חיים שיש בהם

שח בין תפילה לתפילה

ישנה תופעה שחוזרת שוב ושוב במערכה שאנו נמצאים בה. רואים אותה בנאומים ובפקודות של המפקדים לפני היציאה לקרב; בפתקים הקטנים שכתבו חיילים שמסרו את נפשם על קדושת השם; בדיבורים הגדולים של האימהות שילדיהן מסרו את נפשם בשדה הקרב, ובדיבורים הנפלאים של החיילים שנמצאים בשטח. לכולם יש מכנה משותף – כולם מדברים אידיאולוגיה. הדיבורים הללו אינם דיבורים ריקים, אלה הם דיבורי עומק שמאחוריהם עומדות השקפת עולם, תפיסה, גישה ודרך. אפשר להמחיש את האמירה הזו בדוגמה חיה. אמא של אחד החיילים שנפלו אמרה בריאיון שהיא מתנחמת בכך שהיא יודעת שאם היו שואלים עכשיו את בנה שוב פעם האם הוא מוכן להילחם כך, כשהוא יודע מה ההשלכות של ההחלטה הזו, הוא עדיין היה בוחר אותה הדרך. כך אמא שכולה העידה על בנה, והיא אומרת – זו הדרך בה גידלנו את בנינו והם מתנהגים כפי שחינכנו אותם. שומעים כאן את האידיאולוגיה. כך גם בפקודות היציאה לקרב של מפקדי הצבא (לדוגמה, דבריו של מפקד אוגדה 36, תא"ל דדו בר כליפא), אלו דיבורים גדולים בעלי חזון.

המשנה (סוטה ח, ב-ה) מתארת כיצד שוטרי העם מכריזים לפני היציאה לקרב: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ ה-ז. כמובן שהכרזות אלו נאמרו רק במלחמת הרשות בה יכולים אלו ללכת לביתם, אך במלחמת מצווה כגון זו שאנו נמצאים בה כעת, אין הם פטורים). לאחר מכן מגיעה פקודה נוספת: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (שם פסוק ח). מדוע שהירא יחזור לביתו? כי אם הוא ירא, הוא יזרע מורך לב בחבריו הנמצאים איתו בקרב ויחליש את רוחם. רבי יוסי הגלילי ביאר שאותו אדם אינו ירא מהאויב אלא "מעבירות שבידו", הוא חושש שמא ייתפס בעוון מסוים והשטן יקטרג עליו בשעת הקרב.

הגמרא (סוטה מד ב) מביאה דוגמה לעבירה כזו – "שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה". שמעתי פעם הסבר מחמי, מו"ר הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, מדוע הביאו חז"ל כדוגמה דווקא את החטא הזה. הוא הסביר שתפילין של יד מסמלות את עולם המעשה ותפילין של ראש מייצגות את עולם המחשבה, וכשיוצאים למלחמה אסור שיהיה נתק בין עולם המעשה לעולם המחשבה. חייל שאינו יודע בשעת המלחמה בשביל מה הוא נלחם ומהי האידיאולוגיה בעקבותיה הוא נכנס לשדה הקרב – ילך וישוב לביתו. לפני שנים רבות ארצות הברית שלחה חיילים לווייטנאם כשאין להם מושג למה ועל מה הם נלחמים. אחרי כמה שנים ארצות הברית עזבה את וייטנאם פצועה וחבולה למרות כל עוצמתה, וכל זה מפני שהם לא ידעו למה הם נלחמים. אנחנו מעוניינים בחיילים אידיאולוגים שיודעים בשביל מה הם יוצאים למלחמה.

את תפילין של יד מניחים דווקא על יד שמאל, היד החלשה. יד ימין מסוגלת לבצע פעולות עדינות כי היא מחוברת יותר למוח. אך אנו קושרים את יד שמאל, כאילו אנו אומרים שגם את הפעולות הרחוקות יותר מהשליטה של האידיאולוגיה אנחנו מכניסים פנימה, קושרים ומחברים אותם לראש. גם הפעולות הרחוקות הללו צריכות לבוא מתפיסת עולם. לכן יש שמחה גדולה כששומעים את המפקדים מדברים עם החיילים שלהם בגדלות מתוך אידיאולוגיה גדולה, ומסבירים להם שיש סיבה למה מדינת ישראל יצאה למלחמה, למה היא ריכזה כמעט חצי מיליון לוחמים בדרגים שונים בכל הגבולות. מאז פרוץ המלחמה הסיבה הזו גלויה לכול, וגם אחרון החיילים יודע בדיוק על מה הוא נלחם. כך זה צריך להיות ובהתאם לכך גם נראית המלחמה הזו – באיכות, בביצועים, בנחרצות.

