עמוד השער: קונטרס ה'עבודה' לרבי הרש"ב

פתיחה

קונטרס 'העבודה' נכתב ע"י האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש זצ"ל (האדמו"ר החמישי לשושלת חב"ד) ככל הנראה בשנת תרס"ט-תר"ע[1]. מטרת הקונטרס היא לתת מענה בנושא 'עבודה שבלב זו תפילה': "לקרב ולדבק נפשו באלוקות ולברר ולזכך את נפש הבהמית, שעל זה נאמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך' (דברים פ"ד, ל"ט) וזהו עניין ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך (שם פ"ו, ה)" (מתוך הפתיחה לקונטרס).

נראה שבשני הפסוקים אותם הביא הרש"ב בפתיחת הקונטרס הוא בחר לכלול שלוש סוגי עבודות ומדרגות בתפילה (האופייניות לדרכי עבודתה וצורת ההסתכלות החב"דית הקלאסית). 'וידעת היום' כנגד הידיעה בעולם המחשבה; 'והשבות על לבבך' כלומר ביטוי לעבודה פנימית עד שיתיישבו הדברים על הלב; 'ואהבת את ה' אלוקיך' זו היא כבר התוצאה הסופית מכל המהלך של עבודת התפילה, להגיע לקשר וחיבור פנימי של האדם עם הבורא ית', עד כדי היפוך של רצון הנפש הבהמית (בכל לבבך – בשני יצריך).

בפתיחה לקונטרס מופיע מכתב של האדמו"ר הריי"צ (האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד ובנו של הרש"ב) משנת תרצ"ב למערכת 'אוצר החסידים', אותו כתב בזמן המסירה לדפוס של קונטרס 'עץ חיים' (בעניין לימוד תורה) ו'קונטרס העבודה' (בעניין התפילה)[2]. עיקר הנקודה עליה מעורר הריי"צ בלב נרגש ובתביעה פנימית היא על שייכותם של המאמרים המצויים בקונטרסים האלו לחייו של עם ישראל ובעיקר לחייהם של בני הישיבות בענייני תורה ותפילה, גם באותה תקופה בה הם נמצאים בארה"ב והמצב ירוד מבחינה רוחנית, וח"ו להוריד מענייני התורה ויראת שמיים בעקבות אמירה נבובה ש'באמריקה זה אחרת'. הריי"צ כותב שם שיבואו ימים שדווקא הדור הצעיר יבוא בתביעה למחנכיו מדוע לא דרשו ממנו יותר להתקדם ולעמול בעבודה הפנימית. ודאי שדבריו הקדושים הנובעים מהלב הנם רלוונטיים עוד יותר לנו שזכינו להיות בארץ הקודש, המקום הקרוב ביותר לרבש"ע, וממילא נעשית עבודת התפילה בפנימיותיה ומסירותה קשורה ומחוברת עוד יותר למקום הפנימי שלנו.

הקונטרס עצמו מחולק לשבעה פרקים שעוסקים בעניינים שונים, ברובם הגדול הם מקיפים את עניין התפילה מסביב ועל ידי כך משנים את המבט של האדם על התפילה, ובחלקם נוגעים במהות התפילה עצמה ובעבודה הנעשית בה.

פרק א: מטרת התפילה חיבור האדם באלוקות

בפרק הראשון הפותח את הקונטרס מבאר הרש"ב ש"כל העבודות והיגיעה של עובדי ה' בתפילה הוא לבוא למידת האהבה". אומנם כדי להגיע לעניין זה הוא מחלק את עניין התפילה לשני עניינים:

העניין הראשון – לקשר ולדבק את נפש האדם באלוקות, ומבאר זאת על דרך לשון המילה תפילה, שההכוונה בזה היא חיבור דבר, על דרך 'תופל כלי חרס' שהוא מקשר את הכלי על עצמו, כך גם האדם המתפלל מתחבר ודבק באלוקות[3]. עניין זה הוא כסולם בעל מדרגות רבות, כמו שכתוב בזוה"ק "סולם דא צלותא"[4], ומבאר את דברי הזוהר שע"י עבודת התפילה האדם עצמו מתעלה ממדרגה למדרגה. הרש"ב מאריך מאוד בפרק זה במדרגות ובמעלות השונות של עבודת התפילה, ובעליית כל אחד מחמשת חלקי הנפש (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) בארבעה חלקים בתפילה[5] (עד ברוך שאמר, פסד"ז, ק"ש וברכותיה, ושמ"ע), וכיצד עניין זה נוגע לכל אדם במדרגות ובחינות שונות.

