שובה של הנשמה
- מאמרים נוספים
מדוע קוראים את פרשת העריות ביום הכיפורים? * מה מלמד אותנו ספר יונה? * מה הקב"ה תובע מאיתנו במנחה של יום כיפור?
שליחותו של האדם כתשובה לנשמה
לע"נ חתננו היקר יהונתן אלישע לובר הי"ד
שטוהר חייו ואצילות מידותיו נר לרגלינו
בדברים אלו נעסוק בשאלה יסודית עד למאד ביחס לספר יונה ולפשר המנהג לקוראו ביום הכיפורים, ובעז"ה דרך ביאור הזוהר לספר יונה נוכל לענות תשובות מספקות ומעמיקות שיכנסו לליבותנו וירוממנו טפח מעל גבי הקרקע.
כפי שהקדמנו השאלה הראשונה הנשאלת היא; מדוע אנו קוראים את ספר יונה בהפטרה של מנחת יום-הכיפורים, וממילא אולי גם נזכה לברר מדוע קוראים את כל פרשת העריות ואף להבין את הקשר ביניהם, שהרי כידוע ישנה זיקה בין הפרשה להפטרתה. נקדים לכל עיון קל בדברים שנאמרו בעניין ומשם נעמיק אל תוך דברי הזוהר על ספר יונה.
סיבת קריאת פרשת-העריות במנחת יוה"כ מופיעה במסכת מגילה (דף לא, ע"א):
ביום הכפורים קורין אַחֲרֵי מוֹת ומפטירין כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה.
ורש"י שם מפרש:
קורין בעריות - שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו.
על פי רש"י, מגמת הקריאה היא לעורר את לב האדם לכך שכעת הוא עומד בתפילת מנחה של יוה"כ וזה הזמן להתעורר בתשובה, ואם לא עכשיו, אז אימתי! מה לך נרדם?! קום התעורר בתשובה לכפר על חטאותיך לפני סגירת השערים וחיתום הדין.
בדברי בעלי התוספות אנו מוצאים הסברים נוספים:
במנחה קורין בעריות - לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן. ובמדרש יש שלכך קורין בעריות לפי שישראל עושין רמז להקב"ה שכשם שהזהיר אותם שלא לגלות ערוה כך לא תגלה ערותם בעונותם.
תשובתם הראשונה של בעלי התוספות היא, שמכיוון והנשים מתקשטות לכבוד יום הכיפורים ומכיוון שכולם מגיעים לבית-הכנסת מתעורר הצורך להזכיר ולהזהיר מן העריות. וחשבתי לומר שייתכן שלכן קוראים אותה דווקא במנחה שאז רבים הם המתאספים לבית הכנסת לקראת תפילת נעילה.
תשובתם השנייה של בעלי התוספות היא על דרך הדרש; אפשר שאנחנו מזכירים לקב"ה על אזהרתו שלא לגלות ערווה, ורומזים לו שיעשה עימנו מידה כנגד מידה – ולא יגלה ערוותנו, דהיינו עוונותינו הרבים. רבש"ע תמחל לנו ותכסה את העוונות שלנו אנחנו ביום-כיפור.
ובאמת מצינו הנהגה בדברי ר' חיים פלאגי בספרו "מועד לכל חי", שבשעת קריאת הפרשה ראוי שהאדם יישא תפילה בלחש בינו לבין קונו: "ריבון העולמים כשם שציווית לא לגלות ערווה כך אתה אל תגלה ערוותן של ישראל ביום הכיפורים, ותכפר לנו על כל מה שהיינו".
ועדיין יש מקום לנסות ולהבין פנים נוספות בשאלת שייכות פרשת העריות במנחה של יום הכיפורים. ומתוך כך לנסות ולהבין את השייכות של הפטרת יונה ליום הכיפורים.
