קטנות וגדלות במשנת החסידות

הקדמת המערכת:

את המאמר כתב חברינו יונתן לחוברת מאמרים של הישיבה, 'מזמרת הארץ', בשנת תשע"ט. זו הזדמנות להציץ לעולמו הפנימי של יונתן, לעבד את המחשבות שחשב ולהצטרף למסע שלו בעקבות מחשבות אלו ולהתחיות מלשונו המיוחדת. בשל כך השתדלנו למעט בעריכת הדברים.

הקדמה

פעם רכבתם על אופנים בשמחה ובטוב לבב ולפתע "בום", נפילה ממש לא נעימה? או נגיד ביליתם לילה באיזו התוועדות חייתית ובבוקר קמתם מתי שקמתם והתפללתם איך שהתפללתם...

הרבה פעמים בחיים קורה לנו שאנחנו חווים נפילה אחר זמן של התעלות, התגובה הראשונית שלנו לומר כנראה שהכל היה סתם ולא אמיתי משום  שאם זה אמיתי אז איך נפלתי.

את פנימיות התרחישים האלה ואת אופן ההתמודדות איתם ניתן ללמוד מעניינה של המצה. במסכת פסחים (פסחים לה.) ריש לקיש[1] לומד מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז ג) שיוצאים ידי חובה דווקא במצה שיכולה לבוא לידי חימוץ. האר"י ז"ל כותב (שער הכוונות דרוש ד[2]) שחמץ הוא מוחין דקטנות, ונראה לומר שלעומת החמץ, המצה היא תכלית הגדלות איתה אנו יוצאים לחרות. אם כן, דינו של ריש לקיש תמוה, שהרי בפסח אנו יוצאים לחרות וכיצד נאכל מצה המסמלת את החרות הגדולה דווקא כשהיא בעלת פוטנציאל לתכלית הקטנות? ועוד שחמץ נאסר ב"בל יראה "ו"בל ימצא "כלומר שאסור שיהיה לו קיום אפ' במשהו. אז למה כ"כ חשוב שיהיה בעל פוטנציאל לחימוץ?

רגע, אז לא הבנתי. מה המקום של הקטנות? מצד אחד אסור בתכלית שהיא תהיה ומצד שני כן צריך לתת לה פוטנציאל...

הרב'ה הקדוש, רבי פנחס מקאריץ זי"ע (אמרי פנחס שער סדר היום קלד) מסביר התבוננות יסודית בעניין והיא שבכל אדם יהיה שלב של קטנות בעל כרחו. ודע לך שככל שהקטנות תהיה עוצמתית  כך הגדלות תהיה גדולה יותר. לדוגמא, שור בן יומו מתפקד כשור לכל דבר ועניין זמן קצר לאחר שנולד ואילו כשהאדם נולד מצפות לו שנתיים שיעבור בשינה ובשכיבה בעריסה סתם כך וצריך לכסות אותו, לשמור עליו וכו'. קטנות כזאת אינה קיימת בשום נברא וזאת משום שהגדלות של האדם יותר מעולה מאשר שאר הברואים כולם, שכן הוא לבדו שולט ומושל בכל הבריאה ואם זכה אפילו על  מלאכי מעלה!

אותה בחינה קיימת גם במועדי השנה, כמו תענית אסתר הקודמת לפורים ותענית בכורות בערב פסח. וכך גם  לעניין המצה, שעניין גדול לאפותה דווקא בערב פסח[3] לפני הגדלות הגדולה של ליל הסדר. לכן מוכרחים אנו בעת הזאת להיות קרובים לקטנות וממש להיות על סף חימוץ, ומשם דווקא לצאת לחרות גדולה הלוא היא המצה. ומאז ועד תום שבעת ימי הפסח אנחנו אוחזים בזאת הגדלות מבלי לזכור שישנה איזו קטנות בעולם כלל[4].

ואם מבלי משים תתגנב לפתחנו איזו קטנות, כיצד נגיב? "תשביתו שאור מבתיכם" – אמנם הקטנות נצרכת ומוזמנת בשמחה בשאר ימות השנה, אך חג הפסח הוא מועד יוצא דופן בו אנו שורפים את הקטנות ולא נותנים לה שום אחיזה ומקום אלא אוחזים בגדלות בלבד.

כיוון שלא כל יום פסח ואנו נפגשים עם הקטנות ואין צורך להשבית אותה, אלא להפך לעיתים תכופות אנו אף צריכים להשתמש בה – לכן מחובתנו הגמורה ללמוד עליה, מה היא בדיוק, איך מתמודדים איתה ואף איך משתמשים בה.

