תמליכוני עליכם – בשופר

זכרון תרועה – לישועתם של ישראל

התורה מזכירה בעניינו של ראש השנה שני פסוקים. האחד מוזכר בפרשת אמור (ויקרא כג,כד) שם כתוב "שבתון זכרון תרועה", ופסוק נוסף בפרשת פנחס (במדבר כט,א) שם כתוב "יום תרועה יהי לכם".

בפרשת אמור התורה קושרת בין תרועה לזיכרון "זכרון תרועה". קשר זה מופיע גם בפרשת החצוצרות (במדבר י) שם מוזכרת ה"זכירה" גם בהקשר של תקיעה שמטרתה התכנסות אל משה רבינו או תקיעה בימי השמחה והמועד, וגם בהקשר של תרועה שמסמנת את היציאה לדרך ובאה אף בעת מלחמה.  התקיעה היא תנועה רגועה מכנסת מרוממת "ותקעו ונועדו אליך כל העדה", ושייך בה גם חגיגיות ושמחה "וביום שמחתכם...ותקעתם בחצוצרות". לעומתה התרועה באה ברגע של דאגה בעת מלחמה וצרה "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והתרעותם בחצוצרות", וגם בזמן היציאה לדרך ישנה תרועה, משום שמי יודע מה תלד הדרך ואילו קשיים והתמודדויות תביא עימה,וזהו זמן מדאיג ביותר. ושתיהן מעוררות זיכרון, גם התקיעה "ותקעתם בחצוצרות...והיו לכם לזיכרון", וגם התרועה "והרעתם בחצוצרות ונזכרתם...ונושעתם", וכל זכירה של ישראל היא לישועות כמו שאומר הספרי[1].

ראש השנה והיובל אף הם מעין יציאה לדרך, שהרי  בהם יוצאים אל שנה חדשה. לכן גם בראש השנה מוזכרת התרועה "שבתון זכרון תרועה" ו"יום תרועה", ובעקבות התרועה בא הזיכרון שהוא מביא ישועות, ומתוך זה ישנם מאורעות של ישועה בראש השנה, האמהות נפקדו בראש השנה, יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה, בטלה העבודה מאבותינו במצרים בראש השנה ועוד. ואומנם ראש השנה אינו רק יום זיכרון לעם ישראל, אלא זיכרון כלל עולמי "כל באי עולם יעברון לפניך" ובתוכו זיכרון של כלל ישראל. וכל חלק וחלק, קטן וגדול, איש ומדינה, בסקירה ובזיכרון הכללי הזה מקבל את ייעודו ואת המשאבים הראויים לו.

התרועה –"עין במר בוכה בלב שמח"

הגמרא מסתפקת מהי התרועה האם קולה היא גניחה (כשברים שלנו), או שמא יללה (כתרועה שלנו). דבר זה מבטא את מהותה של התרועה שנשמעת בזמני דאגה, ובראש השנה מבטאת את חרדת הדין והחשש בפתחה של שנה חדשה.

ועם זאת אין זה משמעותה היחידה של התרועה, בנוסף לחשש ולקושי מתלווה לקולה של  התרועה גם חגיגיות מרוממת, "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ"(תהילים ק,א), וגם כפי שאנו אומרים לפני התקיעות "כל העמים תקעו כף הריעו לה' בקול רינה"(תהילים מז,ב). מפסוקים אלו מתברר שהתרועה אינה רק גניחה ויללה אלא גם נושאת בקרבה  בחינה של "הריעו לה'" התרוממות והמלכה שמלווה ברינה ושמחה. התרועה שמצד אחד מורכבת מחשש וחרדת הדין, ומן הצד השני בשמחה רוממה שממליכה את הקב"ה, מבטאת היטב את עניינו ומהותו של ראש השנה שהוא יום של יראה מופלגת כפי שמביאה הגמרא בראש השנה[2] את שאלת המלאכים מפני מה אין אומרים הלל בראש השנה, ותשובת הקב"ה "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה", וברור שבכזאת חרדת דין לא שייך לומר הלל. ועם זאת ראש השנה הוא יום של שמחה כפי שצווה עזרא בדורו "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות יהוה היא מעזכם" (נחמיה ח,י)[3].

