מנהגו של עולם שחכמים מחברים ספרים, כדי שתלמידיהם והדורות הבאים אחריהם יוכלו להנות מאורם. שונה הוא הספר הקדוש אורות התשובה משאר ספרים שהרי מחברו לא הפסיק ללומדו, כפי שמעיד הרב נריה (בהקדמתו למהדורה השלישית) שאמר הרב קוק לתלמידו "על אורות התשובה עבדתי הרבה. מי שיסתכל בו כהוגן ימצא אור על כל מלה ומלה". עוד שמע מפיו הטהור "את אורות התשובה צריכים ללמוד בלי גבול". בכלל סוגית התשובה העסיקה את הרב מאד מאד עד שכתב על עצמו (בפתיחה לאורות התשובה) "ורוח חזקה דוחף אותי לדבר על דבר התשובה, וכל רעיונותי רק בה הם מרוכזים... הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה".
העיסוק המתמיד של הרב בתשובה נובע מכך שהרב ראה בתשובה לא רק סוגיה פרטית, אלא מהות שכוללת את כל חיי האדם וחיי העולמות כולם. דחיפה פנימית המושכת את הכול לעילוי ופיתוח.
הרב שמעון סטרליץ (להלן הרש"ס), מבחירי תלמידיו של הרב, טרח לגלות ולבאר במאמרו הארוך "התשובה לאור הסתכלותו של רבנו" (מובא כנספח באורות התשובה בהוצאת אור עציון) את התפיסה המהותית העומדת בבסיס אורות התשובה, להראות שלא רק אוסף פסקאות ורעיונות יש כאן כי אם שיטה, תפיסה פנימית של מהות החיים ונביא בע"ה מעט מדבריו.
תשובה קדמה לעולם
הגישה הרגילה ביחס לתשובה אמנם אומרת שיש מצוה לחזור בתשובה, אבל זו מצוה דיעבדית כמו מצות השבת הגזלה, כתיבת גט וחליצה, מצוות שהיינו שמחים שלא להיזקק להן. כשם שהחטא אינו רצוי כך גם התרופה שלו אינה מתבקשת מלכתחילה, ואם החטא הינו יציאה מסדר חיים בריא כל שכן שתרופתו אינה מהות החיים.
אמנם בדברי חז"ל אנו מוצאים מאמרים המורים על כך שהתשובה באה לכתחילה, כשהגדול והבולט שבהם הוא מאמרם ש"תשובה קדמה לעולם", כלומר היא התשתית והבסיס שהעולם עומד עליו. קדימת התשובה לעולם מורה על כך שהיא סוף ותכלית המעשה שעלה במחשבה תחילה. התשובה יוצאת מהמובן הפרטי והקטן של כיבוי שרפות, ומתבארת כמגמה הכללית של העולם. כך כתב זאת הרש"ס בבואו להסביר את משמעות ספר אורות התשובה: "עיקר החידוש שבספר זה, הוא הרעיון המקורי והעמוק, שהתשובה פרינציפית (עקרונית, מהותית) ומגמת ההויה כולה. הוא (הרב קוק) הוציא את התשובה מחוגו הצר של האינדיבידואום (האדם הפרטי) וקבעה במרחבי האוניברסל".
ממית ומחיה ומצמיח ישועה
כדי לבאר את שיטת הרב במהות התשובה מקדים הרש"ס לבאר את מהות העולם כולו. העולם הוא ביטוי של הקב"ה[1] - "רעיון א־להי המוצא אל הפועל" הופעת עצם רצונו להטיב. מציאותו המוגבלת של העולם יוצרת מציאות כזו, שבירידת רעיון נשגב ואידאה עליונה לתוך הממשות הגלויה הוא חייב להצטמצם ולהיכנס בכלים המוגבלים של המציאות ובכך נוצר פער אדיר בין הרצוי למצוי, בין האורות הגדולים ליכולת העולם להכילם. כשעומדים מול הפער הזה ישנם שתי אפשרויות גישור, האחת היא לוותר על החזון הגדול כדי למנוע התרסקות ולהמעיט בהטבה ובנתינה כדי שהמקבלים יוכלו לקלוט אותה. האפשרות השנייה היא להשפיע בהטבה שלימה בלי צמצומים כפי טהרת הרצון העליון, להיטיב ללא גבול הארה שמשמרת את החזון בטהרתו למרות הנפילה הגדולה שתיגרם מהפער שבין חזון למציאות.