שנזכה לעשות נחת רוח לפניו ית' בגדלות בכלל ובקטנות בפרט.

הקטנות והגדלות בדברי הנביאים

לפני שנכנסים לדרכי העבודה בקטנות ובגדלות נזכיר מדברי נבואת זכריה (ד, י) "מי בז ליום קטנות" המדברות על בניין בית המקדש, שבתחילה היה מקום לבזות את בנייתו מחמת קטנותו וחסרונו[5], אבל עוד ישמחו בבנינו השלם שיבוא ע"י זרובבל ומשיח בן דוד[6].

בנבואה זו ובעוד נבואות של תחילת ימי בית שני אנו רואים את חשיבותה של הקטנות כבסיס ומעמד לגדלות, כדברי הנביא חגי (ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", וכעין הפסוק בתהילים (קיח, כח) "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".

הקטנות והגדלות כדרך בעבודת ה'

צריך לדעת שבאמת ענייני הגדלות והקטנות המה מושגים עמוקים בחכמת הקבלה ומבוארים בספרים הקדושים. אך אני לא באתי במאמר זה אלא להתבונן על עניינים אלו בדרכם של תלמידי הבעש"ט הק' דווקא, ע"מ לזכות לקבל כלים לעבודת השי"ת במקום בו כל אחד עומד בעזה"י. וכמו שאומר הבעש"ט על דבר זה ש"ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליות למעלה, כך העניין למטה בכל דבר הן באדם בעצמו" (בעש"ט על התורה פר' בראשית אות סז').

"שאין עבודת השי"ת מאהבה ויראה רק על דרך ההכרח וטורח רב, בלי תענוג שנקרא ימי קטנות"[7] (שם, סח')

וכן על "דרך משל, כשאדם יושב ללמוד תורה שלא בהבנה, הוא בקטנות, שאין שכלו שלם, אבל כשהוא לומד בהבנה ובהתלהבות, אז הוא במדרגות גדלות, ובכן בתפילה., ובכל מצוה ומצוה שעושה האדם יש קטנות וגדלות"(שם, סט')

ועוד אמר הבעש"ט- "כי החיות רצוא ושוב" וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות. (שם, ע')

יוצא לענ"ד שכך סדר חייו של האדם. היינו שהכרחי שיעבור עליו ימים של קטנות וימים של גדלות.

אם נגזר עלינו להיות בקטנות בשלב כזה או אחר, מה נותר עוד לעשות? אין עוד כל מוטיבציה להתגדל, שכן הקטנות עוד תגיע ותמיד מחכה מעבר לפינה. אלא, ממשיך הבעש"ט, שכאשר בימי הקטנות האדם יודע שהוא בקטנות זה כבר ממתק את הדינים בשורשם. (שם)

מדוע? מפני שקיבל את הדעת ש'התגדלות' האדם בעולמנו מוכרחת להיות בהדרגה, כשם שאומר הרב'ה הק' רבי מנחם נחום מטשארנאביל (ישמח לב תחילת פסחים) שאם גוזרים על אחד עשירות, טוב לו שיקבל העשירות בהדרגה. שאם יבוא לו העשירות בפעם אחת אזי לא יוכל לסבול תענוג זה, מכיוון שלא הורגל בו מעט מעט והיה מאבד עוד יותר עולמו וכספו בהימורים והשקעות כזב[8] וירד מנכסיו יותר גרוע מלפני שקיבל העושר. כך גם בפנימיות העולמות, אדם קרוץ חומר אם יבוא לאור הגדול בלי הליכה מדרגה לדרגה אז היה הוא מתבטל מכל וכל. ולכן צריך לבנות כלים לאט לאט לעבור את השער ולהיכנס לטרקלין.

ועוד, כמו שנראה בהמשך, שעצם הימי קטנות הם המה המגדלים את האדם.[9]

בין קוג"ל[10] ראשון לשני

לאחר שדיברנו על חשיבותם של ימי הקטנות ושממש ע"י ההבנה של ימי הקטנות מומתקים הדינים ומתחיל תהליך ההתגדלות. נעמיק יותר לברר את תהליך הקטנות והגדלות שמחולקים לקוג"ל ראשון וקוג"ל שני.