עליכם 'לאייב' אותם

לאחר חטא ישראל בבעל פעור ותיקונו על ידי פנחס, הקב"ה פונה למשה ואומר "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כה יז). רש"י מסביר שבפסוק מופיעים שני ציווים, האחד לִצְרֹור את המִדיינים והשני להכות אותם. מה הכוונה לצרור? אומר רש"י שלפני היציאה לקרב יש מצווה נוספת – "עליכם לאייב אותם", להפוך אותם לאויבים איומים. לפני היציאה לקרב דיברו המפקדים וסיפרו כמה האויב רע בשבילנו. זו אחת ההתמודדויות עם תופעת הבלבול בין אויב ל"בלתי מעורבים". צריך "לאייב" את כל מי שמחלק ממתקים כשפיגועי הרג יוצאים לפועל ואת כל מי שמחנך את ילדיו בעד השמדת ישראל, ולהסביר שהוא אויב שלנו, מפני שלמרבה הצער זה לא כל כך מובן בימינו.

התורה מרחיבה ומסבירה מדוע צריך לִצְרֹור את המִדינים – "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (שם יח). צריך להכיר את האידיאולוגיה שמאחורי המלחמה, זו שמסתכלת על האויב בעיניים כנוֹת ואומרת 'הוא מסכן את הקיום שלי ולכן אנחנו נלחמים בו'. המדינים סיכנו את הזהות היהודית שלנו וכמעט הפכו אותנו לאוסף של עובדי עבודה־זרה, והתורה מצווה עלינו לזכור זאת כדי שלא נתבלבל ונשכח מיהו האויב. אוהבים להרדים אותנו בדילמות "מוסריות" על בלתי מעורבים שנושאים עליהם נשקים, עמדות לשיגור טילים שמסתתרות בגני ילדים או בתי חולים שנותנים מחסה למחבלים. זו גם דרך הפעולה שנהגו בה המִדינים – "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (שם א). זהו כביכול סיפור אהבה נחמד, אבל הוא כרוך בסכנה נוראית, בסופו אתה עלול לאבד את הקיום שלך. לכן מצווה אותנו התורה להבדיל בין אויב לאוהב ולדבר בפני הלוחמים והעם על המטרות הגדולות של הלחימה מול האויב שמסכן אותנו.

מלחמה על התוכן של החיים

לאידיאולוגיה שמייצרת את המוטיבציה ללחימה יש כמה דרגות. בימים אלו נפגשים בעיקר עם אידיאולוגיה קיומית. למעלה מ1200 הרוגים ביום אחד זהו לא אירוע שאפשר להכיל, ולכן פוליטיקאים שונים ומפקדים רבים בצה"ל חוזרים על האמירה שבשמחת תורה ניסו להרוס ולהשמיד את מדינת ישראל ומאז עם ישראל נמצא במלחמה קיומית. ממילא, כששמים את הנושא הקיומי על המאזניים, עם שלם נעמד על הרגליים האחוריות ומתגייס בכל החזיתות באחוזים גבוהים מפני שהוא מבין שעניבת החנק מתהדקת על הצוואר שלו והמצב הזה לא יכול להימשך כך.

אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם ערך החיים הוא הערך היחיד שמעסיק אותנו? האם זו הנקודה המרכזית עליה מדברים כשבאים לצאת למלחמה? אנחנו מוצאים במלחמה יחידים שמקריבים את חייהם ואת קיומם האישי לטובת הקיום הכללי, כלומר ערך חיי הכלל גבוה מערך חיי הפרט. אז אם במלחמה חיילים נהרגים לצערנו, מהו ערך החיים עליו אנו מדברים? כנראה שיש רובד נוסף מאחורי האידיאולוגיה הקיומית הזועקת ש"העיקר להישאר בחיים".

על פי ההלכה מוסרים את הנפש על שלושת העבירות החמורות, וכאשר מכריחים אותנו לעבור עליהן, עלינו למסור את הנפש ולא לעבור. במילים אחרות, היהדות אומרת לנו שהחיים זה לא הכול. החיים נועדו בשביל מה שאפשר לעשות בהם, בשביל הערכים על פיהם חיים. אין טעם בחיים כאשר החברה שאתה חי בה רגילה להסגיר אנשים ולמסור אותם למוות כדי שאחרים יישארו בחיים. איך נראית חברה שמושתתת על יסודות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? במצב בו הערכים הבסיסיים שלנו, האמונה המשפחה והחיים, אינם קיימים אנו מצווים להיהרג, מפני שחיים ללא הערכים הללו אינם חיים.

בעולם ההלכתי, ניתן להצביע על פסק ההלכה של הרב ישראלי שגם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוות עשה שכדי לקיים אותה צריכים לעיתים לשלם מחיר דמים. לכן אנו סבורים שאסור למסור שטחים מחלקי ארץ ישראל גם במחיר של פיקוח נפש. בדרך כלל הוכח אחרת, שמסירת חלקים מהארץ היא הסיבה לשפיכות דמים, אך גם אם נניח שמסירת חלקים מארץ ישראל תציל חיים, זו לא סיבה להחזיר חבלי ארץ. ארץ ישראל היא ערך שנותן טעם לחיים ולא רק סיבה לקיום. זהו העולם הערכי עליו מתחנכים בבתי המדרש שלנו. היו מי שאמרו אחרת, הרבי מליובאוויטש היה נגד מסירת שטחים לא בשל מצוות יישוב הארץ, אלא בגלל סברת פיקוח נפש. הוא טען שעם הרוצחים הללו לא יושבים לשולחן, וכל דיון יוביל רק להרג נוסף וכל ויתור על חלק מהארץ הוא בגדר פיקוח נפש. לצערנו זה הוכח כנכון כמה וכמה פעמים.