למרבה הפלא הקב"ה בחר באפשרות השנייה, בהטבה השלימה לפי מדתו ולא לפי מדתנו, הטבה שמצד אחד מקבעת ומשמרת את הפער בין הרצוי והמצוי אך מאידך גם נוטעת בה את השייכות לאור ה' העליון והבלתי מוגבל, ומתוך שייכות זו נוצרת בלב האדם התשוקה לשוב לאור הקדום. הנוכחות של אור ה' בעולם זרעה בו את היכולת לצמוח מתוך השברים עד שיא הרוּם, עד הדבקות המוחלטת בקב"ה, עד קבלת טוּב ה' בשלמות כפי גודל רצונו להיטיב – "לאשתאבא בגופא דמלכא קדישא"[2].
נמצאנו למדים שישנם שלושה שלבים במהלך הופעת אור ה' בעולם, או יותר נכון במהלך התבטאות אור ה' על ידי העולם: הראשון הוא האידאל הראשוני הטהור והנשגב שלמעלה מכל צמצום והגבלה; בשלב השני האור יורד לתוך המציאות, נכנס לתוך הכלים אך כיוון שאין המציאות יכולה לקבלו נוצרת התבטאות הרחוקה מרחק רב מהחזון הראשוני והמציאות נעשית זרה למקורה עד שלא ניכרת מהותה (כמ"ש באורות התשובה יא ד: "ההויות מתגלות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, שהיא כמו השפלה ומיתה נוראה אשר כל ירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין לא ישוו לה"). שני שלבים אלו הם תהליך התהוות העולם בירידה ממעלה למטה.
השלב השלישי הוא תהליך השיבה, שאיפת החירות של העולם והרצון הפנימי שלו לשוב למהותו הפנימית, להיות ביטוי הנאמן למקורו העליון. כשם שהמקור הוא א־להי ואינסופי כך גם ההתעלות היא עד אין סוף, תשובה על תשובה, המופיעה כתהליך אינסופי של פשיטת צורה ולבישת צורה חדשה יותר נעלית ויותר פנימית.
חביב אדם שנברא בצלם
האדם בהיותו נברא בצלם מגלה בקרבו גם כן את שלושת השלבים הקיימים בכלל ההוויה: השלב הראשוני הוא הטהרה הנשמתית ומהות הטוב הפנימי הקיים באדם – "אשר עשה הא־להים את האדם ישר" "נשמה שנתת בי טהורה היא". כשבאים להוציא את הטוב הפנימי אל הפועל, נוצר פער אדיר ונפילה גדולה מהאידאליות של הרצון למימושו בעולם המעשה. ישנן בעיות רבות וסיבוכים עד שאדם יכול לומר לעצמו 'לא בשביל זה באתי לפה' 'לא על המציאות הזו חלמתי'. במובן מסוים, עצם המעשה בפועל הוא חטא ביחס לרצון. עם כל זאת, ברור לכל שאי אפשר להגשים אף חזון ללא ירידה לתוך המציאות על אף חשכותה וקטנותה. אלא שעל אף הזרוּת בין הרצון המקורי למציאות שנוצרה, לאחר מימוש החזון בפועל אפשר להתעלות ולהשיב את המציאות לגודל המקורי שלה, עד הגשמת החזון הא־להי ומימושו. מתוך הזיכרון והשייכות לאידאל המקורי, הנפש הומה ומבקשת לחזור למהותה האמיתית ובכך צועדים צעד אחר צעד, התעלות אחר התעלות, עד שהופעת החיים שנראתה בהתחלה זרה לחלום וחסרת שייכות לחזון, הולכת ושבה אל עצמה להיות גילוי שנאמן למקורו.
יסוד זה מתבטא במאמר חז"ל (נדה ל) המתאר שהולד במעי אמו דומה לפנקס מקופל, נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. העוּבר הוא היסוד הגרעיני והמהותי של האדם. לפני שבא לכלל מימוש הוא חי במציאות אידאלית שבה נר ה' נשמת אדם מאיר בו והוא שרוי בטובה עליונה ומקבל את כל התורה. כשמגיע השלב לצאת לאוויר העולם הכול נשכח, כשבאים להופיע את החזון בתוך המציאות נוצר נתק והאידאל שהאיר בעובריות הבראשיתית נשכח. אך למרות השכחה נשאר זיכרון פנימי מהאור הקדום, זיכרון שדוחף את האדם לשוב למהותו הפנימית. זוהי השבועה תהי צדיק. ומכוח שלמד כבר את כל התורה בזמן העיבור, אפשר ללמוד אותה בפועל בעולם הזה.
