומו הנכון 'העומד מחוץ לעצמותו העיקרית' – שהיא היא הנפש האלקית. הזיהוי שלי הוא חלק אלוק ממעל, זה העיקר, ואליו מתווספת עוד נפש המקיימת את הגוף והצרכים הגשמיים, ומתוך כך 'שופט הוא את עצמו בצדק'. כלומר, כל עוד אני מזהה את הרע כמשהו עצמי, כחלק מהאני שלי, אני שופט את עצמי לא נכון. אך כשאני יודע לשייך את הנפילות לנפש הבהמית שהיא הקיום הגשמי שלי ולא הרוחני, אני שופט את האני העצמי שלי נכון. הנפש הבהמית היא חלק ממני, אבל לא אני. נוצרת הפרדה ברורה בין נטיית הנפשות וכל אחת מקבלת את המשקל הנכון לה, וכמו שהרע מתייחס לנפש הבהמית ומתוך כך מקבל את המשקל שלו בנפש כך גם הטוב מתייחס לנפש האלקית ומקבל את המשקל הראוי לו בנפש. וזה החידוש היותר גדול. לדעת לראות את החלק אלוק ממעל שלי ועד כמה הוא משתוקק וכוסף, כמה הוא בוער ורוצה את השי"ת. הכח שהבנה זו נותנת בעבודת ה' מוציאה כוחות מופלאים ומרוממת את עבודת ה' לגבהים חדשים.

אם כן, הגדרת הטוב והרע דרך הנפש האלקית והנפש הבהמית יוצרת הפרדה ברורה בין המעשים המתבטאים מתוכן ומתוך כך כל אחת מקבלת את מקומה באופן ראוי – הבהמית כחיצונית לאני האמיתי שלי, וממילא מעשיה השליליים אינם פוגעים בנפש האלקית, ומאידך הנפש האלקית מקבלת יחס ראוי ונכון בעבודת ה' היומיומית.

עתה לאחר שראינו את הנחיצות של הכרת שתי הנפשות, נשוב לשאלה ששאלנו בתחילה – מהו אותו חלק אלוק? ואיך אני מכניס את ההבנה הזו לעבודת ה' שלי?

פלח תפוח הוא תפוח?

מספרים שפעם נכנס החסיד ר' משה וילנקר ז"ל לאדמו"ר הזקן ששאל אותו: 'משה, מהו גאט?', היינו מהו עצמותו ית'. וכן שאל מהי אמונה ומהי נשמה. ככה ג' פעמים. עד שאמר לו אדמו"ר הזקן 'מה אתה שותק?', והשיב לו ר' משה 'איני יודע'. ענה לו אדמו"ר הזקן: 'ואני יודע?!'.

יש המשך לסיפור ובע"ה נחזור אליו בסוף, אך מכל מקום, איך אדמו"ר הזקן כתב שנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש?

מבארי ומפרשי התניא הפנו כמקור לדברי אדמו"ר הזקן לספר שפע טל לרב שבתי שפטיל הורביץ זצ"ל[7]. בהקדמתו כותב השפע טל כך:

ידוע שהנשמות של אומה ישראלית הם חלק אלוק ממעל, אשר על זה רמז הפס': 'חלק ה' עמו', ור"ל חלק ממש כחלק שנחלק מאיזה דבר שהוא שווה ודומה בעינו לאותו דבר שנחלק ממנו, ואין הבדל והפרש בינו ובין אותו דבר רק שאותו דבר הוא הכל והכלל שהוא יותר גדול מהחלק שנחלק ממנו, אבל בעצמותם הם דומים ושווים. כמו"כ אין הבדל והפרש בין הנשמה ובינו יתעלה וית' שמו, רק שהוא יתעלה וית' הוא הכל, הוא האור הכולל, האור הבלתי וסוף והבלתי תכלית, והנשמה היא חלק אור וניצוץ שנחלק מאור הגדול ב"ה וב"ש.

בעל השפע טל פותח לנו פתח בכך שהוא אומר שהחלק אלוק ממעל הכוונה למהות, שהדמיון הוא בעצם. בחסידות נותנים לזה משל: כמו שכשחותכים תפוח לחתיכות קטנות, גם בחתיכה הקטנה ביותר אין שום שינוי, יש לה טעם וריח של תפוח ומרקם של תפוח והחיתוך לא שינה במהות החתיכה שום דבר – כך הנפש האלקית אינה שונה במהותה מהאלקות ממש.

