מי שטעם יין ארצישראלי

מעשה בשליח מארצנו הקדושה, שיצא לאחת הקהילות היהודיות בחוץ לארץ, בשאיפה לשדלם לעלות לארץ. בתחילה, היה אותו השליח מוכיח את אנשי הקהילה על שהם נשארים בארץ  העמים, אך העלה חרס בידו.

משנוכח שדבריו שבים ריקם, שינה את טעמו ואמר לאנשי הקהילה בלשון רכה: בקשה אחת אני מבקש מכם, הקפידו לקדש את השבת על יין מארץ ישראל, והדגישו בפני בניכם ובנותיכם שזהו יין מארצנו הקדושה.

קיבלו בני הקהילה את בקשתו, והשליח שב לארץ ישראל.

עברו שנים, ובני הקהילה עלו טיפין טיפין לארצנו הקדושה, וסיפרו לאותו השליח: דע לך, היין מהארץ הוא שהלהיט את לבבנו לאהבה את ארצנו עד שעלינו לחון את עפרה ולהשתקע בה!

כידוע, לעבור מארץ לארץ זו 'חתיכת משימה' לא קלה. שינוי תרבות ושפה, קשיי פרנסה, ועוד ועוד. זו הסיבה שבתחילה כשהשליח הסביר לאותם יהודים, שעליהם לעלות לארץ, הוא כשל בנסיונותיו, כי מול כל הסבר כזה או אחר, יש 1001 תירוצים.

ואז הוא הפעיל את הנשק הסודי... שתיין היין מארצנו הקדושה. החיבור לפירות ארץ ישראל הביא את היהודים לדבקות בארץ ולעלייה אליה. וכאן הבן שואל – וכי מה היה גנוז באותו היין, שגרם לאותם יהודים לשינוי כה עמוק, עד שקמו ועלו לארצנו הקדושה?

קדושה אוטומטית

ניתן להסביר זאת בשני רבדים. הרובד הפשוט הוא שעצם העובדה שדברו על הארץ וחוו אותה במשך תקופה ארוכה הובילה אותם לחיבור עם הארץ. אולם אפשר להסביר זאת גם ברובד סגולי ועמוק יותר – עצם העובדה שהם לגמו מיינה של ארץ ישראל, הרי שארץ ישראל נמסכה בדמם ונפשם, ושוב לא היו יכולים בלעדיה, והם קמו ועלו אליה.

(דומה הדבר למשל המפורסם של רבי נחמן מברסלב על 'מי שטעם יין הונגרי', שגם בו יש המסבירים שעצם הטעימה מתורת הנסתר והחסידות, מכשירה את האדם לתורת הגאולה, כי כבר התרומם לאותה מדרגה...)

ובאמת זוהי נקודה יסודית מאד בעבודת ה' של ארץ ישראל (ולמעשה, נוגעת בקושי שיש לאנשים רבים במצוות מעשיות רבות). כולנו מבינים שהמצוות אמורות להביא אותנו להתעלות רוחנית. ישנן מצוות "רוחניות", שאפשר לראות בקלות שהן מביאות את האדם להתעלות ודביקות בה'. לעומתן, ישנן מצוות הנראות "חומריות", וקשה לנו לראות את ההתעלות הרוחנית המלווה אותן.

במבט ראשוני ושטחי, ארץ ישראל היא מצווה שקשה להבחין בהתעלות הרוחנית שבה. לכאורה, אדמה רגילה שאנשים חיים עליה חיים שגרתיים. קל לראות בקברי צדיקים או בבתי כנסת מקומות קדושים, שהרי באים אליהם כדי להתפלל ולעסוק באופן ישיר בחיים רוחניים. קשה הרבה יותר לראות בכברת אדמה רגילה בארץ, מקום קדוש.

אבל באמת דווקא נקודה זו היא עיקר החידוש של ארץ ישראל, שהרי 'ארץ' זה קודם כל 'אדמה', נמצא שעיקר עניינה של ארץ ישראל שאפילו האדמה קדושה. כידוע, יש ארבעה רבדים בבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר. האדמה שייכת לרובד הנמוך והחומרי ביותר, רובד הדומם, ובאופן פיזי, האדמה היא גם הנמוכה ביותר, היא פרושה תחת רגלינו וכל הזמן אנו דורכים עליה, אך בארץ ישראל היא מתרוממת מבחינה רוחנית עד שמי מרומים. נמצא, שהחידוש של ארץ ישראל שאפילו הרבדים הנמוכים שלה הם גבוהים מבחינה רוחנית.

אמנם, כאשר הרובד הנמוך מתרומם, הרי וודאי גם הרבדים הגבוהים מתרוממים, ולכן בארץ ישראל גם האוויר קדוש ומרומם, "אווירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח, ב), אך הכל מתחיל מרוממות האדמה, שעל שמה נקרא המקום 'ארץ ישראל'.