ונשתדל לבארם ע"י שלושה מאורות מגדולי החסידות[11] – רבי משה חיים מסדילקאב בעל 'דגל מחנה אפרים', רבי מנחם נחום מטשארנאביל בעל 'מאור עיניים' ורבי קלונימוס קלמן בעל 'מאור ושמש' שמצאתי אותם מבארים באופן יסודי את מהלך הקוג"ל שלב על גבי שלב.

דגל מחנה אפרים (בהעלותך ד"ה ע"פ ה')

רבינו ר' משה חיים אפרים מלמד אותנו שהקטנות והגדלות הם כפי כמה שהאדם קרוב להשי"ת:

"כאבא המלמד את בנו לילך"[12].

בתחילה האבא עוזר לבנו והולך עימו יד ביד וכעבור זמן מניחו ומתרחק ממנו ע"מ שילך לבד[13].כך עושה אביו כמה פעמים עד שידע התינוק לילך בעצמו בלא סיוע ובלא הרחקה. נמצא ע"י זה הולך התינוק כל פעם יותר ומעצמו.

"כך נוהג עימנו אבינו שבשמים"[14].

כשאדם בתחילת עבודת ה' אזי הוא ברחמיו מוליכו ומגדלו. ואח"כ מניחו ומרחקו בקטנות לילך ולהתקדם לאביו שבשמים בכוחות עצמו. ומה שעליו לעשות בימי הקטנות הוא להתגעגע לזה ולהשתדל לילך מדרגה לדרגה להתקרב לאביו. ובכך הוא ממש מעלה את הקטנות שהרי בזכותה הוא התעלה לגדלות. ועל זה אמר הרב שאול ממזיבוז לא לבוז לימי הקטנות, לומר כי עזב השי"ת אותי ונשכחתי ח"ו ח"ו. שכן בזכותם הוא עוד יגיע למדרגה גדולה כנ"ל.

"וזה הוא כלל בעבודת האדם מנעוריו ועד עולם".

ונראה מדבריו שהעניין של קו"ג ראשון וקו"ג שני הוא רק להראות שהדבר חוזר ונשנה כל החיים.

 

מאור עיניים (פרשת תרומה ד"ה 'והנה אמרו')

הדגש העיקרי של רבינו מנחם נחום הוא בענייני הדעת. הדעת היא החיבור האמיתי מעומק פנימיותו של האדם . דעת זה דבר יותר עמוק משכל. זה מין שילוב של תת מודע, אישיות / אופי האדם, שזה עומק הרצונות שלו ועומק השאיפות שלו. ע"י הדעת אפשר להתקשר להשי"ת. וא"כ שאין דעת זו, אזי היהודי בקטנות ושהיא נמצאת הוא בגדלות.

קטנות ראשון	עד גיל בר מצווה. עד אז אין בו הדעת השלם.  (אע"פ שיש קטנים חריפים ומופלגים בתורה, מ"מ אין זאת הדעת השלם.)
גדלות ראשון	מהבר מצווה מקבל את הדעת השלם, היינו לדעת את הבורא, ולדעת לייחד קוב"ה ושכינתיה[15]. ונכנסים בו ג"כ היג' מידות שהתורה נדרשת בהם.
קטנות שני	כשהוא נופל מהדעת של הגדלות הראשון, משום שאינה גדלות אמיתית. (שהרי נפל ממנה)
גדלות שני	כשיחזור לאותה דעת. ובכל זאת אינה גדלות אמיתית שעתיד הוא ליפול גם ממנה.
גדלות שני אמתית	לעתיד לבוא שאז תהיה הדעת האמיתית[16] עד שנוכל לקרוא שם הוי' ככתיבתו! והדעת תושלם בכל פרטיה (ע"ש גודל הדעת שתהיה לעתיד לבוא) . [17]

 

המאור עיניים מוסיף בדבריו עוד נופך לעניין. חוץ מגדלות קטנות יש גם דבר כללי יותר והוא עיבור ראשון ועיבור שני.

עיבור ראשון- זה הוא עיבור בגוף. משהיה עובר במעי אמו ועד יג' שנים זה הקטנות ומאז יצא לגדלות.

 עיבור שני- זה הוא עיבור בדעת. הקטנות שבעיבור- הדעת נלקחת ממנו בעולמות עליונים, שעד אז השיג הוא את בוראו רק כפי השגתו הטבועה בו מהגדלות הראשון, וכעת ע"י הסתלקות הדעת מתעברת בו אפשרות להשיג דעת וגדלות גבוהה יותר ע"י שמתחזק ומתאמץ להשיג זאת הגדלות[18] .

