נחמו עמי!

נחמו עמי!

עבודת ימי הנחמה

מנחם-אב

החתם-סופר זי"ע אמר שחודש מנחם־אב מחולק לשני חלקים: מראש־חודש ועד ט' באב זהו חודש 'אב', ומזמן זה מתחיל חודש 'מנחם'. מתי בדיוק משתנה החודש מ'אב' ל'מנחם'? ניתן לומר שהמעבר בין "שני החודשים" הללו מתרחש בחצות היום של ט' באב עצמו, בזמן שבו קמים מהרצפה ומפסיקים לנהוג חלק ממנהגי האבלות[1]. עם זאת, המהפך העיקרי מודגש בימי המעבר מט' באב לשבת 'נחמו', המתבטא גם במעבר מקריאתן של נבואות קשות הנקראות "תלת דפורענותא" בימי בין המצרים, להפטרות "שבע דנחמתא" שעוסקות בנחמה. אנו אמורים להרגיש שהמעבר הזה הוא יציאה מהמְצר אל המרחב, מבין המצרים לתהליך של בנייה ותיקון.

יום נוסף המשקף את מעלתם ועבודתם של ימי הנחמה שלאחר ט' באב הוא יום ט"ו באב. ידועים דברי המשנה (תענית ד ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים". הגמרא מבארת ששה טעמים לסיבת יחודו של ט"ו באב כיום-טוב. לכל יום-טוב יש מהות וצריך להבין מה מהותו של ט"ו באב. אך גם לאחר הטעמים הללו, עדיין תמוהה השוואת המשנה את ט"ו באב ליום הכיפורים? אמנם יום הכיפורים הוא יום טוב ושמח, אך קדושתו ורוממותו דומים עד כדי כך לט"ו באב?

אחד מהביאורים אותם מביאה הגמרא לעניינו של ט"ו באב הוא "יום שכלו בו מתי מדבר" (תענית ל ב), ועל פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות[2], ניתן להמחיש את ההשוואה בין ט"ו באב ליום הכיפורים. בתקופת הליכת בני ישראל במדבר, בכל ערב ט' באב אלפי יהודים נטלו מעדרים, חפרו לעצמם בורות בהם שכבו כל הלילה. תארו לעצמכם שורות של בורות בהן שוכב יהודי לצד רעהו, בידיעה שחמישה־עשר אלף איש מתוך הנוכחים לא יצאו מהבור למחרת בבוקר. זהו מצב קורע לב! קשה לתאר מה עובר בראשו של יהודי בעת חפירת הבור בידיעה שייתכן והוא כורה את קברו שלו! מן הסתם הרהר בתשובה דרך ניגוני יום הכיפורים – "ונתנה תוקף"; "מי יחיה ומי ימות".

וודאי כל אחד נפרד מבני ביתו בבכיות נוראות, וממילא, כך ניתן לתאר את השמחה הגדולה כאשר אחד מבני המשפחה חזר לביתו בבוקרו של ט' באב. ודאי הייתה זו שמחה עצומה. על אחת כמה וכמה שהשמחה בשנה בה חזרו כולם לחיים ונסתיימה הגזירה הייתה כפולה ומכופלת. המדרש מתאר שבט' באב בשנה הארבעים ליציאת מצרים, קמו כולם מקבריהם וראו שאף אחד לא מת. חשבו בני ישראל שמא טעו בתאריך ושכבו בקברים בכל לילה עד ט"ו באב, וכשראו בתאריך זה שנמלאה הלבנה, הבינו שהגזירה כלתה ועשו יום זה ליום טוב. על פי תיאור המדרש, ניתן להבין כיצד יום זה שהיה בחינת יום דין נהפך ליום שמחה כאשר נכתבו כולם באותה שנה  בספר החיים. במוצאי יום הכיפורים פורצת שמחה גדולה הבאה מתחושה של טהרה, תיקון וניקיון פנימי. כך היה בוודאי גם בט"ו באב במדבר באותה שנה.

