חגם של בעלי התשובה ותורה שבעל פה

פרי צדיק לפסח שני (מאמר ב)

בזוה"ק (ח"ג קנ"ב ב) מתמה 'אי רזא דפסח שלטא בניסן איך יכולין אילין דאסתאבן למעבד בירחא תניינא דהא איעבר זמניה?'[1] עיין שם.

אך הענין דידוע כי יש ששים ריבוא אותיות לתורה וכנגדם ששים ריבוא נפשות ישראל, וכל נפש מישראל יש לו חלק באותיות התורה, והנה בעת עומדם על הר סיני והיו כולם כאיש אחד בלב אחד כולו לה' חפצים ומשתוקקים מאד בשמחה רבה לקבל עליהם עול מלכותו והקדימו נעשה לנשמע לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, כמו שאמרו בשבת (פ"ח ב) היינו כי אמרו נהיה כמלאכים שלא נוכל לעשות דבר נגד רצונו יתברך, כמו המלאך שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות כי לא יוכל לשנות עצמו מתכלית הבריאה שנברא לאותו שליחות. וכמו כן אמרו ישראל גם כן נעשה רק רצון ה' יתברך את אשר יצווה לנו ולא נוכל לעשות שום דבר נגד רצון ה' יתברך, ובכח הדברים האלו ובהתשוקה רבה הזו המשיכו את התורה מן השמים לארץ על ידי משה רבינו ע"ה.

והנה האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים כמו שאמרו בגמרא (סוכה כ"ה א) או שהיו מישאל ואלצפן או שהיו נושאי ארונו של יוסף, והיו פטורין מן הדין מפסח ראשון מטעם עוסק במצוה ומה לחצם לקרב לפני משה רבינו ע"ה בצוחה רבה למה נגרע וגו' ומה היה הגרעון מצדם. אך צעקתם היה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל ועל זה הצר להם מחד שלא זכו לגשת לקודש בתוך כלל ישראל במועדו, ועל זה השיב להם משה רבינו ע"ה עמדו ואשמעה וכמו שאמרו (ברכות כ"ו ב) אין עמידה אלא לשון תפילה, היינו התפללו לה' יתברך מעומק לבבכם על זה ועל ידי הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם ועל ידי זה אשמע מה יצוה ה' לכם, וכן היה כי פעלו בתפילתם התחדשות הדין מהקרבת פסח שני המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה במזיד שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש ואפילו הכי עושה פסח שני וכמו שאמרו (שבת פ"ט ב) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו להיות זדונות כזכויות.

וזמן הקרבת פסח שני הוא ביום ראשון מספירת הוד המרמז על תורה שבעל פה שאמרו עליו (נדרים כ"ב ב) כי ברוב חכמה רוב כעס שעל ידי הרוב כעס זכו לרוב חכמה לתקן הרוב כעס. והנה ידוע כי בליל ראשון של פסח כתיב (שמות י"ב, כ"ג) ופסח ה' וגו' והיה אתערותא דלעילא מצד ה' יתברך להזריח בלבות בני ישראל אור קדושתו יתברך בבהירות גדולה, ואחרי זה נסתלק אותו האור ונשאר בלבות בני ישראל תשוקה לאותו האור שזכו בליל פסח כידוע. ולזה נצטוינו לספור שבעה שבועות שהם כנגד שבע מדות הקדושים בכדי שנטהר נפשותינו מצד אתערותא שלנו שנהיה מזוקקים שבעתיים עד חג השבועות להיות מוכן לקבלת התורה בקדושה ובטהרה.

והשבע מדות הם כנגד שבעה רועים שהמשיכו את התורה בעולם וארבעה הראשונים המשיכו את התורה שבכתב, כי אברהם אבינו ע"ה ממנו התחיל השני אלפים תורה (עבודה זרה ט' א) והוא מדת חסד ימין וכתיב (דברים ל"ג, ב') מימינו אש דת למו היינו אף על פי שהתורה הוא אש דת ההתחלה היא מימין, ויצחק אבינו ע"ה מדתו גבורה ואורייתא מגבורה נפקת. ויעקב אבינו ע"ה מדתו אמת דכתיב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב ואמת זו תורה (ברכות ה' ב) והמה היו יחידים שקיימו את התורה. ומשה רבינו ע"ה הוא מדת נצח שהמשיך את התורה בהתגלות לכל ישראל אחרי אשר נעשו אומה שלימה ששים ריבוא נפשות. ואהרן הכהן מדת הוד הוא נגד תורה שבעל פה כמו שנאמר (מלאכי ב', ז') שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. ומדת יסוד היא המשכת תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ויהושע שקבל את התורה שבכתב ממשה רבינו ע"ה וממנו התחלת התורה שבעל פה אחר משה רבינו ע"ה, וגם בירבעם שבא מזרע יוסף היה בו התפשטות מתורה שבעל פה כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין ק"ב א) מלשון הכתוב (מלכים - א י"א, כ"ט) ושניהם לבדם בשדה שכל טעמי התורה מגולה להם כשדה. ומאביה בנו יצא משיח בן יוסף, ומדת מלכות דוד המלך ע"ה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה.