אך העומק שבדבר הוא- שבכל ימי הקטנות בין בעיבור ראשון ובין בעיבור שני השי"ת נמצא עימנו!!

כמו שרואים בחוש בכל השלבים:

במעי אימו- הרי חז"ל אמרו שנר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה. ומכ"ש כשיוצא לאוויר העולם מלמדים אותו אותיות התורה ולמוד ומבין את התורה הק' בכוחו שלו. ובעיבור השני, כשמסתלקת ממנו הדעת השי"ת עימו ומצטער עימו שנאמר- בכל צרתם לו צר![19] [20]

מאור ושמש (פרשת תולדות ד"ה 'עוד בפסוק', ופרשת ויגש ד"ה 'עוד נראה להקדים')

אצל רבינו רבי קלונימוס קלמן, הקטנות והגדלות הם כפי השכל להשית עצות לעבודת ה'. אם אין את השכל אזי הוא בקטנות, שהוא צריך להחזיק עצמו בעוז גדול אל מול היצר. כמובן שאין די בשכל לבד שכן אם לא זיכך עצמו אזי ודאי יפול הוא חזרה לקטנות.

וכך הוא התהליך[21]:

קטנות ראשון	א)      קטנות השכל ב)      בימי נעוריו, קודם ביאת היצה"ט לקירבו.
גדלות ראשון	א)      כשמגיע לשכל כיצד לעבוד את השי"ת ב)      התלהבות ליבו לילך בדרך ה'.
קטנות שני	א)      כיוון שלא עבד על עצמו להזדכך נפל הוא ממדרגתו. ב)      היצה"ר מייאשו שעבודת ה' היא כאילו  הרים גדולים ומים עמוקים.
הדרך להגיע לגדלות שני	א)      ליתן עצות איך יוכל להזדכך. ב)      להתחזק בכל האפשרויות לעבוד ה' בתשוקה גדולה והתלהבות גדול.
גדלות שני	א)      דבקות אפילו בענייני העוה"ז. ב)      שכליות יתרות-מוחין עילאין. ושוב אינו נופל ממדרגתו.

 

שימו לב שמקור א' מדגיש בעיקר את המצב השכלי. ומקור ב' מדגיש את המצב נפשי[22].

[הערת העורך:

ניתן לחלק את שלושת השיטות שלמדנו לשלוש מדרגות שונות[23]:

מוחין (חב"ד):  המאור עיניים מבאר איך האדם מבין ויודע את רצון ה' ואת גילוי שמו בעולם.

מידות (חג"ת): דגל מחנה אפרים – איך האדם מרגיש בזמן הקוג"ל.

מעשה (נה"י): מאור ושמש-איך האדם עובד בשעת הקוג"ל]

 

 

אפילוג

התעוררתי לכתוב ולברר עניני הגדלות והקטנות בעקבות מוצאי ר"ה האחרון. שאחרי אותם ימים גדולים כאלה פתאום ירדה לי קטנות כזאת... וגם בסוכות הלילות של שמחת בית השואבה בירושלים בהם היה גדלות ושמחה של מצווה ברחובותיה של מאה שערים. והבקרים היו מלאים בשינה וקטנות נעבך... (וכן בהמשך השנה היה לי עוד כמה מאורעות או תקופות מעין אלה ובעיקר בשבתות, כמו שהעולם אומרים- לכל שבת יש מוצאי שבת) ואו אז נזכרתי בשיעור שהרב דודי העביר לנו אחרי לג' בעומר (בנושא "לשמר את האורות") ובחסדי ה' דווקא את הדף על השיעור הזה שמרתי. ובדף- תצלום מתוך הספר 'אמרת טהורות' עמ' סב' ואלו דבריו:

שבשעה שמתחיל אדם לעבוד את השי"ת אזי שולחים לו מין השמים הארה גדולה, וזה נקרא גדלות ראשון, כמבואר בכל ספרי תלמידי הבעש"ט הק', אך לאחר מכן לוקחים לו את אותה התלהבות משום שהוא אינו ראוי ומוכשר לקבל אותה, מפני שלא נתייגע בה לקנותה. רק נתנו לו טעימה ע"מ שיראה שאפשר שתהיה כזאת מתיקות בעבודה, ואו אז יתחיל לעבוד ולהתייגע לעבוד את ה' בכוחות עצמו, ולהעלות מדרגה מדרגה בעבודת השי"ת  בייגעה במשך זמן רב, אזי הוא יזכה להארה השניה הנקראת גדלות שני  להרגיש באמת טעם והתלהבות בעבודת השי"ת, ואותה הארה נשארת אצלו לעד[24].