גם ביחס להפטרת יונה ביום הכיפורים אנו מוצאים תשובות שונות במהלך הדורות, יש שדיברו מענין התשובה המופיע לכל אורך ספר יונה, וזאת כדי ללמד את בני-האדם שלא להתייאש מן הרחמים, ושהקב"ה מרחם על בניו האהובים. ביאור זה ניתן למצוא בדברי החפץ חיים בשו"ע סימן תרכב', בחלק 'שער הציון':
וכוונתם, כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן ועל כן יתנהג תמיד באופן א', ואם יגזור עליו הקדוש ברוך הוא למות ימות. אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה, כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבא עוד פעם ופעמים לעולם הזה ובעל כרחו יוכרח לתקן, ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם, וראיה מיונה, שהקב"ה רצה מאתו שילך וינבא, והוא מיאן בזה ונס לים, מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות כידוע, וראינו שנטבע בים ונבלע בדג והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יכול להתקיים דברי ה' יתברך, ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון ה' יתברך נתקיים וילך וינבא, כן הוא האדם בעניניו. וזהו שאמרו באבות, ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחו אתה נוצר וכו':
תמצות דבריו הוא שלעיתים האדם מרגיש מיואש והוא מגיע לשעת המנחה ביום הכיפורים והוא חושב לעצמו עוד מעט ויום הכיפורים מסתיים, והוא איננו יודע מה יהיה באחריתו בטח ובטח שלא מה ידבר ומה יצטדק והוא מתייאש מעצמו[[1]]. והייאוש עצמו הוא שמרחיק אותו מהקב"ה, וצריך להיות סמוך ובטוח שהקב"ה מלך מוחל וסולח יותר ממה שאפשר לתאר, ולכן אל תניח ידך מן התשובה, והתחזק ושוב בתשובה.
בתחילת דברינו ראוי לציין, שרבים מרבותינו דנו בשאלת היחס לספר יונה. היאך לפרש את הכתוב בספר. בדברי הזוהר ישנה קריאה להתבונן בספר יונה כמשל על כל פרטיו. ומשום שהוא משל, ישנו צורך גדול להבין הנמשל, ולאור זאת לנסות ולהבין מדוע הורנו חז"ל לקוראו דווקא במנחה של יום הכיפורים.
נעיין בדברי הזוהר הנמצאים בפרשת ויקהל:
הָכָא אִית לָן סֶמֶךְ בְּעָלְמָא, עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא בְּהַאי עָלְמָא מהמעשה של יונה הנביא, אפשר ללמוד את סיפור החיים של בני-האדם בעולם. יוֹנָה דְּנָחַת לַסְּפִינָה, דָּא אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, דְּנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ יונה שירד לספינה זה רמז לנשמה שיורדת לעולם שנדמה לים-סוער. הספינה, היא גוף האדם אשר הנשמה מתלבשת בו. והספינה דהיינו הגוף המלובש בנשמה צריכה לשרוד את הים-הסוער דהיינו העולם. [שואל הזוהר:] אֲמַאי אִתְקְרֵי יוֹנָה למה הנשמה נקראת יונה. [ומשיב:] בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּתָּפַת בְּגוּפָא, כְּדֵין אִיהִי יוֹנָה בְּהַאי עָלְמָא. כְּמָה דְּאִתְּמַר, [ויקרא כה, יז] וְלָא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ יונה מלשון הונאה. היונה היינו הנשמה, היא משתתפת ומתלבשת בגוף. והגוף הוא גשמי ומרמה את הנשמה. כלומר הנשמה נקראת יונה מפני שהגוף מרמה אותה. כי הגוף משקר אותה. וּכְדֵין בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, כַּסְּפִינָה בְּגוֹ יַמָּא רַבָּא, דַּחֲשִׁיבַת לְאִתָּבְּרָא והאדם הולך בעולם הזה כספינה בתוך ים גדול, המאיימת להישבר בגלל סערות הים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר [יונה א, ד] וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר וככה אדם מסתובב בעולם, מנסה לעבור את מהמורות החיים וקשה לו. 