שמיעת השופר – חזרה לסיני

השופר אינו מופיע בתורה בעניינו של ראש השנה. אומנם המצווה מדאורייתא לתקוע בראש השנה היא בשופר, אבל לא נזכר המושג "שופר" אלא ביום כיפור של היובל "והעברת שופר תרועה בארץ... תעבירו שופר בכל ארצכם"(ויקרא כה,ט). היובל הינו יום של התחדשות רבתי, הוא אינו רק התחדשות של שנה חדשה אלא התחדשות של תקופה שלמה, התחדשות של יובל חדש. והוא אף זמן של חרות שבו כל העבדים יוצאים לחרות מוחלטת. וכן מתרחשת בו התיישרות ישראלית של "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה,י), האומה כולה חוזרת לישרותה היסודית,ומתוך כך כל יחיד לאחוזתו. מקום נוסף בו מוזכר השופר חוץ מהיובל, הוא בהר סיני "וקול שופר חזק מאד" (שמות יט,טז) ו"קול השופר הולך וחזק מאוד" (שם פס' יט).

ומכיוון שאלו שני המקומות היחידים בהם התורה מזכירה את המושג שופר ישנו קשר מחויב ביניהם.  בשופר שאנו תוקעים ביובל אנחנו בעצם ממשיכים להעביר את המסר של סיני. עם ישראל הינו עם של סיני, אנחנו לומדים את התורה שקיבלנו בסיני, מקיימים אותה, ממשיכים אותה, נושמים אותה, אנו חיים אותה, וכל הוויית חיינו הולכת עם התוכן של סיני. בסיני קיבלנו את מקומינו ותפקידנו "והייתם לי סגולה מכל העמים" "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"(שמות יט,ה-ו) ו"השמע עם קול א-לוהים"(דברים ד,לג) שם קיבלנו את "עשרת הדיברות" שלנו, ובסיני נכרתה ברית על התורה. את התוכן הזה אנו  מעבירים מיובל ליובל על ידי השופר שמזכיר את סיני, ודווקא ביו"כ עם כל מהותו של יום, התענית, התשובה, הקרבת אלוקים שבו, וכמובן הטוהר שמתגלה בו "לפני ה' תטהרו".

וכעין השופר ביובל כך בראש השנה, כפי שלומד המדרש[4] מן הפסוק המוזכר ביובל "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים"(ויקרא כה,ט) שלכאורה אזכורו של החודש השביעי מיותר, אלא שבא ללמדנו שכל התרועות של החודש השביעי תהיינה שוות זו לזו, דהיינו שהתרועה של ראש השנה דומה לתרועה של היובל ששניהם בשופר. מתוך הלימוד הזה אנו זוכרים שכל ה"שופריות" של ראש השנה היא עם הרוח של היובל שמזכיר וחוזר אל סיני על כל ענייניו[5].

אילו של יצחק

בחינה נוספת של השופר היא זיכרון עקדת יצחק, כדברי הגמרא בראש השנה (טז,א) "אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

 בעקדת יצחק הכתוב אינו מציין את ירידת יצחק מעל גבי המזבח, ואף בדברי המלאך המצווה על אברהם "אל תשלח ידך אל הנער" אין אנו מוצאים ציווי להורידו מן המזבח. אומנם ברור שבפועל יצחק ירד מן המזבח, אבל מלשון הכתובים נשמע שכביכול יצחק נשאר עם צווארו פשוט כעולה תמימה על גבי המזבח. המזבח מפנה את כל החיים השמימה ועניין זה מתבטא בקורבנות שעולים השמימה, ואף בתפילות שהם במקום תמידים שפונות השמימה. וכיצחק שנשאר במהותו הפנימית על גבי המזבח אף אנו בניו במהותנו הפנימית נמצאים על גבי המזבח. העניין הזה אינו רק משום ש"עליך הורגנו כל היום", אלא זו מהותנו הפנימית זה ה"חפצא" וה"גברא" של אומתנו שפונה בעצמותה ומהותה אל השמימה. אנו אומה עם נכונות "מזבחית".

לצערנו לאורך הדרך "מפני חטאינו" התקיים בנו גם "עליך הורגנו" בפועל, ודבר זה מאמת את המזבחיות שלנו, אבל גם לולא זאת, הנכונות של עם ישראל לעקדה ולקידוש ה' היא עצמה פועלת את "אזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם", על ידי תקיעה בשופר של איל.