וזה בעצם גם החידוש של המצוות המעשיות, שאפשר לפגוש את ה' בגוף החומרי ממש, בבחינת 'ליבי ובשרי ירננו לאל חי'. וכחלק מאותה נקודה של המצוות המעשיות, שעצם המפגש החומרי הוא מפגש עם ה', הרי שגם אם האדם לא מודע לחלוטין לגודל המעלה והקדושה של מעשיו, עצם המפגש שלו עם ה', מרומם ומעלה אותו.

וזו בדיוק עניינה של ארץ ישראל, שקדושתה פועלת עלינו ומרוממת אותנו גם כשאיננו חשים בכך בצורה גלויה, וכפי שאמר רבי נחמן "אמרו רבותינו, כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון... כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל אצלה, ונתהפך למהותה בקודש"[1].

ונטהרתם בם

עניין זה נוגע גם למעלת אכילת פירות ארץ ישראל, שבמבט חיצוני הם נראים כפירות רגילים, אך גדולי הדורות ביארו את מעלתם וקדושתם, ושמעלתם היא המשך מעלת המן, ואף עולה עליו, כדברי שער החצר[2]: "בזמן שהייתה ארץ ישראל בקדושתה ומזבח בנוי על תילו, קדושת פירות ארץ ישראל וטעמם היה גדול (אפילו) מקדושת המן וטעמו... וכבר ידוע גודל הזדככות אכילת המן, שהוכרחו לאכול המן שיזדכך גופם לקבלת התורה הקדושה, ועוד כמה מעלות נפלאות כידוע. ומעתה נוכל להבין גודל קדושתנו באכלנו פירות של ארץ ישראל".

וכידוע, על האוכל מאכלות אסורות נאמר "ונטמתם בם", ודרשו חז"ל: "ונטמטם בם", שמאכל אסור מטמטם לבו של אדם, כי המאכל הופך ממש להיות חלק מגופו של אדם, ולכן מאכלו של אדם משפיע עליו מבחינה רוחנית גם בלי שהתכוון לכך. ומצאנו שמרובה מידה טובה ממידת פורענות, לפיכך באופן דומה גם מאכל קדוש מקדש גופו של אדם, ואפילו שאינו מבין את כל הרעיונות העמוקים הגנוזים במאכל.

ומסופר, שצדיק אחד פגש פעם את רבי דוד מללוב בשעת חזרתו מהחוזה מלובלין. סיפר רבי דוד מללוב, שהחוזה אמר תורה בפרשיית המן: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא"[3]. ביאר החוזה, שכל אחד ואחד אמר על חברו "מה הוא", כי המן היה מאכל רוחני - לחם מן השמיים, ועל ידי אכילתו התעלו כל יום ויום מבחינה רוחנית, עד שלמחרת לא הכיר איש את חברו, ושאל - מי הוא זה?, כי לא הכירו משום שהתעלה במדרגתו[4].

כך זה גם בפירות ארץ ישראל, שעצם המפגש איתם מרומם את האדם מבחינה רוחנית, ומחבר אותו לכל הגובה הרוחני של הארץ הקדושה. וכך מצאנו בחסד לאברהם (עין הארץ, נהר טו) שעוסק במה שקורה לגופו של האדם לאחר פטירתו, ומביא שיש הבדל בין אנשים שזיככו גופם לאנשים שלא זיככו גופם, ורק צדיקים גדולים ונשגבים זוכים להינצל מעניינים של כיליון הגוף וכו'.

ואז הוא מביא דבר מדהים, שממחיש את גודל מעלת אכילת פירות הארץ:

"מְתֵי שאר בני אדם בארץ ישראל, אינם חייבים אל הקליפות ממה שניזונו ממעדני העולם, מפני שלא אכלו מדילהון (משל הקליפות) כלום, שהרי ארץ ישראל - מזונותיה ופירותיה, תחת יד הקדוש ברוך הוא ורשותו הם.

ולכן, כאשר יבואו הקליפות לשאול אכילתם, ישיבון להם: וכי מדילכון (משלכם) אכלנו ושתינו? הלא משל הקב"ה אכלנו ושתינו. אמנם נתחייבו בכליון של הגוף לעפר, מחמת עוון אדם הראשון, שלא נתרחקו ממנו, ונכנסו בעונש – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אבל מיד גופו כלה ונשמתו מקודשת".

כלומר, לפי החסד לאברהם, מי שאוכל ממזונות ופירות של ארץ ישראל, הרי מצד אכילתו ושתייתו, גופו לא צריך לכלות, שהרי גופו לא ניזון מהקליפות אלא משל הקב"ה. ואף על פי שמדובר ביהודי רגיל, שלא כיוון כוונות נשגבות בשעת אכילתו, ולא אכל בקדושה וטהרה יוצאת דופן, מכל מקום עצם האכילה הזו היא מרוממת ונשגבת, ונחשבת כאכילה משל הקב"ה.

וזה בדיוק העיקרון שכתבנו כאן, שעצם אכילת פירות הארץ, מרוממת ומקדשת את הדבר.

