מרגל או תייר?
ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים מקבילים לזמן בו משה רבנו עלה לקבל את הלוחות השניים. זו הסיבה שאלו ימים של תיקון ותשובה, בימים אלו תיקנו ישראל את חטא העגל והתכוננו למעין 'סוף טוב' של קבלת התורה. עצם העובדה הזו מספיקה לנו כדי להבין את השמחה העצומה שיש בימים אלו, שמגיעה לשיאה ביום הכיפורים, בו הקב"ה מוחל וסולח לנו ומחדש עמנו את הברית שנכרתה בסיני.
אך ניתן להעמיק עוד יותר בעבודת התשובה והשמחה של חודשים אלול ותשרי, וזאת דווקא דרך ההבנה שזמנים אלו הם גם תיקון לחטא המרגלים (יסוד הדברים הללו מובא מדברי מו"ר הרב דוד דודקביץ').
חודשים תמוז ואב הם זמן של כאב ושבר עמוק בתודעה של עם ישראל, ומלבד החורבנות הקשים שאירעו בהם, בארבעים הימים הללו שהו המרגלים בארץ ישראל והביטו עליה בעין רעה[1]. לא בכדי האיברים המסמלים את החודשים הללו הם שתי העיניים[2], זו עבודתם הפנימית של הזמנים הללו, תיקון הראיה.
לעומת זאת, חודש אלול מהווה תיקון פנימי יותר. התרגום הארמי של המילה 'לתור', המובאת בפרשת שלח, הוא 'לאללא'. ארבעים הימים שבין חודש אלול ליום הכיפורים נועדו לתיקון חטא המרגלים: המרגלים נשלחו כדי לתור את הארץ, אך הם בחרו לרגל אותה ולהוציא דיבתה רעה. אם כן, תיקון חטא המרגלים בחודש אלול הוא תיקון החיפוש.
השאלה הגדולה היא איך אנחנו מסתכלים על עצמנו: האם אנו מרגלים המחפשים את ערוות הארץ, את נקודות התורפה והחולשות שבנו; או שמא אנו כמו תיירים שבאים למצוא את טוּב הארץ, את הנקודות הפנימיות שבנו המעידות מי אנחנו באמת ולאן אנו כוספים ושואפים. השינוי בצורת המבט הזו משנה את כל חייו של האדם. יהודי יכול לחשוב שבעקבות מעשיו הרעים הוא סוג של בהמה גסה שמדי פעם מתעניינת בקודש, אך כאשר הוא לומד להאמין בעצמו הוא מבין שזו רק קליפה חיצונית של הנשמה שמשתוקקת תמיד להתקרב לה' יתברך. חודש אלול מחזיר לנו את האמון בעצמנו, את ההסתכלות האמיתית על הנפש שלנו.
נקודת המוצא של התשובה היא שה' מאמין בנו, שהרי אם לא כך אין טעם להתאמץ לשוב אליו. אמנם חטאנו כל כך עד כדי שבר גדול שמתבטא בשבירת הלוחות ובחורבן המקדש, אך כמה שבועות אחר כך הקב"ה נותן בנו חזרה את האמון ומצפה ומייחל שנמליך אותו מתוך תשובה מאהבה, ההופכת זדונות לזכויות.
להאמין בעם
הדברים הללו נכונים שבעתיים בתשובת הכלל. המלחמה גוררת רבים להתעסקות בשאלה מי אשם במחדל שהוביל אותנו למצב הקיים. כמובן שיש לדון בשאלות הכבדות בצורה עניינית ובאחריות גדולה, מתוך הבנה שהמערכת הצבאית והמדינית זקוקה לריענון מחשבתי ומעשי. אך צריך להיזהר שהעיסוק המירבי בשאלות הללו לא יוביל אותנו לייאוש מעצמנו, לייאוש מעם ישראל, בניו של הקב"ה.
חשבון נפש אמיתי של ימי התשובה לא צריך להוביל לעצבות וייאוש המדכאים את האדם ומשביתים אותו. להפך, הייסורים של התשובה מרוממים את האדם וגורמים לו להאמין בעצמו, להאמין ביכולת שלו לתקן את מעשיו ולזכות לסליחתו של הקב"ה. אין דבר משמח מזה. קולות של ייאוש והאשמות הדדיות אינן מועילות לשיח הציבורי. צריך לצאת מהקונספציה שמקבעת אותנו למציאות העכשווית; וכי אנו לא מאמינים בתשובה?! אנו לא מאמינים ביכולת להשתנות?