מכוח תפיסת העולם כמהות אחדותית המורכבת משלושת השלבים הנזכרים, אנו יכולים להבין יסודות מרכזיים בספר אורות התשובה.
תשובה כללית
התשובה אינה תהליך פרטי בלבד. תשובה היא תשוקת העולם וכל העולמות כולם לשוב לשורשם העליון ללון בצל שדי, וכל תשובה פרטית הינה ביטוי לתשוקה הכללית של כל העולם לשוב למקורו. וכשם שהתשובה הפרטית נובעת מהארה השורה בעולם כולו, כך היא גם משפיעה על כל ההויה: "הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל" (אורות התשובה פ"ו א). לכן "בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" וכן תשובת היחיד מביאה גאולה ורפואה לכל העולם (יומא פו).
לשוב אל עצמו
עבודת התשובה משנה את צורת המחשבה של האדם על עצמו. במבט ראשון נדמה שהאדם במהותו שייך לחטא, נמשך בטבעו למטה וצריך כל הזמן לפעולות חיצוניות כדי לא ליפול לבאר שחת. אך הרב במבט עמוק מבאר שהנפילה היא רק שלב חלקי מתוך תהליך גדול. כשמביטים על המהלך כולו, ניכר שבעומק החיים ישנה תשוקה אדירה לתשובה ותיקון. התשובה היא השיבה אל עצמי, אל האני הפנימי, אל קול הנשמה הדופק וקורא: את פניך ה' אבקש. כל הנפילות הם רק ביטוי כהה של תשוקה זו, שמחמת גובהה לא הצליחה להתממש בשיא גודלה, ולעולם היא שוטפת ושואפת לחזור לימי זוהרה – "הנשמה היחידית והצבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתקון גמור, למציאות האידיאלית" (אורות התשובה פ"ד א). אין כל ספק שתבוא נשמה עליונה זו לידי מבוקשה "ומי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה".
זדונות נהפכים לזכויות
אחד הפלאים הגדולים של התשובה נגלה לנו ע"י ריש לקיש מגדולי בעלי התשובה:
"אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה" (יומא פו). הקושי במאמר זה עולה מאליו. לא רק הפלא שתשובת העתיד משנה את מציאות העבר, אלא שמהפכת אותו מהקצה אל הקצה מעומק הפרוד לעומק החיבור. הקושיה זועקת, כיצד הזדון הופך לזכות? איך העבירה נהפכת למצווה?
מסביר הרש"ס שעל ידי ההבנה שמהלך החיים הוא מהלך אחד עם אברים רבים כפי שהסברנו, מובן שהחטא ובקשת התשובה אינם סותרים אלא משלימים, וכבר בתוך החטא מונחת בקשת התשובה. "התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו, התשובה גנוזה היא בנשמה" (אורות התשובה פ"ו ב). החטא הוא התגלות נפולה של קרבת ה' וגלוי אור ה'. אמנם המעשה התרחק מאד מרצון הנשמה הפנימי, אך בעומק, הרצון לדבוק בבורא יתברך נמצא גם תוך כדי החטא, גם אז הנשמה ביקשה להטיב.
כאשר הצללים נסים והעננים מתפזרים אפשר להוריד את הקליפות ולשוב למה שבאמת חיפשנו לבקשת הנשמה, שלא תורגמה נכון, שלא התבטאה בגדלה ותפארתה. אחרי התשובה ברור שזה מה שתמיד רצינו, שזה כל מה שחיפשנו. הזדונות שפעלו ריחוק וזרות פושטים את הלבוש החיצוני, מורידים את המסכות ואז רואים את הפנים היפות מאירות באור יקרות וזדונות נהפכות לזכויות.
[1] כמ"ש האר"י ז"ל (ע"ח דף יא) "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היא סיבת בריאת העולמות".
[2] עיין אורות הקודש ח"ב עמ' תתכז'