והעניין השני הוא 'לזכך ולברר את הנפש הבהמית שלו' (הפיכת הנטיות הטבעיות והעולמיות שלי ממשיכתן לענייני העוה"ז למשיכה אחרי ענייני אלוקיים). הרש"ב מבאר את העבודה הזו על דרך מה שאמרו חז"ל ש"תפילות כנגד תמידים תיקנום" (ברכות דף כ"ו עמוד ב). מטרתו של הקורבן אינה רק להקריב את הבהמה, אלא שיהיה לאדם המקריב ג"כ שייכות בזה, לקרב ולהקריב את עצמו לרבש"ע[6].

הרש"ב מחלק את שני העניינים האלו לשני חלקים בתפילה, הכוונה והדיבור. כוונת התפילה היא מצד עליית האדם בעולמות והתדבקות נפשו באלוקות, ואילו דיבור התפילה הוא כנגד בירור נפשו הבהמית כמעשה הקורבן.

פרקים ב-ג: מידת היראה ככלל ושייכותה לתפילה

בפרק השני והשלישי הרש"ב סוטה מעט מהנושא המרכזי של הקונטרס ומדבר בעיקר על מידת היראה. בפרק הראשון הוא טען שעיקר עבודת התפילה היא לחזק ולקשר את מידת האהבה, ולכן כנגד זה הוא מבאר שגם עניינה של היראה נצרכת היא מאוד, אך פחות קשורה לעבודת התפילה, ובלשונו:

"והנה זאת ודאי אשר צריך להיות גם יראה, ואדרבה היראה היא מוכרחת להיות בכל אחד ואחד ממש, שא"א להיות בלעדה והיא גם תחילת העבודה ויסודה, אומנם לא זו היא העבודה והיגיעה דתפילה".

בפרק ב מתבארת עבודת 'יראת החטא' על מדרגותיה השונות, אך האדם צריך לעבוד על עצמו בשביל שיהיה ל'מלך' על כל חושיו תנועותיו ומחשבותיו ויגיע למקום שהריחוק מהחטא יהיה הדבר הטבעי בשבילו ללא צורך בעבודה והתבוננות וזאת מפני שיעבור למציאות חיים שנוכח בהם בצורה מוחשית עול מלכותו ית' כמלך עליו ועל העולם כולו, וממילא גם כאשר מגיעים לו מניעים חיצונים מעבודת ה' הוא יצליח לדחות אותם ע"י שיקבל את עול מלכותו יתברך[7].

בפרק ג' מבוארת שאין עבודת היראה קשורה בדווקא לתפילה, משום שהיראה אמורה להיות תמידית, ולאו דווקא בעיתים מזומנים לתפילה. בנוסף, יש חילוק בין זיכוך נפשו הבהמית, שהיא כן חלק מעבודת התפילה, למידת היראה. את מידת היראה בפשטותה (שנובעת מההבנה שרבש"ע משגיח ונוכח בצורה תמידית) אפשר לקנות ע"י עצות שונות בעבודת ה' עד שתהיה היראה באדם לטבע, ולכן אין עניינה דווקא בתפילה אלא בכל עיתים האדם יכול לשרות בה; אך זיכוך נפשו הבהמית שהיא עבודה בעמקות יותר (שהרי נובעת מהרגשת מציאותו ית') באה בדווקא ע"י עבודת ההתבוננות, והזמן המוכשר ביותר לעבודה זו הוא דווקא זמן התפילה. בדומה לכך מידת האהבה אינה יכולה להיות בלי התבוננות ועבודה, וכאמור, הזמן המוכשר ביותר להתבוננות זו הוא דווקא בשעת התפילה.

פרק ד: אהבה כאש ואהבה כמים

בפרק הרביעי חוזר הרש"ב לעסוק במידת האהבה בה עסק בפרק הראשון ומדבר על שני סוגי האהבה: 'אהבה כאש' ו'אהבה כמים'. אהבה כמים נוצרת מהרגשת קרבה ודבקות באלוקות. כלומר, הנוכחות האלוקית מתגלה באופן ממשי בתוכי ונגרמת מזה כעין התמוססות באלוקות באופן של תענוג שמגיע מחיבור, והדרך להגיע אליה היא ע"י התבוננות בחיוּת האלוקית שמחיה ומקיימת כל פרט וכלל בעולם[8] (וכך פועלים שתהיה נוכחות אלוקית בתוך מרחב החיים המוכר לי). בהמשך הפרק מבואר איך ניתן להוציא לפועל את האהבה זו בדרכי ההתבוננות והעליה בזה מדרגה לדרגה פנימית יותר, ואיך התבוננות זו פועלת על האדם ברבדי ותחנות חייו, עד שיגיע לדרגה שמעצמו יתעורר להתבוננות, קישור ודבקות באלוקות ויתרחק מהחומריות הגסה.