והנה בזוה"ק (ח"א קכ"ט ב) איתא באתר דמאריהון דתשובה קיימין צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא וכו' כמאן דאמר בגמרא (ברכות ל"ד ב) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, וכאן אמר בזוה"ק דאינון דעבדין פסח שני לאו איהו כמאן דנטיל פסחא בזמניה כמאן דאמר בגמרא (שם) כל הנביאים וכו' אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וכו'[2].

ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים כי הצדיק גמור ההולך מחיל אל חיל כל ימי חייו בלי מחסור כמו שמובא בזוה"ק (שם) ואברהם זקן בא בימים עובדוי קריבו ליה בכל יומא מדרגא לדרגא, המדריגה שלו גדול מבעלי תשובה. ואמנם הבעל תשובה הפורש ממעשיו ומדלג מחושך לאור קדושתו יתברך שמו שלא כסדר אורחות החיים וכמו שאמרו (מנחות כ"ט ב) תליא כרעיה דה' דאי הדר בתשובה מעייל ליה ופריך וליעול בהך ומשני לא מסתייע מילתא והיינו שלא יוכל לשוב בדרך שיצא משם רק בכח שלמעלה הימנו ומהשגת אדם והקב"ה מרחם עליו ופתאום יביאנו להיכלו וכמו שמובא בזוה"ק (שם) בעל תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא נתקרב לה' יתברך, ובמדריגה זו הוא גדול מצדיק גמור.

פרי צדיק לל"ג בעומר, מאמר א

יום זה נקרא הלולא דרבי שמעון בן יוחאי מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה, וכן ראש חודש אב דאף שהוא ראש חודש מותר להתענות בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן (כדאיתא במגילת תענית וטור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תק"פ), ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב?

אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן. ומשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י"ד, ד') 'ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם כל זמן שרבו קיים וכו'' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו.

ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין ס"ז א) שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא. והיינו שורש למודי רבי עקיבא. והיה זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מדת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכמו שנאמר (שמות ד', ט"ז) והוא יהיה לך לפה. וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בלבם אז הדברי תורה שלו, כמו שאמרו במדרש בזמן שבעליהם נאספין מהם. ובי"ד באייר פסח שני מתחיל ספירת הוד, דאיתא בזוה"ק (ח"ג קנ"ב ב) פסח ראשון מימינא פסח שני משמאלא וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב וכו', ואחר כך בל"ג בעומר שהוא הוד שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וברבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כ"ט ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו, והיינו כתר דדרשו בגמרא (מגילה ט"ז ב) יקר אלו תפילין שבראש שהם למעלה כמו כתר. ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת רבי עקיבא מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה, והיה נקרא עקיבא בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא בגמרא (סוכה נ"ב א) שיהרג, ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא, ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין ל"ח א) ומנין שבז' באדר נולד משה וכו' שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו'.

ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה, ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א' הלכה ב') דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי דייך שאני ובוראך מכירין כוחך, שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקב"ה ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד.

[1] תרגום: אם הסוד של פסח זמנו בניסן, איך יכולים אילו שנטמאו לעשות בחודש השני הרי עבר זמנו?

[2] כלומר, רבי צדוק מבין שפסח שני הוא יומם של בעלי התשובה, אלו שהיו טמאים בזמן הגדול של פסח ראשון אבל בכוח התעוררתם וצעקתם הם ממשיכים על עצמם קדושה בפסח שני, ולכן הזוהר במקום אחר משבח את בעלי התשובה על פני הצדיקים. אך דווקא כאן, בזוהר העוסק בפסח שני, משבח הזוהר את הצדיקים הגמורים שזוכים לחגוג את הפסח במועדו המקורי, ולא את בעלי התשובה.