בכתבי האדמו"ר הזקן[8] אנו מוצאים עוד פתח להבנה קצת יותר עמוקה, וזאת על פי דברי הבעש"ט ביחס לפניה שלנו אל עצמותו ית' בתפילה. הבעש"ט בא לענות על השאלה איך אנחנו קוראים לקב"ה בשמות כמו אלקים, אל וכדו' אך הכוונה שלנו היא אל עצמותו ית', אל הבלתי בעל גבול? ומתרץ הבעש"ט שיש אורות ויש כלים. וכמו שכאשר אדם לוקח כוס וימלא מים מהים אי אפשר לומר שהוא הכניס את הים לתוך הכוס כי הים הוא אין-סופי ביחס לכוס, אבל בוודאי שחלק מהים נמצא בתוך הכוס. כניסת המים לכוס לא שינתה שום דבר במהות המים, אלא רק שינתה את הכמות ועכשיו השם של המים שבכוס הם לא ים אלא מים בכוס. כך בכלים מתגלה עצמות אור אין סוף ממש והכינויים של שמות ה' לא מתייחסים לכלים אלא לאור האין-סופי שבכלי. שמות הכלים הם חסד, גבורה, תפארת וכו', מהם בנויה המציאות.

לפי זה מבאר המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן זצ"ל[9], שחלק אלוק ממעל דומה לאור שמתגלה מתוך הכלי. כמו ששמות ה' רומזים לעצמות ה' שמתגלה דרך הכלים, כך הנפש האלקית, החלק אלוק ממעל ממש, נלקחה מפנימיות הכלים, מהאור אין סוף שמלובש בהם[10]. אם כן, המושג חלק אלוק מכוון על המהות שנמצאת כאן ולא על חלקיות, כמו חלק בפאזל שברגע שחסר חלק הוא גורע משלמות הפאזל.

ואפשר לומר שבאמת אדמו"ר הזקן רמז לזה בתניא, שיש קושי להבין שנשמות ישראל נמשכו ממחשבתו ית' באומרו:

כך נשמות כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו אחד, וכמש"כ הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע כו', ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו' כדכתיב 'החקר אלוק תמצא' וכתיב 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם' וגו'.

כלומר, לא רק שיש קושי בהבנה ביחס לשלמות האלקית שכל הכוחות כלולים בו ית' ואין חלוקה ביניהם אלא הכל הוא אחד, אלא גם ביחס להבנה שנשמות ישראל נמשכו ממחשבתו וחכמתו ית' ולכן הם חלק אלוק ממעל ממש. אך מכל מקום, קושי בהבנה איננו אומר שהוא אינו חלק אלוק ממעל ממש, להיפך, בגלל שהחלק אלוק ממעל הוא ממש והוא אלקי ועליון, כך בדומה לקב"ה שאינני תופס אותו אלא דרך הלבושים דרכם הוא ית' בוחר להתגלות, כך את הנפש האלקית יש לזהות לפי לבושיה.

חשיפת הנפש האלקית

עד עתה ביררנו מהי הנפש האלקית שבקרבנו ואיך היא חלק אלוק ממעל ממש. אך איך אני גורם לזה שהיא תהיה יותר נוכחת בעבודת ה' היומיומית? כותב הרב יצחק גינזבורג:

בדורות הראשונים הרבו לעסוק במציאות ובמעשיות, כיון שבאותם המעשים החיצוניים היו חבויים אורות גדולים ויקרים שציפו להתברר ולצאת ממאסרם. בתקופה החדשה שהבעש"ט זיהה ופירסם את בואה בתורתו, הוגדרו יעדים חדשים לתיקון. לאחר דורות של תיקון המציאות, זוכים אנו לבוא בשערי תיקון הפנימיות – מתוך ציפיה לנשמה חדשה שתזרק בגוף המתוקן זה מכבר. זו השעה בה מתחיל להיגלות אור גדול, בה יש ללמד, איך שכל יהודי הוא 'חלק אלוק ממעל ממש', איך מופיעה בו עצמותו ומהותו ית'. מכאן ואילך יהיה עיקר העבודה לגלות את נקודת העצם הזו, להופיע אותה בכל רבדי הנפש, ולגלות אותה כלפי חוץ. גם אם נותרו פכים קטנים של מציאות לא מבוררת, יש לתקנם בדרך ממילא – מתוך גילוי המהות, תיתקן המציאות.[11]

