הקדמה
בפתיחת ביאור עניין התפילה והעיסוק בנאמר עליה בדברי רבותינו הראשונים, יש להקדים שתי דברים.
- ראשית ברצוננו להזכיר את דבריו המפורסמים של האר"י הקדוש שמביא תלמידו ר' חיים ויטאל, שישנם שנים עשר שערי תפילה בשמים ולכל שבט ושבט יש את השער שלו. בדומה, לכל חכם מחכמי ישראל יש שער תפילה שהוא פתח, ואנחנו יכולים לקבל מהשער הזה. אנחנו יוצאים למסע שמתחיל בדברי רס"ג וממשיך בעוד כמה מרבותינו הראשונים. כל תחנה במסע היא מפגש עם אותו גדול מגדולי ישראל שעסק בתפילה, וגם עם ההבחנות המסוימות שבינו לחבריו. אבל מעבר לכך, כל אחד מהם יכול לפתוח לנו שער נוסף לתפילה. אנחנו צריכים להיות קשובים תוך כדי הלימוד והעיון מה יכול להצטרף ולהפרות לא רק את הבנת עולם התפילה, אלא גם את אוצר שערי התפילה שלנו.
שבטי ישראל התערבבו, וכל אחד מאיתנו מורכב מנטיות של שבטים שונים. בנוסף, התפילה היא 'חיי שעה' וכל יום שונה מחברו, וממילא גם כל אחד מאיתנו זקוק לשערי תפילה רבים. ניתן לזכות להרבה שערים מעיון בדברי גדולי ישראל השונים בסוגית התפילה.
- שנית, לפני שאנו באים ללמוד את דבריו של כל חכם מחכמי ישראל, חייבים לזכור שיש בנפש האדם תנועה טבעית של תפילה לבורא. תנועה זו קשורה למגוון רחב של מקרים שהאדם חווה בחייו עם כל הרגשות שמתעוררים בעקבותיהם. רק על גבי אותה תנועה טבעית איתה נבראנו אנו ניגשים ללמוד ולפגוש את דברי חכמינו על התפילה, שכל מטרתם למקד ולבנות נדבכים על גבי יסוד התפילה שבנפש.
חלק א: התפילה בשיטת אמונות ודעות
אנו מתחילים את מסענו בשיטתו של רבנו סעדיה גאון (רס״ג), שהיה הראשון שעסק בהגות היהודית באופן מסודר ושיטתי, ואף היה הראשון שחיבר ספר יסודי שמטרתו להציג את עמדתה של האמונה היהודית – ספר אמונות ודעות.
התפילה כעבודה
נתבונן תחילה בספר המצוות לרס"ג שם הוא מונה ומגדיר את מצוות התורה. רס"ג כותב כך: 'את ה' א-לוקיך תירא ואותו תעבוד בתפילה'. רוב מילותיו הם ציטוט של הפסוק 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד'. רס"ג מוסיף שכוונת הפסוק היא למצוות התפילה (אגב פסוק זה מופיע פעמיים בספר דברים, ומענין להתבונן לאיזה משני הפסוקים התכוון רס"ג).
בדבר זה רס"ג לוקח אותנו לרובד הראשון והיסודי ביותר של התפילה היהודית, החובה להתפלל. התפילה כעבודה. לעומת כל מה שדיברנו קודם על התפילה הטבעית, זה ממש בא מכיוון הפוך, בשונה מהתפילה הטבעית שבה משהו נובע מתוכי או מתעורר בי צורך כלשהו ואני פונה להקב"ה, רס"ג אומר שהאדם הוא עבד ה' ולכן הוא מחויב להתפלל.
האדם כעבד ה'
התפילה כעבודה מאפיינת לפי רס"ג גם את מעמדו של האדם. מעמדו היסודי ביותר של האדם הוא היותו עבד ה'. אצל חז"ל מצאנו את סוג היחס הזה לצד מגוון יחסים אחרים, כשל אב לבנים ואפילו כדוד ורעיה. רס"ג בדבריו שם את המוקד דווקא על מערכת היחס של עבד ואדון, וכל היחס לתפילה משתנה בכך שהוא מוגדר מחדש כדו שיח של העבד עם האדון. לאור זה מסביר רס"ג בהקדמתו לתפילה, שמכיוון שעבד לא יכול לדבר עם אדונו איך שהוא רוצה ויש שפה איך עבד אמור לדבר עם אדון, לכן יש צורך בנוסח מסוים לתפילה, בזמן מוגדר ובתפילות חובה ורשות.
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלך לך שכר פעולתך
האם לספר האמונה הגדול של רס"ג, אמונות ודעות, בו רס"ג עוסק הרבה במשמעותם הרעיונית של התורה והמצוות, יש מה לתרום לסוגית התפילה?
רס"ג מסביר שהאדם מחויב בשני סוגי מצוות – מצוות שכליות שמחויבות מצד השכל והמוסר שבהם ולכן הקב"ה ציווה עליהן, ומצוות שמעיות שבהן האדם מחויב מצד המשמעת, כלומר מצד היותו עבד החייב לעבוד את מלכו. ממד זה מקביל לתפיסת התפילה מצד מעמד העבד של האדם שראינו לעיל.