ובכן בכך נתעוררתי ברצון לברר את הסוגיה כראוי להתבונן ולעיין בכמה שיותר ספרי חסידות לראות את העניין בכמה שיותר פנים ובחינות  ויהי ה' עמנו בכל אשר נלך.

[1] ולמי יותר מתאים מריש לקיש לומר זאת. שהיה הוא בתכלית הקטנות והתעלה לתכלית הגדלות ונראה זה העניין בהמשך.

[2] ואם הגעת לגיל ארבעים ומלאת כרסך ש"ס ופוסקים אז תעיין שם באופן בהיר...

[3] עניין אפיית המצות בערב פסח לאחר חצות היום הוא מחלוקת גדולה באחרונים בדיוק בגלל העניין הנ"ל, שכבר נכנס זמן איסור חמץ ועם זאת דווקא זה הזמן שבו יש הכי הרבה יכולת ליפול לבעיית החמץ ולכן יש יותר גדלות באלו המצות (הערת העורך).

[4] אפשר לומר שזה אחד החילוקים בין חג הפסח לחג המצות שחג הפסח מסמל את הדילוג כלומר ישנה קטנות רק שמדלגים עליה, ואח"כ מגיע חג המצות שכולו גדלות ללא שייכות בכלל לקטנות(הערת העורך).

[5] כהסבר האבן עזרא שקטנות זה, מתאר מצב ומציאות של חיסרון.

[6] כפי הסברם של רבותינו רש"י הקדוש ובעל המצודות עיין שם (הערת העורך).

4 והתולדות כתב שכאשר אדם התחתון הולך אחר תאוות ושרירות ליבו נקרא קטנות. היינו: שקטנות, לפי הבעש"ט, זה שהאדם עושה רצון השי"ת אע"פ שלא בא לו. ולפי התולדות, זה מקרה גרוע יותר. שעושה מה שבא לו אע"פ שאינו רצון השי"ת.

ואפשר, לענ"ד שאינם חולקים במציאות אלא שהבעש"ט מתאר מה האדם צריך לעשות באותו הזמן, והתולדות מתאר מה קורה הרבה פעמים במציאות שמכיוון שאין לו תענוג בעבודת ה', אזי מחפש תענוג במקום אחר ומוצא אותו בתאוות ר"ל.

[8] כמו שקרה לכמה תושבי גוש קטיף תובב"א שקיבלו פיצויים ואנשים רעים רימו אותם בהשקעות של שקר.

[9] ועוד דע לך שהעניין של גדלות וקטנות שייך גם באומה כולה. לדוג' האמרי פנחס שהבאנו לעיל אומר שגם בגלות תהיה קטנות נוראה בשביל שבגאולה תהיה גדלות מעולה, ומבואר בכמה ספרים שביציאת מצרים עמ"י היה בגדלות ראשון, כלומר הם קיבלו אז הארה וגדלות שלמעלה מהשגתם וממתנת שמים ומאז עבר עליהם עוד הרבה קטנות וגדלות כמבואר באורך בספר שמות. עיין שם ויונעם לך.

[10] ר"ת קטנות וגדלות.

[11] מסודר ע"פ סדר כרונולוגי.

[12] וכן הובא בספר תורי זהב זה המשל מהבעש"ט  לכשנשאל מאחד מאנשיו "מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא ויודע אינש בנפשיה שהוא קרוב אליו ית', ובאמצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא ית', כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא".

[13] איזה שבר לב נוראי יורד בכך על הבן... ובאמת אם יהיה הבן טיפש ויחשוב שאביו אינו אוהבו, אזי ישב הוא על הרצפה וימרמר בבכי גדול ויישאר בקטנותו ולא יתקדם לילך כלל. אך אם הבן מכיר את אביו ויודע שאביו אוהבו אהבת עולם אז דבר זה לא רק שלא יחליש את אהבתו אלא רק יגביר ויעצים את השתוקקות הבן להיות קרוב לאביו (מדיליה).

[14] ועוד שם בתורי זהב "כשאדם מתלהב בדבקות הבורא אם לא היה מתרחק מהשי"ת לא תהיה הדבקות באותה כח ותמידות, אבל כשמתרחק ממנו ית' בכל פעם, אזי מוכרח האדם להתחזק בעבודתו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם שרואה את עצמו רחוק מהשי"ת  יצטרך הוא להוסיף ולחדש בכל פעם דבקות יותר גדולה מכבתחילה, ומכח זה יתייחד ויתחזק בדבקותו בכל פעם יותר ויותר".