'הספינה חִשבה להישבר'. אדם הנמצא בתוך העולם-הזה ובעולם שכזה הוא עסוק בלשרוד את העולם. ואדם שעסוק בלשרוד את הים-הסוער, אין לו פנאי להתעסק בדברים אחרים מלבד להתמקד ב-לשרוד. ואזי בתוך מלחמת ההישרדות הזו הוא שוכח את הקב"ה. הוא וכליו, היינו הנשמה והגוף – שוכחים מאיפה הם הגיעו, ולשם מה הם הגיעו לפה. וסבור הוא שהקב"ה שכח ממנו כשם שהוא שכח ממנו ית' בשל כל צרותיו וייסוריו. וּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא חָטֵי, וְחָשִׁיב דְּעָרַק מִקַּמֵּי מָארֵיהּ והוא חושב שהוא בורח מהקב"ה. ושכביכול ישנה איזו שהיא הסכמה שבשתיקה שהוא בשלו, והקב"ה לא מתערב לו. בבחינת 'השמים שמים לה', והארץ נתן לבני-אדם'. אדם שנטרפת עליו דעתו וכך הוא חי, ממילא יגיע למצב בו הוא: וְלָא אַשְׁגַּח בְּהַהוּא עָלְמָא לא חושב על העולם הבא, מרוב גודל טרדת העולם הזה בעיניו. כל מגמתו היא לעבור את הגל הבא המפשפש ובא לטורפו. ומרוב התמקדותו בים הגדול, שוכח הוא שעתיד הוא להגיע לחוף, ומה אז יהיה עליו? וּכְדֵין אַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה תַּקִּיפָא. דָּא אִיהִי גְּזֵירַת דִּינָא, דְּקַיְּימָא תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבָעָאת דִּינָא דְּבַר נָשׁ מִקַּמֵּיה ואז הקב"ה מטיל רוח סערה חזקה, היינו כוחות של דינים, של חולאים קשים. עוני ומלחמות שעושים סערות בים והאוניה מיטלטלת. וכל מטרתו של הקב"ה בהטלת אותה הרוח-סערה היא לעורר את האדם לשוב מדרכו. וְדָא אִיהוּ דְּקָא מָטֵי לַסְּפִינָה, וְאַדְכַּר חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ לְאִתָּפְסָא לֵיהּ הרי בתחילת מסעך, הים היה רגוע ושקט. תתעורר לברר למה הגיעה הסערה הזו. וזאת מטרת הסופה, להזכיר לאדם את עוונותיו ואת קטנותו אל מול הבורא יתברך, ומתוך הזיכרון הזה, ישנה תקווה שהאדם יתעורר לזעוק בתחנונים ולשוב בתשובה.
כֵּיוָן דְּאִתְפַּס בַּר נָשׁ עַל יְדָא דְּהַהִיא סְעָרָה בְּבֵי מַרְעֵיהּ ולמרות שנתפס, ונתעוררו בפניו חטאיו, והיתה צפיה שהברים יעוררו אותו - מה שבפועל קורה: מַה כְּתִיב וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. אַף עַל גַּב דְּבַר נָשׁ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, נִשְׁמְתָא לָא אִתְּעָרַת לְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, לְמִפְרַק חוֹבוֹי יונה יורד לירכתי הספינה. יונה שכאמור זו הנשמה, יורד עד התהום. ובמקום להתעורר ולהבין שכל החולי והצער שיש בעולם הוא מתוך מטרה לעורר את האנשים לדעת שיש בורא לעולם, יונה שוקע עוד יותר עמוק בעולם-הזה. במקום להתעורר מהסערה – הוא מתמקד באיך הוא עובר אותה. והנשמה לא מתעוררת לחזור בתשובה. ואז הכל משתנה: מָה כְּתִיב, וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל. מַאן רַב הַחוֹבֵל. דָּא יֵצֶר טוֹב, דְּאִיהוּ מַנְהִיג כֹּלָּא מי הוא רב החובל? -זהו יצר הטוב המנהיג את הגוף. וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלהֶיךָ וְגוֹ'. לָאו שַׁעֲתָא הוּא לְמִדְּמָךְ, דְּהָא סַלְּקִין לָךְ לְדִינָא, עַל כָּל מָה דְּעַבְדַּת בְּהַאי עָלְמָא, תּוּב מֵחוֹבָךְ והוא אומר לו; מה אתה נרדם? קום קרא בתחנונים. כל הדינים על עוונותיך מתעוררים ואתה חושב שזה הזמן לישון? זה הזמן להתעורר, לקרוע שמיים בבקשת רחמים. לשוב בתשובה. לא ללכת לישון. הרי ישנת עד עכשיו. הסרת עיניך מהשגחת ה', והתעקשת שהכל זה במקרה, או בגלל אחרים. למה אתה לא נושא את עיניך לאביך שבשמיים?