אולם, רס"ג מוסיף יסוד משמעותי כשהוא מסביר את המצוות השמעיות. המטרה העליונה של המצוות השמעיות אינה לשעבד את האדם, אלא כל מטרתם היא שבקיומם יתווסף לך שכר, מפני שכל מטרת בריאתך הייתה להיטיב לך. על פי זה נוכל להבין שהאדם מחויב בתפילה על מנת להטיב לו. ובאמת בדבר זה רס"ג ממתק את הרתיעה הראשונית ממושג העבדות, ומסביר שכל מטרת בריאת האדם כעבד היא שהאדון ברוך הוא ייטיב לו בשכר גדול.
חלק ב: התפילה בשיטת חובות הלבבות
על גבי הקומה שבנינו מדברי רס"ג, אנו ממשיכים לשיטתו של רבנו בחיי אבן פקודה בעל "חובות הלבבות".
אומנם מטרתו של רבנו בחיי בכתיבתו את חובות הלבבות היא לכתוב ספר עבודה והדרכה בעבודת ה' (ורק השער הראשון עוסק ביסוד פילוסופי־אמוני), בשונה מאמונות ודעות שמטרתו להיות ספר אמונה; אבל עם זאת ישנם דברים משותפים רבים בין רס"ג לרבנו בחיי. הם פועלים בעולם בעל גוון פילוסופי ותרבותי דומה, ושותפים להרבה יסודות רוחניים. לדוגמה, שניהם מעמידים את טובו של הקב"ה במרכז הגותם ומציבים את העולם הבא כפסגת עבודת ה', ושניהם מדגישים את החילוק בין מצוות שמעיות ושכליות. לענייננו, כמו רס"ג, גם רבנו בחיי תופס את מעמדו היסודי של האדם כעבד, עבד ה'.
מהפכת חובות הלבבות
אבל למרות כל הדמיון הרעיוני והרקע המשיק, רבנו בחיי עושה תפנית בכל התפיסה של חובת האדם כעבד ה'. בעוד שלשיטתו של רס"ג, היסוד הבסיסי שהאדם הוא עבד ה' מבוטא קודם כל בחובה שלו לקיים את מעשי המצוות כפי שציווה המלך (ולכן בתפילה יש שפה מסוימת שבה מדברים (נוסח), זמנים מוגדרים לתפילה וכו'). שם רבנו בחיי את חובות הלבבות במרכז עבודת ה' של האדם. התורה כולה מחולקת לחובות האברים שהן המצוות המעשיות שבתורה, ולחובות הלבבות שנראות במבט ראשון מעטות וכמעט ולא שמים לב אליהן, אבל באמת הן הרבה יותר עשירות, רחבות ואינסופיות כמעט, וכמובן שהן חשובות יותר מחובות האברים. למעשה, רבנו בחיי מעביר את המיקוד מהחובה לקיום מעשי של המצוות, לחובה לחיבור ועבודת הלב.
התפילה – חובות האברים
לאחר שראינו שרבנו בחיי שם את עיקר המיקוד על חובות הלבבות, הציפייה הפשוטה הייתה שמצוות התפילה שחז"ל מגדירים אותה כעבודה שבלב, תהיה הדוגמא הראשונה לחובות הלבבות שמציין רבנו בחיי. אבל למרבה ההפתעה בהקדמה ל"חובות הלבבות" רבנו בחיי מציין את התפילה כראשונה שבחובות האברים. מהדבר הזה אנחנו מבינים שיש פה מהפכה גם בתפיסה מהי התפילה, וגם בתביעה העמוקה של חובות הלבבות לחובות הלב. מדוע תיחשב התפילה לחובות האיברים? בדיוק בגלל כל הדברים שהדגיש רס"ג: תפילה היא בעצם חובה מעשית ובעלת דרישות מעשיות. היא דורשת מהאדם לומר אמירות מסוימות, בזמנים מסוימים, במקומות מסוימים וכו'. בזה מתבררת התביעה הגדולה של חובות הלב. אם אפילו התפילה היא עדיין בגדר חובות האברים, זה אומר לנו רבות על עומק דרישתם של חובות הלבבות.
עבודת הלב שבתפילה
ההפתעה על כך שהתפילה אינה נכללת בחובות האיברים, רק מתחזקת בכך שלאורך רוב הספר רבנו בחיי בכלל לא עוסק בתפילה, שהוגדרה על ידי חז"ל עבודה שבלב. המקום הבא בו רבנו בחיי מדבר על התפילה הוא רק בשער השמיני, שער "חשבון הנפש". שם התפילה מקבלת קידום והיא מוגדרת כשילוב של חובות האברים וחובות הלבבות. רבנו בחיי אינו קובע שהתפילה היא עבודה שבלב, אלא מברר מהי עבודת הלב שבתפילה – עבודת הלב שבתפילה היא לדאוג שלא יצא מפי המתפלל דיבור שאין לו כיסוי פנימי. עבודת הדיבור עלולה להיות מעשה טכני ולעיתים אף מעשה של צביעות, או לפחות חוסר התאמה בין הדיבור לבין הלב.