הרב יצחק אומר שעיקר העבודה היא החשיפה. ללמוד וללמד על הנפש האלקית, להכיר בכך שיש בי חלק אלוק ממעל שהוא האני האמיתי, נקודת העצמות שלי. הבנה זו כבר תתן בהירות גדולה בדעת בבחינת מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך. ככל שתהיה הכרה עמוקה יותר בנפש האלקית כך הכוחות והרצונות בעבודת ה' יצמחו ויפרחו.

ואיך אפשר להרגיש את החלק אלוק ממעל? בהמשך הסיפור שהובא לעיל, אדמו"ר הזקן אמר לר' משה וילנקר: 'מהו הנשמה? בספר שערי תשובה לר' יונה כתב שמכרת את ריבונה. ואח"כ כתב יודעת את ריבונה. ובתניא העמדתי שחלק אלוק ממעל הוא מי שיש לו התלהבות והתלהטות מכך שהקב"ה ודאי קיים, ושחוץ ממנו ית' שום דבר לא קיים, ושזה אמיתת הימצאו – זו היא הנשמה, שבגלל שהיא חלק אלוק ממעל יש לה התלהבות בדבר זה, להאמין בזה'.[12]

האדמו"ר הזקן בעצם לקח את עקרון ה'מכרת ויודעת' של רבנו יונה והכניס אותם בממלא כל עלמין וסובב כל עלמין – ודאי קיים, ושאתה הוא אחד קודם שבראת העולם ואתה הוא אחד לאחר שבראת העולם – שום דבר לא קיים, ולית אתר פנוי מיניה – זה אמיתת הימצאו. ואכמ"ל.

העולה מכל האמור הוא שקודם כל יש לחדד את ההבנה והתפיסה של שתי הנפשות, שמתוך כך נוכל להבין את ההתמודדות עם הנפש הבהמית באופן טוב יותר. והחידוש היותר גדול הוא שנוכל לייחס לה את מה ששייך לה לפי טבעה הבהמי ולהשאיר את הנפש האלקית נקיה, לתת לה את מקומה הראוי ומתוך כך להגיע לחשבון נפש אמיתי.

יש חלק אלוק ממעל ממש, נפש אלקית שנמצאת וקיימת בכל אחד ואחד וככל שנלמד יותר בדברים המעוררים אותה, בהתבוננות בממלא וסובב ובהרגשה הלב - נזכה בע"ה יותר ויותר להאיר החוצה את החלק אלוק ממעל שבתוכנו – ממש!

[1] מתוך הפיוט יגדל אלקים חי.

[2] 'היום יום' - כג מנחם אב.

[3] הדברים מבוססים על 'שיעורים על ספר התניא' של הרב שג"ר זצ"ל. עיי"ש.

[4] תניא פ"ו.

[5] אורות הקודש ג, דרך הקודש עמ' רלה. וראה שם עוד בחלק מוסר הקודש - שניות הנפשות והרוחות, עמ' קלה.

[6] תניא פ"א.

[7] חיבר גם את הספר 'נשמת שבתי הלוי'. היה בן דודו של השל"ה הקדוש. וראה באריכות הקדמת הרב משה צוריאל זצ"ל לספר שפע טל בהוצאת יריד הספרים תשס"ה.

[8] לקו"ת בהר מג ב.

[9] ביאורים על התניא פ"ב עמ' טו. היה משפיע של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. הרבי האחרון החשיב מאוד את ביאוריו לתניא.

[10] וראה בהגהת הצ"צ בתניא פ"ב ד"ה והודו לו.

[11] אור ישראל ח"ג עמ' מה -מו. הובא גם ביין יצחק ביאורים בספר התניא פ"ב עמ' כד.

[12] הובא בתניא עם ביאור משולב הוצאת מכון אור לישרים פ"ב הערה ו.