אִסְתָּכָּל בְּמִלִּין אִלֵּין, וְתוּב לְמָארָךְ הסתכל בכל הדברים הללו, ושוב לאביך שבשמיים. ובמה צריך להתבונן? ואז הולך ומפרט במה להתבונן על פי הפסוק ביונה: מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה. אלו הן השאלות ששואלים אנשי-הספינה את יונה. [ומסביר את השאלות:] מָה מְלַאכְתֶּךָ דְּאַתְּ עַסְקַת בָּהּ בְּהַאי עָלְמָא, וְאוֹדֵי עָלָהּ קָמֵי מָארָךְ מה עשית עם עצמך בעולם? תעשה חשבון-נפש, ותתוודה. וּמֵאַיִן תָּבֹא אִסְתָּכַּל מֵאַיִן בְּאָת, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וְלָא תִּתְגָּאֵי קַמֵּיהּ התבונן מאין באת לעולם מטיפה סרוחה ולא תתגאה מלפני השי"ת. עצור והתבונן, מאיפה באתי. תכניס פרופורציה לחייך. תברר מי אתה, מה אתה, מה הן היכולות שלך. ולאחר שביררת באופן אמיתי את גודלך האמיתי - בהכרח שימצא בך שמץ ענווה מול מי שאמר והיה העולם. מָה אַרְצֶךָ, אִסְתָּכַּל דְּהָא מֵאַרְעָא אִתְבְּרִיאַת, וּלְאַרְעָא תִּיתוּב מעפר באת ואל העפר תשוב. כל שנותר לך להבין הוא שזמנך קצוב[[2]], ואם לא תנצל אותו בהתאם – יום המיתה יגיע. וְאִי מִזֶּה עַם אָתָּה, אִסְתָּכַּל אִי אִית לָךְ זְכוּ דַּאֲבָהָן, דְּיָגִין עָלָךְ תבדוק אם יש לך זכות אבות שבזכותה תינצל.
אלו הן השאלות שאדם צריך לשאול עצמו.
כֵּיוָן דְּסַלְּקִין לֵיהּ לְדִינָא, בְּבֵי דִּינָא דִּלְעֵילָּא וכיוון שמעלים אותו אל בית-דין של מעלה, הַהִיא סְעָרָה, דְּאִיהִי גְּזֵרַת דִּינָא, דְּסָעִיר עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ אותה הסערה שהיא מגזירת הדין שמסעירה את האדם, תַּבְעַת מִן מַלְכָּא לְמֵידָן אִינּוּן תְּפִיסִין דְּמַלְכָּא מבקשת מהמלך לדון את האנשים הללו. וְכֻלְּהוּ אַתְיָין חַד חַד קָמֵיהּ וכולם באים אחד-אחד לפני הקב"ה. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְקְרִיבוּ בֵּי דִּינָא. אִית מִנְּהוֹן דְּפַתְחֵי בִּזְכוּת, וְאִית מִנְּהוֹן דְּפַתְחֵי בְּחוֹבָה. וּגְזֵרַת דִּינָא תַּבְעַת דִּינָא ומתחילים הדיונים, פותחים לפני הקב"ה את הפנקסים שבהם הכל נרשם[3] - ודנים כל אחד כפי מעשיו והשתדלותו.
הזוהר ממשיך ומבאר את המשך הספר, נעצור כאן בדבררי הזוהר ונתבונן בשייכות של ספר יונה כמשל דווקא ליום הכיפורים, לכאורה אין במשל הזה משהו שמייחד אותו דווקא ליוה"כ. אפילו להיפך, נראה שהוא יותר מתאים לר"ה מאשר ליוה"כ מכיוון שכידוע ר"ה הוא הוא יום הדין, ולא יוה"כ.
ביאורו של הגר"א לספר יונה הולך בעקבות הזוהר ורואה את כל הספר כמשל, וכך הוא כותב (א, א):
ענין הנביא (כלומר ספר יונה) רומז על נשמת האדם כמ"ש בזוהר ועניינו ששולחה אל העוה"ז לתקן את העולם. ולא די שלא תיקן אלא קלקל את-עצמו ג"כ. אח"כ שוּלח אל גלגול שני לתקן, ותיקן אבל בצער על רוע מזלו כמ"ש לקמן.
מתוך דברי הגאון מוילנא אני מבקש להכנס לעומק העניין, הגאון מלמדנו שספר יונה עוסק בנשמה שיורדת לעולם לעשות שליחותה והיא מחמיצה את השליחות שלה. נדמה לענ"ד שדרך המבט הזה ניתן לבאר את כל מה ששאלנו עד עכשיו.