כאשר אדם מקבל עונש רגיל המוגדר בכמות או בזמן, הוא שמח רק בגלל שסיים את עונשו. אך אם הוא מבין שהעונש הוביל תהליך פנימי של תיקון, הוא שמח לא רק על סיום העונש, אלא בעיקר על התהליך שעבר. דור המדבר תיקן בכל שנה יום אחר בו המרגלים בחנו את הארץ בעין רעה, כדברי הפסוק: "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם" (במדבר יד לד). כאשר הגיעו לסיום התהליך בט"ו באב, הייתה בליבם שמחה עצומה; לא רק מפני שעונשם נגמר, אלא מפני שתיקנו את החטא הנורא – חטא המרגלים.

על רקע הדברים הללו נלמד את דברי השפת־אמת (ליקוטים – ט"ו באב):

ומה שהיה יום טוב בט"ו באב כמו ביום הכיפורים, נראה דב' אלו היו עוונות הגדולים שבישראל: חטא העגל שהיה מרידה בלוחות והתורה; וחטא המרגלים שהיה מרידה בארץ ישראל. ושני החטאים נוקבין והולכין על כל ימי שפלותינו בגלות. וביום הכיפורים נמחל עיקר חטא העגל, כי יש בו לוחות שניים, ובט"ו באב נמחל חטא המרגלים, שכלו מתי מדבר.

לא בכדי נאמר במשנה "לא היו ימים טובים לישראל" כשני הימים הללו – יום הכיפורים וט"ו באב. אלו ימים בהם יש ממד של תיקון שני החטאים הגדולים שהתרחשו בימי דור המדבר ומלווים אותנו בכל שנות גלויותינו. הגלויות וחבלי הגאולה שעוברות על עם ישראל הן סימן שלא תיקנו את אותם חטאים קדומים עד תום. ניתן להמשיל את השפעתם של החטאים לווירוס רדום ששוכן בגופו של האדם. בכל פעם שהמערכת החיסונית של האדם חלשה, מתפרץ הווירוס ומחליש את האדם עוד יותר. לכן כל אחד חייב לנקות את גופו מחיידקים ונגיפים, ובדומה לכך גם עם ישראל צריך לתקן את כל העקבות שהשאירו החטאים הללו כדי לבטל את השפעתם הרעה על האומה.

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל

כך תובן השמחה הגדולה של ימי הנחמה בהם אנו נמצאים –  בימים אלו עלינו קומה משמעותית בתיקון חטא העגל וחטא המרגלים[3], וממילא גם בימינו אלו ימים של תיקון והתקדמות לקראת גאולה שלימה.

ממשיך השפת אמת בדבריו:

[...] ויתכן גם כן שלכן הנשים יוצאות במחולות, שאחר שבב' אלו החטאים נשתנו הנשים למעליותא, כדאיתא שלא רצו ליתן נזמיהן, ובארץ ישראל איתא גם כן שנשים חיבבו את הארץ, עיין שם גבי בנות צלפחד.

אהבתן של נשות ישראל לארץ מתבטאת היטב בפרשיית בנות צלפחד (במדבר כז). למעשה, הסיפור האחרון המופיע בתורה ערב הכניסה לארץ הוא תיאור בקשתן של בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן, ולאחר מכן מופיעים דינים שונים בפרשת מטות וסיכום מסעי בני ישראל בפרשת מסעי ונאומו של משה רבנו בספר דברים. יתירה מזו, ספר במדבר נחתם בסוף סיפורם של בנות צלפחד ובפסיקת ההלכה שיילקחו לנשים רק על ידי בני שבטן (ראה באריכות בשיחה לפרשת מסעי).

זו הסיבה שדווקא בנות ישראל מחוללות בכרמים בט"ו באב. במחול המעגלי שלהן הן סוגרות מעגל ועוסקות בתיקון חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. ניתן להוסיף ולומר, שעל ידי המחולות הן מתקנות גם את המחולות המקולקלים שהיו סביב העגל, וכך למעשה מתקנים בט"ו באב הארץ־ישראלי את שני החטאים גם יחד. על כן אומרות הנשים (תענית פרק ד משנה ח): "בחור, שא נא עיניך וראה" – תסתכל ותלמד מאתנו מהי חיבת הארץ המתקנת את חטאי העבר.

אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל

חלק מחובת הנחמה שלנו בימים הללו היא השמחה הבאה בעקבותיה. התיקון נעשה על ידי המהפך מאבל למחול. אם החורבן מתואר כהשבתת המחול – "נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ" (איכה ה טו), ט"ו באב וכלל ימי הנחמה הללו, מחזירים את המחול לחיינו הלאומיים והאישיים. זו הסיבה שנהגו בנות ישראל לחולל בכרמים בט"ו באב; הריקוד מבטא את השיבה לימי קדם, לימי השמחה שקדמה לחורבן המקדש וירושלים.

את מהות הריקוד והמחול ניתן להסביר ברובד עמוק יותר. בפירושו על המשנה בשלהי תענית, מבאר התפארת ישראל את דברי בנות ירושלים באופן נפלא ומרגש – אותה עלמה הפונה לבחור היא כנסת ישראל הפונה לדודה ואלוף נעוריה, הקב"ה, ואומרת לו "שא נא עיניך וראה מי אתה בורר לך" – "דביום כיפור התכוונו להקב"ה שנקרא בחור [...] שא נא עיניך מה אתה בורר לך, רוצה לומר איה אומה קדושה בעולם כאומה זו, אל תתן עיניך בנוי, דאע"ג שחטאו לפניך, תתן עיניך במשפחה, בניך בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב".

את האמירה הזו אפשר לומר לקב"ה רק כאשר אנו מאוחדים ומחוללים יחד, רק כאשר אנו מפנים את פנינו יחדיו כלפי מעלה. למחול יש תכונה ייחודית – אי אפשר לרקוד בו לבד. את תהליכי התיקון הכלליים בהם מתקנים עם ישראל את חטאי העבר, לא ניתן לעבור לבד. רק יחד כל שבטי ישראל נוכל להגיע לגאולה שלימה.

תכונה ייחודית נוספת הקיימת במחול המשותף הוא שכולם שווים, כתכונתו של עיגול. כאשר רוקדים במעגל אין אדם אחד הנמצא במרכז ובולט יותר מחברו, כולם שווים זה לזה ורואים זה את זה. על פי התבוננות זו, ביאר בעל האהלי יעקב זי"ע את דברי הגמרא (תענית ל ב), שביום ט"ו באב "הותרו שבטים לבוא זה בזה". ביום זה נעלמו פערי המעמדות שהיו בעם ישראל, שנוצרו גם בעקבות חלוקת לשבטים ונחלות שונים המגבילים את הקשר הטבעי בין שבט לשבט, וכעת כולם שווים זה לזה, וחיים יחד באהבה ושמחה גדולה.

כך אמר זאת האהלי יעקב (ט"ו באב תש"ט):

ט"ו באב יום המוכשר להתקשרות נשמות זה בזה, הגורמת לטהרת הנשמות הנמוכות ולעליתן לגובה העליונות [על זה רמזו באמרם "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה"].

מהמילה 'הותרו' מדייק האהלי יעקב שמשהו היה קשור ואזוק, וכעת אזיקיו הותרו. בדומה לכך הסביר בעל התניא, שלדברים האסורים קוראים 'איסור' מפני שהם קשורים ואסורים לסטרא־אחרא, לצדדים הטמאים של המציאות, והאיסור קושר את מי שעובר עליו אל הבהמיוּת. לפני שהותרו השבטים, כל שבט היה קשור ואסור בבחינה המיוחדת לו; וכאשר הותרו הנשמות לבוא זה בזה בעולם הזה, הן הותרו אף מכבליהם הרוחניים והן יכולות כעת להתעלות למדרגות עליונות.

[...] על כן לשון המשנה "בנות ישראל יוצאות וחולות". לא נאמר רוקדות אלא חולות, לשון מחול. מחול – עיגול. בעיגול כל נקודות קו הסובב קרבתן שוה למרכז, רמז שעל ידי התקשרותן של נשמות ישראל עולות כולן ומשתוות בקרבתן להשי"ת.