[15] ואיך מייחדים קודב"ה ושכינתה?

מבואר שם שהשראת שכינתו בתחתונים הוא בחינת אות ה' האחרונה שבשם ה' שהיא גם בחינת תורה שבע"פ, והוא ית' משפיע שכינתו ומשראה שכינתו בבחינת אות ו' שבשם ה' (שהאות ו' בצורת צינור המשפיע מלמעלה למטה) והאות ה' הראשונה שבשם ה' היא כנגד תורה שבכתב. והתורה שבע"פ נמשכת מהתורה שבכתב (בחינת ו') ע"י יג' מידות של ר' ישמעאל. וכשהוא מגיע לכלל יג' שנים נמשך אפשרות לייחד קודב"ה. כלומר נכנס בו היג' מידות שהתורה שבע"פ נדרשת מהתורה שבכתב.

[16] כדברי הנביא ישעיהו (יא,ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"(הערת העורך)

[17] ויוצא שההבדל בין גדלות ראשון לשני הוא שבראשון יש את קבלת יכולת ההשתלמות, ובשני יש את עצם וגמר ההשתלמות.(הערת העורך)

[18] כמשל אדם הזורק דבר חפץ לגובה. בתחילה מורידו למטה ע"מ לקחת תנופה. נמצא הדבר מגיע בזכות הירידה למקום  גבוה מעל גבוה מן המקום אשר היה נמצא לפני הירידה.

[19] יוצא מכאן, לפי ראות עיני הדלות והעניות, שכשאתה בקטנות אזי הקב"ה ח"ו ג"כ בבחינת קטנות (רק בבחינה שבאמת אין שייך אצלו ית' קטנות כלל). איפה שאתה לא תהיה השי"ת יהיה איתך!

שנאמר: "כי תעבור במים איתך אני" וגו'

[20] מילואים ממאור עיניים פר' תולדות: התענוג של יהודי הוא מכך שעובד את השי"ת בדעת רחבה וגדלות. אך תענוג תמידי אינו תענוג כנודע, ובכדי שיהיה תענוג אמיתי צריך הפסק בתענוג הראשון [לשואלים למה לא כל יום שבת. הנה תשובה.], וע"כ מסלקין הדעת והגדלות. ולאחר שמתעורר להיטהר באתערותא דלתתא נותנים לו יותר דעת ויותר גדלות מן הגדלות הראשון.

[21]  כל משבצת בטבלה מחולקת לשתיים מפני שישנם ב' מקורות: מקור א' מתייחס לדבריו בפרשת תולדות, ומקור ב' בפרשת ויגש.

[22] אולי ניתן לחלק את ההדרכות ע"פ סוגי אנשים שונים. >רציונלי ונפשי. >ליטאי וחסיד. >יוסף ויהודה. >תרבות המערב ותרבות המזרח.

[23] לעניות דעתי כל שלושת השיטות נאמרו בדברי הבעש"ט הק' (מובא בתחילת המאמר) באות סח-דגל מחנה אפרים-איך האדם מרגיש בקוג"ל. אות סט בתחילתה-מאור עיניים-הבנת וידיעת שם ה' בתורה ותפילה. בסופה-מאור ושמש-הבנת דרכי עבודת ה' המעשית (הערת העורך).

[24] פנינה לסיום: האמרי פנחס אומר בשער תורת האדם (קעו') שבמלבושי האדם יש כל חכמת הפרצוף. וכל איש ישראל לובש ב' מיני כובעים כי הם ב' מוחין שהם בבחינת גדלות ראשון גדלות שני. וחז"ל אומרים שחלום שנשנה מתקיים. וע"י החלומות נתברר המוח.

וע"פ ההסבר של האמרת טהורות (ראה אפילוג) הציבור שלנו מקבל חיזוק להתגדלות. כולנו בילדותנו קיבלנו את הכיפה, שהיא גדלות ראשון שלא אנחנו עבדנו עליה אלא קיבלנו במתנה. ורובנו נמצאים כעת בקטנות שני שבה עלינו להתחזק לא להיכנע לחברה ולהגיע לגדלות שני שהיא-הכובע [יונתן הי"ד היה חובש כובע קסקט... (הערת העורך)].