נתחיל מנקודת פרשת העריות. על השאלה למה קוראים את פרשת העריות במנחה של יום הכיפורים אני מבקש לענות דרך התבוננות בדברי מרן הרב זצ"ל, ומתוך זה להגיע לפרשת העריות ולספר יונה. וכך כותב הרב זצ"ל[4]:
אהבת הקרובים, ואהבת אשה, הם שני מיני אהבה שאסורים שיגעו זה בזה, כי כל אחד מקלקל את חבירו בהיותו נוגע, בנפש וביסוד העולם. זורמות הן אלה שתי האהבות כל אחת במסלולה המיוחד, והן על ידי שיתוף השפעתן בונות את העולם, וכשהן באות בערבוביא, באופן שאי אפשר לכל אחת מהנה להתפשט כראוי, עוצרות הן את כל טוב העולם, וממלאות חשיכה את הנפש ואת העולם, וכחות הדין והזעם מתפרצים בטומאה רבה וקצף נורא לשבר ולכלות. וזהו סוד איסור עריות שאר בשר.
מדברי הרב נלמד, כי יש כוח בעולם הנקרא "קירבה" והקב"ה קבע אותו בתוך חיי האדם והעולם. ישנם שני סוגי אהבה בעולם. ישנה אהבה שהיא אהבת הקרובים. וישנה אהבה שהיא אהבה בין איש לאישה פנויים. ושני האהבות הללו כשהן פועלות ביחד, בהרמוניה, וכל אחת עושה את תפקידה – אז שני האהבות האלה מפריחות את המציאות, וכשכל אהבה פועלת את פעולתה, העולם מתברך. אבל כשהגבולות מטשטשים, וכשכל אחת גולשת לגבול חברתה, זהו הנקרא גילוי-עריות. וזהו הרס, טומאה וחורבן.
נמצאנו למדים שפרשיית גילוי עריות בא ללמדנו; שלכל כוח במציאות - יש תפקיד ושליחות. וכשהגבולות מטשטשים ומתערבבים נהיה הרס בעולם.
אם כנים דברינו בביאור גילוי-עריות, אפשר עכשיו להבין את ספר יונה שהוא כעין ההפטרה שהיא תמיד בעלת זיקה פנימית לפרשה. כאמור, ספר יונה הוא משל לנשמה שבורחת משליחות, בורחת מייעודה ותפקידה ומנסה לערבב את הגבולות ולברוח מהארץ לחו"ל. ואז מגיעה עת הקריאה בספר יונה לומר לנו; האדם הבורח משליחותו ומייעודו לא יצליח. השליחות תרדוף אחרי האדם לאן שילך, וכדברי הגר"א; "אח"כ שוּלח אל גלגול שני לתקן, ותיקן אבל בצער על רוע מזלו". ייקח כמה שייקח – את תיקונך ושליחותך אתה תשלים כי האדם והשליחות הולכים כאחד.
ומתוך ההבנה הזאת, מגיעה ההבנה היותר עמוקה. והוא מדוע הדברים נקראים דווקא ביום הכיפורים. צריך לומר, שיום הכיפורים עוסק בנקודה אחת ויחידה והיא – חשבון הנפש על הפער שבין שליחותי בעולם לבין מימוש שליחות זו.
כידוע ישנם עשר וידויים בכל חמשת התפילות של יו"כ, והם באים כנגד עשר הספירות של האדם בפנים ובחוץ. גם בתפילת עמידה וגם בחזרת-הש"ץ.
וענין הוידוי הוא כמו שמבואר בדברי מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה, על פתיחת הדברים קודם הווידוי 'אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי' ואלו הם דבריו שם:
לפני יצירתי, ודאי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד יצירתי לא הי' דבר בעולם שהי' צריך לי, שאם הייתי חסר לאיזה תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא הי' בי צורך כ"א לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות איזה דבר להשלמת המציאות. ואם הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיון שאין מעשי הולכים לתכלית הטוב, כ"א לבצעו ולשרירות לב, הרי לא הגעתי אל התכלית. ע"כ איני עדיין כדאי, כמו קודם לכן.