ההתקשרות של בני ישראל זה בזה מתבטאת דווקא במחול. בריקוד אחר כל אחד יכול לרקוד לבדו, אך במחול רוקדים כולם יחד, רמז לשוויון בין השבטים שהתקיים בט"ו באב וביום הכיפורים. בסיום דבריו מביא האהלי יעקב רמז נפלא: האות ס' נושאת צורת עיגול – מחול, והיא האות הט"ו באותיות הא"ב! זהו רמז פלאי למחול המיוחד של בנות ישראל בט"ו באב.

הימים הללו הם ימי תיקון החורבן ושאר חטאי העבר, ועבודתנו בהם היא להתנחם ולשמוח, ומכוח השמחה הזו נפרוץ במחול המעורר אהבה ועין טובה בין איש לרעהו, בין שבט לשבט, ובין כנסת ישראל לדודה – "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא יב)[4].

[1] מספרים שבעל המנחת-אלעזר זי"ע היה מתיישב לאחר חצות של ט' באב ועונה על המכתבים שקיבל במהלך שלושת השבועות. הוא היה שומר את כל המכתבים לזמן הזה כדי לכתוב בראש כל תשובה "ט' באב, זמן לידת משיח צדקנו".

[2] "ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר בשנת הארבעים, כי המות היתה הרבה בכל תשעה באב, ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החודש, ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון" (פירוש המשניות לרמב"ם, תענית ד ח).

[3] השפת אמת כותב משפט נוסף: "ולכן שמחת יום הכיפורים נשאר גם עתה, שאין לנו שיור רק התורה הזאת, ושמחת ט"ו באב היה רק בזמן המקדש, ועתה שמחת המקדש נהפך לאבל".

על פי הסבר השפת אמת, מובן מדוע ט"ו באב תופס מקום גדול יותר בדורנו, בו זכינו וחלה התקדמות משמעותית בתהליך הקרבה למקדש ולגאולה. בימינו חוזרת אט אט שמחת המקדש, וממילא, על פי דברי השפת אמת, אף חוזרת שמחת ט"ו באב. לצערנו, רבים מציינים את התאריך המיוחד הזה באופן המנוגד לתוכן הפנימי בו אנו עוסקים, וכדי להשלים את התיקון אנו נדרשים לתקן את עבודת הימים הקדושים הללו ולציין אותם בצביון הראוי להם.

[4] הגמרא (תענית לא א) אומרת שט"ו באב נקרא גם "יום תבר מגל", היום בו נשבר מגל הקציר, שהרי ביום זה הפסיקו לכרות עצים למערכה. בעלי פנימיות מסבירים שהביטוי "תבר מגל" רומז באופן פנימי שט"ו באב הוא יום בו נשברת החרב ונפסק הדין. חציו השני של חודש אב הוא הכנה לחודש אלול ובו מתחילים ימי הרחמים והסליחות בהם מתהפך הדין לרחמים. מזלו של חודש אלול, הבא מיד לאחר חודש מנחם־אב, הוא מזל בתולה, רמז לבתולת ישראל היוצאת במחול, לאור דברי הנחמה אותה היא מקבלת בשבת נחמו, מט"ו באב ועד השלמת השמחה בחג הסוכות.

כך ניסח זאת החידושי הרי"מ זי"ע (מובא בספר שיח-שרפי-קודש לבית פרשיסחא בתורות לט"ו באב): "החידושי הרי"מ זיע"א היה אומר בשם הרבי מלובלין זיע"א, שט"ו באב חל מ' יום קודם כ"ה אלול. וכן ט"ו בשבט קודם כ"ה בניסן. היינו פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, אחד אמר בניסן נברא העולם, ואחר אמר בתשרי. אמר האריז"ל דאלו ואלו דברי אלוהים חיים, ומ' יום הנ"ל כנגד צורת הוולד. וסיים אדמו"ר זצ"ל, היינו שט"ו באב הוא הכנה לראש השנה".