תפילות היום – לשמוע קול שופר

נחיצות השופר מתבטאת אף בתפילות היום. חשיבות זו עולה מדברי הגמרא בשלהי ראש השנה "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו מ"ט אמר רבה- אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיבא לפני זכרונכם לטובה, ובמה בשופר" (ראש השנה לד:). רבה מדייק בדבריו שדווקא עם השופר והרוח של סיני אותה הוא מבטא במלואה ושגבה – דווקא עם זה תמליכוני עליכם. עניין זה מחודד ביותר בדברי רש"י[6], שמסביר שכוונה הגמרא באומרה "תקיעות וברכות מעכבות זו את זו" שאם אינו תוקע אינו מברך, ואם אינו מברך אינו תוקע. כלומר הקשר בין הברכות לתקיעה כ"כ גדול שאם אין לנו את השופר מכל סיבה שהיא ובעקבות כך לא תוקעים, אין למה להתפלל. בלי הקול של סיני שמגיע עם קול השופר, אין מקום לומר מלכויות.

נוכחות קול השופר ובעקבותיו המלכויות, הזכרונות, וכל עניין ראש השנה, אינו מסתכם בזמן התפילות. אווירה זו צריכה ללוות אותנו כל היום כולו. הדבר מבואר בדברי הגמרא שמביאה אסמכתא לתפילות ראש השנה ולסדרן "ומנין שאומרים מלכויות זכרונות ושופרות ר"א אומר דכתיב 'שבתון זכרון תרועה מקרא קדש'. שבתון הוא קדושת היום, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות" וכו' (ראש השנה לב.). הפסוקים שמובאים בגמרא אינם מזכירים שישנו צורך באמירה, וכן ברור שכל אמירת הברכות היא מדרבנן[7] ואינה מדאורייתא, ובכל זאת הגמרא מביאה אסמכתא מן התורה לאמירת הברכות הללו. מתוך כך מובן שאין מטרת הבאת הפסוקים כאסמכתא להפוך דין זה לדין דאורייתא, אלא ללמדנו את מהותו ורוחו של יום, של ראש השנה, יום שבתון, זכרון ותרועה. הרוח הזו מלווה אותנו כל היום כולו, אותה אנו חיים ונושמים בראש השנה מהדלקת נרות עד הבדלה, וממילא באה לידי ביטוי בכל מעשינו ביום זה, בסעודות, במחשבות, וכמובן שבתפילות. וזוהי אותה אסמכתא שמכוחה אנו אומרים ומתפללים מלכויות, זכרונות, ושופרות. באותו המבט יש להתבונן בשמו של ראש השנה "יום תרועה יהיה לכם". כל היום כולו הוא עם הווי של תרועה, וכל היום הוא עם קול השופר של סיני. אומנם עניין זה בא לידי ביטוי מעשי וציבורי בתקיעות שבמוסף, אבל כל הוויתנו הפנימית ביום זה היא עם התרועה הזאת שמביאה את קול השופר מסיני.

בדומה לכך נראה להסביר את דברי הגמרא ביחס לעשרה פסוקים שאומרים במלכויות וכו', "הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר רבי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים... רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני, ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם". הגמרא מבארת מהי אותה רוח שמהדהדת לנו בראש השנה, שאותן ברכות הן ביטוי לרוח הזו. אותו הדהוד הוא פרשת בראשית – 'היום הרת עולם' ו'עשרת הדיברות' וההילול הנשגב של דוד המלך שלנו. אלה קווים שמהדהדים. יש עוד דברים חשובים, אבל מה שתיקנו עשרה פסוקים, זה עם הרוח הזאת, עם ההדהוד הזה.

ז' דנחמתא-התגלות ה"מלכויות"

בתקופה שבין תשעה באב לראש השנה אנו קוראים את נבואות ז' דנחמתא, והם שמכינות ומעלות אותנו מן החורבן שבט' באב אל המלכויות של ראש השנה. נבואות אלו נאמרו על ידי ישעיהו הנביא כמאה שנים לפני גלות בבל, ובהם ישעיהו מנבא את חורבנה של בבל, מותו של נבוכדנצר, ושיבת ישראל אל ארצם ונחלתם. ויחד  עם קריאה מרוממת זו של ז' דנחמתא אנו קוראים כתקנת עזרא^[8] את פרשת כי תבוא לפני ראש השנה. בפרשה זו כתובות תוכחות מאוד קשות, והן נקראות קודם ראש השנה בתפילה ש"תכלה שנה וקללותיה". אנו חוזרים בתשובה ומתפללים על שנה אחרת  שנהיה מאחורי כל הקללות האלה.