ולעומת זאת, האהבה כאש באה לאדם ע"י שמתבונן בגדולת הבורא ית' עצמו, כמה הוא גדול ונשגב מצד עצמותו ית', וגדולה זו היא לאין ערוך מצורת ההתגלות וההופעה הממשית של ה' יתברך. מהתבוננות זו מרגיש האדם כמה הוא רחוק מהאור ומעוצם הקדושה האלוקית וכך נולד באדם צימאון גדול, שהרי הנחת היסוד הפשוטה היא שאני רוצה להיות שייך ודבוק בה' ופתאום אני מבין כמה פער יש בין המקום בו אני נמצא לבין עצמות ה', וזה מוליד בי רצון עז לצאת מכל המצרים העולמיים, לדבוק לגמרי בחי החיים ולהיכלל באור האלוקי עד שלא תהיה לי אישיות מצד עצמה[9]. בדרך זו, ע"י שנדבק האדם ברבש"ע ובענייני אלוקות, ממילא הוא פחות מתאווה ונמשך לגשמיות, שהרי מרכז הכובד הנפשי שלו נמצא כעת בדבקות באלוקות, ואש הקדושה והדבקות אוכלת את אש התאוות.

פרק ה: הרצון כ'רעותא'

בפרק החמישי עוסק הרש"ב במדרגה נוספת של אהבה – הרצון[10]. בהקשר זה, הרצון מושפע מהשכל ולמעשה מקשר בין המידות התחתונות (חג"ת נהי"ם) המכוונות כנגד עולם המעשה, למידות העליונות (חב"ד) שהם כנגד עולם המחשבה. היחס של האדם לפעולות שעוברות עליו תלויות בצורת ההסתכלות שלו על אותן הפעולות, ומכוח אותה הסתכלות והמשכת הרצון, כך פועלות המידות בעולם העשייה.

אומנם יש דרגה של אהבה גבוהה יותר מהאהבה השכלית המשפיעה על הרצון, והיא האהבה הטבעית. כלומר שאדם האוהב את הדבר ברגש לא מפני שבחר בכך בשכל אלא מפני שזו המשיכה הטבעית שלו. ע"פ החסידות, שורשה של אהבה זו גבוהה יותר מהאהבה השכלית מפני שהיא מגלה את השורש העצמי של הנשמה על ידי הבחירה בגילוי בזה. אומנם גם בדרגה זו יש חילוקי מדרגות בין התעוררות כזו שבאה מעצמה להתעוררות שבאה על ידי התעוררות חיצונית, אף על פי שגם היא התעוררות עצמית לאדם ולא חיצונית לא.

פרק ו: אהבה ועבודה בטעם ודעת

בפרק השישי בקונטרס (וגם בחלק מהפרק החמישי) דן הרש"ב בסוגים שונים של התעוררות ועבודה, שלעיתים ההתעוררות היא בבחינת מקיף, ללא ירידה לפרטים וללא חידוד התחושה שהקב"ה נוכח בכל פרט קטן, ולכן לא קיימת אצל האדם הסכמה פנימית להשתנות ולאחר ההתעוררות חוזר האדם לאותו מקום שהיה לפניה. הפתרון לכך הוא לעבוד בצורה שאינה מתמקדת רק בהתעוררות כללית אלא גם עבודה פנימית היורדת לפרטים.

ומבואר בקונטרס שלא נכון לדון בדברים גדולים ועמוקים אם לא ממשיכים את העיסוק בהם לעבודה רוחנית ולעיבוד פנימי עד פרטיהם הקטנים ואף ביכולת שלו להשתנות בעקבות כך. אם לא כך, הדברים לא יפעלו בנפשו ובמעשיו של האדם ולא ישנו אותו באמת, שהרי כל פעולת המחשבה שלו חיצונית[11]. עוד מתבאר בדבריו שם שאע"פ שוודאי שבהתבוננות אמיתית מגיעה לאדם מרירות – בכל אופן, אם התבוננות זו בפרטים מביאה אותו לשינוי בעבודה ממש (לדוג' בענייני תורה ותפילה וכו') הרי מגיעה לליבו שמחה גדולה מעצם התקווה לשינוי; אך אם ההתבוננות בקושי מצבו היא רק בדרך כללית ללא ירידה לפרטים ועיבוד רוחני, נשאר האדם במרמור פנימי, שהרי אין לו שום תקווה לשינוי[12].

על רקע הקדמה זו, מבאר הרש"ב באריכות איך מתבוננים בפרטיות ונכנסים לעובי הקורה של כל פרט בעניינו ועבודתו בין בדרך סור מרע ובן בדרך של עשה טוב, ואיך נזהרים מטעיות בדרכי התבוננויות והמסתעף.