כפי שאמונה בתשובה ובסליחתו של הקב"ה אינה סותרת את עבודת התשובה הפנימית, כך גם האמון בעם ישראל אינו סותר כלל וכלל את הצורך במאבקים נחושים לטובת עם ישראל וארץ ישראל. להפך, אנו נאבקים ואומרים את דעתנו דווקא מתוך אמון גדול בעם ישראל, מתוך אמונה שעם ישראל יכול לנצח ולצמוח מתוך המערכה הזו, כחלק מתהליך הגאולה ותשובה אל ה'. אין כאן צודקים ושאינם צודקים, כולנו כאן יחד, וחובה על כל אחד לנסות לשוב בתשובה ולנסות להבין את כאבו של השני. הבירור העמוק שהחברה הישראלית עוברת חייב לבוא מתוך פתיחות ואמון בעצמי ובזולת, מתוך הבנה שאנו קשורים אחד לשני בקשר זהות עמוק, והבירור הנוקב הזה יצמיח את כולנו יחד לקראת עליית מדרגה נוספת בדרך לגאולה שלימה.
לרקוד כאב, לרקוד נחמה
המחשבות הללו מעבירות אותנו לחתימת הימים הגדולים של חגי תשרי, שמחת תורה, שבארץ ישראל נחגג ביום שמיני עצרת. ככל ימי חג הסוכות, אף שמיני עצרת הוא יום המשלב דין ושמחה. בעקבות אופיו המיוחד של שמחת תורה, ממד הדין בשמיני עצרת מעט טושטש, אך הוא נוכח בתפילות ואף בהקפות. לתפילת מוסף של שמחת תורה, שבדרך כלל נערכת בזריזות בעקבות השעה והעייפות, יש אופי של יום דין. החזן הלבוש בקיטל מתחנן לפני בורא עולם שישפיע עלינו השנה מחסדו ומטובו. חברה חקלאית תלויה בגשם, אך הגשם מסמל הרבה יותר מאשר הרווית הבארות והשדות.
בשמחת תורה אנו מבקשים על מים, מים עליונים ומים תחתונים; מים רוחניים ומים גשמיים. אף אנו צמאים למים, לשני סוגי המים, ודרך המים ה' עונה לנו לכל צרותנו – "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה". לא סתם מפלס הכנרת הוא גם מפלס מצב הרוח הלאומי, הקשר שלנו עם הקב"ה מתבטא דרך הגשם שיורד לקולה של התפילה, שהרי לא ירד גשם עד שלא התפלל עליו אדם הראשון – "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמיים לתת מטר ארצך בעתו". כך גם בפתיחתה של כל הקפה בה רוקדים עם ספרי התורה. כל סבב של שמחה גדולה אנו פותחים בזעקה: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא; אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא; אָנָּא ה' עֲנֵנוּ בְיוֹם קׇרְאֵנוּ".
טעות לחשוב שהשמחה והדין סותרים זה את זה. שמחה אמיתית איננה התלהבות חיצונית אלא ביטוי עמוק של רגש פנימי. טועה מי שחושב שאי אפשר לרקוד כאב, שאי אפשר לפזז תפילות. כפי שאפשר לבכות מהתרגשות, כך ניתן גם לרקוד מכאב. יתירה מזו, ריקוד הבא מתוך כאב מסוגל להביא לתקומה, לתקווה ולאמונה בעתיד הטוב שיבוא בע"ה.
נחתום בהמלצה מעשית לקראת היום הקדוש והנורא הבא לפנינו, יום שמחת תורה. אם בכל שנה אנו קצת ממהרים בפתיחת ההקפה, השנה כדאי בשלב זה להשקיע בהכנת הלב יותר לקראת כל הקפה והקפה. ההכנה הזו יכולה להתבטא בדיבור או בניגון פנימי, שיעוררו אותנו לזעוק בצורה אמיתית וכנה "אנא ה' הושיעה נא", ויעזרו להכין את הלב כראוי כדי שנוכל לרקוד זיכרון, לרקוד כאב, לרקוד נחמה, לרקוד גאולה.
תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם, תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם, בְּצִדְקָם חֹן חַשְׁרַת מָיִם (מתוך תפילת הגשם)
[1] שהרי המרגלים שבו מארץ ישראל לאחר ארבעים יום והוציאו את דיבת הארץ לפני בני ישראל בט' באב (תענית כט א). אם כן, הם יצאו לדרך בערב ראש חודש תמוז.
[2] "עפ"י קבלת האריז"ל אשר כל החדשים הם בחי' איברי הראש והנה ב' החדשים הללו הם בחי' עין ימין (תמוז) ובחי' עין שמאל (אב) וכעת בעוה"ר נאמר עיני עיני יורדה מים עיי"ש" (בני יששכר לחודשים תמוז-אב)