כפי שאמרנו, הכל הולך למקום אחד, והוא הפער שבין הפוטנציאל למימוש. זהו עומק החטא ועל זה אנו שבים בתשובה. ספר יונה הנקרא במנחת יום הכיפורים בא לעודד אותנו לאחר יום שלם שעסקנו בווידוים והדגשנו את עולמות החטא וההחמצה. ואז קיים החשש שמא יפול האדם ברוחו, ויתייאש כמו שראינו בדברי החפץ חיים לעיל . ואנחנו לא רוצים לשקוע בירכתי הספינה. ואז רגעים לפני שהאדם עשוי ליפול לייאוש בא האמוק ספר יונה וקורא לו; בן-אדם מה לך נרדם? השליחות מחכה לך!
הינך ניצב רגעים לפני תפילת נעילה. תפילה שכל מהותה היא הבקשה; "פתח לנו שער, בעת נעילת שער – כי פנה יום". כל בקשת הנעילה היא: רבש"ע כשם שנתת ליונה הנביא זמן נוסף למלא את שליחותו, תן לי עוד שנה למלא את שליחותי. אני מכיר ומודה שהשנה שעברה לא הצלחתי בדיוק כפי שרציתי, אבל בעל הרחמים, אני מתחנן בפניך - תן לי שנה נוספת. אני מבקש עוד פעם את ההזדמנות לומר 'הנני'. הנני למשימות, הנני לשליחויות – אני יודע שזה לא הזמן לישון. אני מבין שיש לי כוחות, שיש לי מתנות שנתת רק לי כדי שאוכל למלא את הייעוד שלי. לא באתי לעולם למלא את תאוותי, באתי לעולם למלא את שליחותי. ואני נכון למלא את שליחותי. אבל ממך רבש"ע מקור החיים אני מבקש עוד חיים.
וזו הסיבה לענ"ד, שקוראים את הספר הזה במנחה. זהו הזמן לכל אחד מאיתנו לפגוש את ספר יונה כמשל, ולהבין שהוא מדבר על כל אחד-ואחד מאיתנו.
וזו הסיבה, לעניות דעתי, שקוראים גם את פרשת העריות וממילא גם ההפטרה היא ממין הפרשה. זו התביעה מאיתנו: אנחנו מבקשים מרבש"ע לחיות בעולם שנה נוספת, ורבש"ע מבקש מאיתנו להגיד 'הנני' לשליחות.
[1] צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל ואפילו פושעי ישראל, כל זמן ששֵם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם לייאש עצמו מהשם יתברך אפילו אם קלקל ופגם הרבה מאד חס ושלום, כי עדין לא פסק חביבות השי"ת ממנו כנ"ל ועל כן עדין יכול לשוב להשי"ת. והעקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצוא גם הטוב וההתפארות שיש אפילו בהגרוע שבגרועים ולהשיב הכל לשם יתברך. [משיבת נפש ד]
[2] וכתב ה'אביר יעקב' [גנזי המלך תיקון התשובה אות כה], שהדבר רמוז בתיבת 'בראשית' שעולה בגימ' 'גר שית'. וישית היינו יחשיב האדם עצמו כגר בעולם הזה, שבא מארץ אחרת לגור בארץ זו ימים מועטים עד שיחזור למולדתו. וכאשר יחשוב האדם כך, לא יקשה בעיניו לעשות את ענייני העולם הבא לעיקר ואת זה העולם לטפל. כי כך דרכו היא של העולם, וכך מורה השכל והדעת – שההולך מעירו לצורך עסקים ומתאכסן בעיר אחרת עד אשר יחזור למקומו האמיתי, נתונים כל מעיניו אך ורק בכדי להרויח את אשר רוצה לעסוק בו. ובכך נמצא משקיע את כל כוחו בזה הדבר בזמן שהוא שרוי שם. ורק פתי יתחיל לבדוק את צורת האכסניה, וימלא אותה בחפצי נוי ורהיטים שונים. והעושה כן כל רואיו ילעגו לו, שהפך העיקר לטפל, והטפל לעיקר.
על-כן, כשיתן הסוחר אל-ליבו שכל נסיתו היא בכדי להרויח בה, ישתדל בכל עוז למלא את חפצו, וממילא לא יצטרך להתגבר על פיתויים. אלא לא ישים ליבו כלל לכל דבר המסיח את דעתו ממטרתו העיקרית.
[3] עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. [אבות ב, א]
[4] שמונה קבצים קובץ ו, סח.