פרק ז: מדרגות בעבודה

בפרק האחרון של הקונטרס מזהיר הרש"ב מטעות נוספת בדרכי העבודה: לעיתים עלול להיווצר פער בין התנהגותו של האדם על פי מדרגות גדולות וחיצוניות בעבודת ה', ואילו בבחינת העבודה הפנימית הוא ממש כמעט שאינו נוגע בעבודה. רואים מדבריו שעיקר פער זה קיים באופן שהאדם מתקדם רבות באופן של 'עשה טוב' אך איננו מצליח להשתלט כלל על ה'סור מרע' שלו[13], ומתוך כך יוצא שהוא אינו פועל באופן ובסדר הנכון של העבודה הפנימית.

הסכנה הגדולה שקיימת מטעות זו היא שמצד אחד האדם ניצב במקום מאוד התחלתי ביחס לעיקר העבודה, אך בעיניו הוא כבר שייך למדרגות גדולות ולכן אין לו שום רצון ומשיכה להתקדם ממקומו העכשווי. לאדם כזה אין הסתכלות נכונה ונקייה על מקומו האמיתי ועל הנקודות בהן עדיין שייכת בו פחיתות, ולכן לעיתים גם בשעה שהוא עוסק בעניינים עליונים יותר, ההסתכלות שלו בהם יכולה להיות שטחית ורדודה.

הרש"ב חותם את הקונטרס במספר משפטים שקשורים לפתיחתו, וכן אפשר לומר שהם בבחינת סיכום כללי למה שבאר בקונטרס, ואלו דבריו שם:

"וזהו תכלית העבודה והיגיעה בעבודה שבלב זו תפילה לייגע את עצמו בהתבוננות האמיתי בהעמקת הדעת להתעורר באהבה לה', שע"י זה הוא קיום התורה ומצוות וע"י זה הוא בירור וזיכוך נפש הבהמית כו'. וכבר נתבאר דבהכרח שיהיה קבלת עול מלכות שמים ויראה תתאה שא"א להיות בלעדה והוא עניין תמידי, אומנם העבודה והיגיעה של התפילה היא לבוא לבוא לבחינת אהבה זאת".

[1] ראה בהקדמת האדמו"ר האחרון מחב"ד למהדורה ראשונה.

[2] נכתב כמבוא לקונטרס 'עץ חיים'.

[3] ובתוספת ביאור לכוונתו בדבריו כאן: שזה נעשה ע"י עבודת התבוננות, היינו שאני מעסיק את כל כוחות השכל שלי לחשוב ולהיות נתון בעניינים אלוקיים, ומתוך כך אני נהיה דבוק באלוקות.

[4] ראה זוהר השמטות לכרך א (בראשית) דף רס"ו עמוד ב.

^[5] החיה והיחידה נחשבות כעבודה אחת בתפילת עמידה.

[6] לכאורה בזה הוא בונה את דבריו על דברי בעל התניא בלקוטי תורה (פר' ויקרא דף ב) שכתב: שמה שהתורה אמרה 'אדם כי יקריב מכם קורבן' ולא 'אדם מכם כי יקריב קורבן' שכוונת התורה לומר שעל האדם להקריב את עצמו ולא קורבן חיצוני אליו.

[7] הרש"ב שם מפנה לדברי האדמו"ר האמצעי בדרך חיים פ"ד ששם מדבר שכשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים הקליפות ויצה"ר בורח ממנו, ולכאורה לענ"ד אפשר לראות לזה מקורות קדומים יותר בדברי חז"ל ראה גמרא ברכות (דף ה עמוד א) "לעולם ירגיז אדם.. יעסוק בתורה וכו", ובדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף הלכות איסורי ביאה (פכ"ב, כ"א).

[8] לכאורה גם בזה אפשר לומר שהמקור ממנו הרש"ב שואב את הרעיון הזה נמצא כבר בדברי הרמב"ם הידועים בהלכות יסודי התורה (פ"ב, ב), שהדרך להגיע לאהבת ויראת ה' היא ע"י שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים.

[9] ראה בדברי התניא (לקוטי אמרים פרק י"ט) בעניין שטבע נשמת ישראל כנר שרוצה לעלות ולהידבק בשורשו כך נשמת ישראל רוצים להיבטל ולהידבק בשורשם.

^[10] הרש"ב מפרש שאהבה היא לשון 'אבה' – רצון.

[11] ראה עוד בדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"א פסקה ס) שמבאר שדווקא העיכול הרוחני הוא גורם לאחדות יותר גדולה לעומת מה שמגיעים הדברים כבר מראש בצורתם הגמורה.

[12] וראה בדברי התניא (ליקוטי אמרים פכ"ו) שאין העצב בעצמו יתרון או מעלה בעבודת ה', אלא השינוי הבא מעקבותיו.

[13] ובעיקר בנקודות שקשות לו לעבודה והשתנות שהרש"ב רואה דווקא בהם חלק מרכזי בתיקונו של האדם, להכניע ולהשתנות בנקודות הקשות את הנטייה שלו לחומריות.