במשך כל הדורות את הקריאות הללו קראו רק מן הספר, ובדורנו אנו זוכים לקרוא את הנבואות הללו גם במציאות עצמה. ברוך ה' בקמעא קמעא, ועם כל הסיבות העולמיות שעברו על העולם ועל ישראל, נבואות אלו מתקיימות לעיננו בצורה נשגבת, באמת הא-לוקית של "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם ". התקיימות הנבואות הללו זה "מלכויות". שההיסטוריה הישראלית והאנושית מתאימה לנבואה שלנו, והכל מגיע מתוך רוח כ"כ נשגבה שיונקת  מלשונה של תפילת ראש השנה שהיא פלאי פלאים יפה, מרוממת, ואצילית, זה ה"מלכיות" שאותם אנו מתפללים.

כי אתה א-לוקים אמת

בתפילת ראש השנה ישנה תוספת מיוחדת שאינה נוכחת בתפילות שאר השבתות והמועדים. בתפילה השבת והמועד אנו מתפללים "וטהר ליבנו לעבדך באמת... בא"ה מקדש השבת והזמנים". לעומת זאת, בראש השנה אנו מוסיפים לאחר אמירת "וטהר ליבנו לעבדך באמת" את המילים "כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד בא"ה מקדש ישראל ויום הזכרון". בראש השנה אנו מדגישים את האמת. ראש השנה הוא "היום הרת עולם" העולם ממשיך להתקיים כמו שהקב"ה ברא אותו, חוקי הטבע קיימים ויציבים ועם זאת מתחדשים. אנו רואים ש"דברך אמת וקיים לעד" ו"דבר אחד מדברך אחור לא ישוב ריקם". ולאמירה זו של "ודברך אמת וקיים לעד" אנו מקדימים תפילה "וטהר לבנו לעבדך באמת". אנו מתפללים ומבקשים טהר ליבנו להתאים את האמת שלנו ה'אומתית' וגם של כל איש ואיש, להיות קיימת ויונקת מן האמת הא-לוקית, מחותמו של הקב"ה, אמת.

* נערך על ידי ידידיה אלטבך ע"פ שיעור שנמסר בישיבת רועה ישראל, יצהר, כ"ה אלול תשפ"ב. המאמר עבר את הגהת הרב.

[1] ראה ספרי על במדבר י,ט

[2] ראש השנה לב,ב

[3] הדבר מבוטא גם בתרועה של היציאה למלחמה או לדרך. שאומנם יש דאגה וחשש מסויים, אבל תרועה זו אינה נשארת רק במצב זה (שהרי לא ניתן לצאת למלחמה עם גנוחי ויילויי), אלא מבטאת גם ביטחון בה' כפי שעושה הכהן ביציאה למלחמה שמעודד ונוסך בטחון באומה.

[4] ומנין שהיא בשופר? תלמוד לומר "והעברת שופר "אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי" ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי" הרי תרועת שביעי כזו מה זו בשופר אף תרועת ראש השנה כזו. מדרש ספרא על הפסוק.

[5] עניין זה רמוז בברכת התקיעה- "אשר קידשנו במו"צ לשמוע קול שופר". אולי יש מקום להבין: בחינות התרועה הן כלליות בעמידתנו לפני האלקים. אבל קול השופר, קול סיני, קול התורה, הוא כללי יותר וכולל בתוכו את בחינות התרועה.

[6] כך מביאים התוס' בדף לג: ד"ה שיעור בסוף דבריהם וז"ל " תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למיעבד לאו פירכא היא דאע"ג דמשמע מתוך פי' הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות" ודחו דבריו מן המשנה של שתי עיירות שבאחת תוקעין ובאחת מברכין ילך למקום שתוקעין וא"כ מוכח שתוקעין ללא ברכות ומברכים ללא תקיעות ולכן מתרצים וז"ל:"אלא תקיעות וברכות מעכבות זו את זו היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות יברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים תרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע".

[7] כפי שמבואר בגמרא "שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן "וכו'.

[8] "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה"(מגילה לא:)