הדבר הזה הוא מהפכה גדולה בהסתכלות על מצוות התפילה. לפי רס"ג מכיוון שאתה עבד ה' אתה מצווה קודם כל לומר את מילות התפילה בזמנים המחויבים וכו', ולכן גם אם אינך יכול לכוון בתפילה אתה מחויב לאומרה. לפי רבנו בחיי מבחינה מהותית תפילה בלא כוונה היא דבר חסר כל ערך ואולי אפילו שלילי. המצווה אינה מעשה הדיבור, אלא שהלב שלך יכוון לקב"ה וצריך לבטא את הכוונה הזו בדיבור, אבל אם ליבך לא בתוך עניין אתה בכלל לא נחשב מתפלל גם אם אמרת את כל המילים. האדם מצווה לעבוד כך שלא יגיע למצב כזה, לבנות את ליבו בצורה כזו שהלב יהיה מכוון בתפילה.
איזה מקום יכול להיות לנוסח קבוע, בתפילה שעיקר חובתה הוא הלב? אנשי כנסת הגדולה באו לעזור לנו לעבוד את העבודה הזו ולכן הם תיקנו לנו את הנוסח, כדי לתת מילים ללב. אבל על האדם מוטל להביא אל הנוסח הקבוע את הלב. לא די בתודעה כללית של תפילה, אלא יש צורך בכוונת הלב בכל דיבור ודיבור בתפילה.
תפילת בקשה – כעבד לפני רבו
לכאורה אם שורש התפילה היא עמידה כעבד המשרת לפני מלכו, מתבקש שהתפילה תהיה מורכבת משבח והודאה שהם אלו שמפארים את האדון. תפילת הבקשה נראית פחות קשורה, שהרי מבקש הבקשות עוסק בצרכיו שלו, ולא בכבודו של אדונו.
רבנו בחיי עונה שתי תשובות למקומם של הבקשות בתפילה.
התשובה הראשונה כתובה בהמשך דבריו בשער "חשבון הנפש" וכך הוא אומר "כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש לא-לוקים, וכניעתה, ושבחה, והודאתה לשמו, והשלכת כל יהבה עליו". הוא פותח אמנם בשבח ובהודאה, אבל חותם ב'השלכת כל יהבה עליו'. לבקש בתפילה זה להגיד שכל יהבי מושלך על הקב"ה, זה עצמו מבטא מבט נוסף שהקב"ה הוא המלך והוא השולט בכל. ממילא הבקשה הופכת מדבר ששם את האדם במוקד, לדבר שמחדד מעוד זווית את העובדה שהקב"ה הוא המוקד.
התשובה השנייה מצויה במקום מאוד מעניין שמופיע בסוף הספר. הספר חותם בתפילה שחיבר רבנו בחיי, והתפילה מתחלקת לשניים. לחלק השני רבנו בחיי קורא בקשה. החלק הזה אומנם מורכב משבחים והודאות רבים, אך יש בו גם בקשות. אולם, כשבודקים מה תוכן הבקשות הללו מגלים שאלו בקשות לזכות לעבוד את הקב"ה. מתברר שבעצם גם הבקשה כל מטרתה היא להיות עבד ה'.
התפילה – כלות הנפש
השער האחרון בספר "חובת הלבבות" זה שער "אהבת א-לוקים", וזו הפעם השלישית שהתפילה מופיעה בספר. ההגדרה שנותן רבנו בחיי לאהבת הא-לוקים היא "כלות הנפש לא-לוקים". כלות הנפש לא-לוקים כעבד אל אדוניו מבטאת אהבה מאוד מאוד עמוקה, ויחד עם זאת מעמידה על הפער העצום למול הרוממות הא-לוקית העצומה.
לאחר שרבנו בחיי מגדיר את אהבת השם ככלות הנפש הוא אומר שאחד הביטויים הגדולים ביותר לכלות הנפש ולאהבת א-לוקים הזאת היא שהאדם ייפול בתפילה לפני ה'. רבנו בחיי ממשיך ונותן הנחיות מעניינות לתפילה זו. היא צריכה להיות בלילה, בהתבודדות ובמילים הכי עמוקות וכנות שיוצאות מהאדם.
לפי רבנו בחיי מתכונת זאת מבטאת את התפילה האמיתית ביותר. מתברר שהתפילה המעולה לפי רבנו בחיי היא בנוסח שלא קבעו אנשי כנסת הגדולה אלא נוסח אישי, בהתבודדות ולא במניין, ובזמן הלילה – זמן שהתפילה בו היא בכלל רשות. כלומר התפילה הכי מעולה היא בדיוק במקומות ההפוכים מהתביעה של רס"ג מעבד ה' להתפלל שלוש פעמים, במניין ובנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה, תביעה שגם מתאימה לגדרים ההלכתיים של התפילה.
ההדרכה של רבנו בחיי מובאת בפרק האחרון בספרו, בהיותה שייכת למדרגה עליונה מאוד של חסידים (לא לחינם רבנו בחיי עצמו מכונה 'החסיד'), וזה מייחד את התפנית העצומה שהוא מחולל.