וכך גם ביאר האדמו"ר רבי ישראל מפילוב[5], שכוונת מאמרם של חז"ל שהמתים בארץ ישראל יקומו לתחיה קודם, היא שהם יזכו לזה מכוח אכילת פירות הארץ:

"זה שאמרו חז"ל: "ארץ החיים – ארץ שהמתים יהיו חיים תחילה", שעניין תחיית המתים שיהיה הגוף מזוכך ומצורף מכל סוג הגשמי, שיהיה מרכבה לנשמה הטהורה... אם כן הניזון מארץ הקודש שצמיחתה... רוחני, הוא יותר מוכשר שיחיה לעולם חיות נצחי, בעת שיעלה לרצון לפניו יתברך להפיח בהם רוח חיים וחי לעולם".

טועמיה חיים זכו

ולאור כיוון זה, שקדושת הארץ ופירותיה הקדושים, מרוממת את האדם מעצמה, בבחינת "איהו לא חזי – מזליה חזי", נראה לבאר עניין תמוה בתורה.

חודש לאחר צאת בני ישראל ממצריים, העם התלונן שאין לו מה לאכול, ומאז ה' נתן לנו בקביעות מן. מאז, במשך 40 שנה, העם היה מרוצה בדרך כלל מהאוכל השמיימי, והכל זרם על מי מנוחות.

אולם, בשני מקומות, העם התלונן על האוכל. הפעם הראשונה, בפרשת בהעלותך, שם העם טען שהאוכל לא מספיק מגוון. הוא לא טען, חלילה, שהמן לא טוב, אבל קבל על כך שאין גם בשר.

הפעם השנייה הייתה רק בסוף הארבעים שנה, בפרשת חוקת, אז לראשונה כינה העם את המן בביטוי הנורא "הלחם הקלוקל", כלומר הגדיל לעשות וטען שיש גם בעיה בעצם המן.

על שתי הפעמים העם נענש, והיה עליו לחזור בתשובה, אך נשאלת השאלה – מה קרה באותם פעמים, שפתאום העם יצא כנגד המן? השאלה גדולה במיוחד על הפעם השנייה – מה קרה לעם, שאחרי 40 שנה, הוא החל להטיל דופי במן עצמו? מה השתנה?

ובכן, לאור דברינו במאמר זה, העניין מובן. בפרשת חוקת, עם ישראל נכנס לראשונה לקצה ארץ ישראל. בתורה מתואר שעם ישראל נלחם במלך ערד יושב הנגב, וכובש את כל עריו. נמצא שבאותה שעה, נכנס העם וחש לראשונה את קדושת ארץ ישראל, בבחינת "טועמיה חיים זכו".

מיד אחר כך, ה' אומר לעם לעזוב את קצה הארץ, לסובב את ארץ אדום, ולהיכנס לארץ ממקום אחר. או אז, מספרת התורה, "ותקצר נפש העם בדרך", והם מתלוננים על המן. וכפי שמבאר שם רש"י, "שהוקשה להם, אמרו: עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ, ואנו חוזרים לאחורינו...", אחרי שהעם כבר הגיע לקצה הארץ, היה לו קשה להסתובב ולהתרחק.

כעת מובן עיתוי התלונות על המן. אחרי שהעם כבר נשם את האוויר של הארץ, הוא התקדש אוטומטית בקדושתה, והתרומם מעצמו, וכבר לא התאים לו לאכול מהמן, כי במדרגתו הרוחנית הוא כבר הוכשר לאכול מפירות הארץ הקדושה, שכדברי שער החצר שהבאנו לעיל, קדושתם אף גדולה מקדושת המן.

וגם בפרשת בהעלותך, שהעם התלונן באופן חלקי על המן, הרי שהתלונה באה מיד אחרי שנאמר בתורה, "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם", שהיו אמורים לנסוע ולהיכנס מיד לארץ, "שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י שם), אלא שהחלו לחטוא ולהתלונן כתינוק הבורח מבית הספר, והתעכבו. או אז, כיוון שבאמת היו אמורים להיכנס לארץ, הרי כבר משהו בתוכם התרומם מעצמו לקדושת הארץ, והם התלוננו על המן.

כמובן, גם אחרי כל ההסברים הללו, חשוב לזכור שמעלתו של מי שמבין את הדברים לעומקם ופוגש את הרוחניות בגלוי - גבוהה יותר. לפיכך, המעלה השלימה היא לחיות בארץ, לאכול מפירותיה הקדושים, ויחד עם זאת ללמוד ולהעמיק במעלת ארצנו וקדושת פירותיה.

שנזכה בט"ו בשבט הקרוב ובכל השנה, לאכול מפריה, לשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה וטהרה!

 

[1] לקוטי מוהר"ן, תורה קכט

[2] עמוד קסט

[3] שמות ט"ז, ט"ו

[4] סיפורי חסידים, בשלח, מס' 176

[5] שלום ירושלים, סימן ב.