מצוות יישוב הארץ כוללת עולם ערכים שלם. בשל מצווה זו ייתכן שנצטרך למסור את הנפש בלחימה קשה או בנסיעה במקומות מסוכנים, וזהו מחיר שאנחנו מוכנים לשלם. זו איננה רק מלחמה 'על החיים', אלא מלחמה על עולם ערכי שלם! ה'חיים' הם מתנה נהדרת רק מכוח מה שאפשר לעשות בהם – כמה חסדים אפשר לגמול בהם; כמה ילדים אפשר להביא לעולם; כמה פעמים אפשר להניח תפילין ולשמור שבת. אין מטרה להתחבר למכונת הנשמה שנקראת 'חיים', אלא לחיות בהם את התוכן, את העולם הערכי שבשבילו אתה חי ולמענו אתה נלחם.

לצערנו הגדול, במהלך חיינו המדיניים התפרקנו מכל מיני ערכים. במשך שנים האמנו שלא מנהלים משא ומתן עם רוצחים. לא באנטבה, לא בסבנה ולא באף מקרה. אבל ויתרנו והערך הזה נדחק הצידה. הסבירו לנו שה'חיים' חשובים יותר. לקחנו חבלי ארץ אהובה ומסרנו אותם לשונאים שלנו. לקחנו יהודים קדושים וטהורים ועקרנו אותם מביתם. הסבירו לנו שכך מצילים 'חיים'. עכשיו הגענו לשלב האחרון, כי גם את הסיפור של הצלת החיים עצמם כבר כמעט ולקחו לנו. הסבירו לנו שיש 'חיים' של אחרים, 'בלתי מעורבים'. נעשינו קהים לאינסטינקט הקיומי ולשאלה האם מאיימים על חיינו או לא.

בדקה התשעים לאחר קריאת השכמה מצלצלת שגבתה את חייהם של כ1200 קורבנות, אנחנו חוזרים לדבר על החיים, על המלחמה הקיומית שאנחנו נתונים בה. אומרים שעל שאר הדברים נדבר אחרי המלחמה, כרגע מדברים על ה'חיים'. אך הגיע הזמן שנחזור לעולם הערכי שלנו! שננסח לעצמנו עולם ערכי שבעקבותיו אנו יוצאים למלחמה. אומרים שהמלחמה הזו מוצדקת מפני שהיא מלחמה על החיים. אבל המלחמה הזו מוצדקת מסיבה נוספת. במלחמה הזו התברר שזו מלחמת בני האור בבני החושך. מלחמה של עם  בעל ערכים, שעולם החיים שלו מכיל תוכן עמוק ומאיר, שעומד מול אנשים שהפילוסופיה והאידיאולוגיה שלהם מושרשות במוות ורוע.

עם ישראל מביא לעולם בשורה מוסרית, שבאה לידי ביטוי משמעותי במלחמה הזו. המלחמה הזו היא מלחמה של העולם התרבותי והמוסרי כולו, שעם ישראל הוא המקור שלו כפי שהיה לאורך כל הדורות. זו הצומת בו עם ישראל מהווה מצפן מוסרי לאנושות כולה, מצפן שמראה כיצד מתנהלת מלחמה על המהות של החיים. הנקודה הזו אינה מתבטאת רק בלחימה מול האויב, אלא גם בעולם החסד העצום שמתגלה בעקבות המלחמה הזו. זו איננה רק התגייסות לאומית יפה, זו המהות של החיים, זהו חלק בלתי נפרד מהמלחמה ברוע. את הקולות הללו שומעים מהדיבורים של מפקדי הצבא בחזית הצבאית ושל המתנדבים בחזית האזרחית. אין עוד עם כזה, שבשעה כה קשה הוא מוביל חסד, קדושה ואנושיות.

את העולם הערכי שלנו אנו מבררים בעולם הישיבות. בבית המדרש מדברים בשפת הערכים, מדברים את דרך החיים. זו המשימה של מי שנשאר בבתי המדרש, להעמיק בשפת הערכים הזו בסדרי בוקר, צהרים וערב ובשיעורים הרבים – בכל אלו זורמים ערכי החיים. וכשאנו רוצים לחבר בין התפילין של ראש לתפילין של יד, כל מה שאנו צריכים לעשות הוא להטות את אוזנינו כאפרכסת ולהקשיב, לשמוע את הסיבות, את המהויות והתכנים שבגללם אדם משאיר מאחוריו את אשתו וילדיו, ויוצא למלחמה.

נתפלל שנזכה לעשות את העבודה הזו, בשדה הקרב או בבית המדרש – שנזכה לחזור למשמעות וערך החיים שלנו, להבין מי אנחנו ומה אנחנו שווים ולשם מה אנחנו נלחמים את מלחמת הקיום האמיתית של עם ישראל.