ברית ייעוד
המלחמה הארוכה שבאה עלינו בעקבות הטבח הנורא שהעיב על שמחת התורה השנה, הביאה יחד איתה דילמות מוסריות רבות. השאלות אינן חדשות, מאז ומעולם הלחימה מול "ארגוני" טרור שנמצאים בסביבת אוכלוסייה אזרחית גררה אחריה את שאלת הפגיעה ב"בלתי מעורבים" ושאלות נוספות, אך הפעם משהו השתנה. בעקבות הטבח, שפילח את בשרה החי של החברה הישראלית לאחר שנה של דיונים פנימיים נוקבים, יהודים רבים פתוחים לקבלת דעה שונה מהמקובל. "נפלה הקונספציה" בלשון המדוברת. אין זה אומר, כמובן, שכל אזרחי ישראל נעשו בין רגע למצביעי ימין נלהבים; אך הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית זזו, וגם אם מיעוט קטן וקולני אוחז בקרנות המזבח של האידאולוגיה הישנה והבטוחה שלו, רבים קשובים לרעיונות שונים ומחפשים את דרכם לקראת השנים הבאות, שנים בהן מדינת ישראל תנסה לעצב את דרכה ולחשב מסלול מחדש. הפעם הדיונים הציבוריים בסוגיות המוסריות העומדות לפתחה של מדינת ישראל אינם רק התנצחות בין מחנות שונים. ברבים מהמקרים, בוודאי ברשתות החברתיות, הדיונים כנים ואמיתיים, וגם כאשר לא מסכימים אחד עם השני, רבים מבינים מהיכן נובעת דעתו של זה החולק עליהם.
עם ערעור התפיסות המוסריות הבסיסיות הגיעה הפתיחות לשמוע דעה אחרת, ויחד עמה חזרו הרגשות הלאומיים לפעפע בחברה הישראלית. התעוררות התחושות הללו לאחר בירור ארוך, שעוד לא תם, בדבר עתידה של מדינת ישראל יצרו הזדמנות נפלאה ומרעננת. יש תפנית בעלילה. רבים הבינו שלא יוכלו להימלט מגורלם היהודי, ולמרבה השמחה רבים גם הבינו שאין זאת החלטת גורל סתמית, אלא שליחות וייעוד לאומי. מהו אותו ייעוד? איננו יודעים עדיין, וכנראה זה הדיון שיעמוד במוקד הזירה הציבורית בשנים הבאות, דיון שראינו את ניצניו בשנה שעברה. נמשיך לריב ולברר האם מדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" או שמא "דמוקרטית ויהודית", אך היום כמעט ואין חולק על העובדה שאיננו עם ככל העמים.
הדיונים המוסריים בהם דנים בעקבות הלחימה בעזה ובלבנון הם המשך ישיר לדיונים שהתעוררו בשנה שעברה בדבר המדינה היהודית. אמנם רבים עסקו ועוסקים בכך גם כעת, בין בשפה תורנית ובין בשפה לאומית-שמרנית, אך זה לא מספיק. ככתב עת ארצישראלי איננו יכולים להתעלם מהעיסוק בסוגיית החידושים הלאומיים, האוניברסליים והמוסריים של תורת ישראל ולהוסיף לה את האות הייחודית שלנו.
בשורת אמונת הייחוד
כאמור, נכתבו מאמרים וניירות עמדה המנסים לברר את עמדת תורתנו הקדושה על הסוגיות המוסריות וההלכתיות שהגיעו לפתחנו. משאלת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית עוינת דרך הדיון בסיכון החיילים לעומת מטרות הלחימה ועד עסקאות לשחרור החטופים. גם במהלך השנה האחרונה היו מאמרים והסכתים שניסו להסביר מהי אותה מדינת הלכה אליה אנו מייחלים וכמה היא שונה מחיי היום־יום המוכרים לנו. המשותף לכל המאמרים הנפלאים הללו היא שהם עוסקים בבשורה של היהדות לעולם בתחומים שונים: מדיניות, מוסר, ערכי הלאומיות והמשפחה ועוד.
בנוסף למאמרים הללו אנו רוצים להתמקד בבשורה המרכזית ביותר של היהדות: בשורת האמונה בה'. במבט ראשון יהיו שיגידו שנושא האמונה בא-להים נוגע בענייני הפרט, באמונתו האישית ובקיום המצוות. הרי אף אחד לא בוחן כליות ולב ומה יש לדבר על אמונה ויראת שמיים במרחב הציבורי. אך כצאצאי אברהם אבינו אנו נושאים באחריות של גילוי אור ה' בעולם והפצת האמונה בו, שהרי היא המצווה הראשונה בה מצווים גם בני-נח. זו המסורת הבאה לנו מאברהם אבינו, כפי שכתב הרמב"ם בספרו ההלכתי (!) על מפעל חייו של אברהם: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם" (המדע, הל' עבודה זרה א ג).
אך גם על זאת אפשר לשאול. ניחא, תפקיד העם היהודי לדאוג להכרת אמונת הייחוד בה', אך מה לאמונה זו ולסוגיות מעשיות כמו התנהלות מדינית, אסטרטגיה צבאית, חשיבה כלכלית ועוד סוגיות דומות? לכאורה, סוגיות הקשורות לאמונה בה' יש לברר דרך לימוד עיוני במקרא, בתלמוד ובדברי הראשונים והאחרונים, ואת השאלות המעשיות יש לברר מתוך התבוננות במציאות המעשית.
עבד ה' הוא לבדו חופשי
אמת, העיסוק המרכזי בבירור הסוגיות הללו הוא בעיון התורני וההלכתי; אך גם בסוגיות המעשיות, חשובה עד מאוד האמונה וההכרה בה' כישות פרסונלית שאפשר ורצוי להתייחס אליה. מעבר לחשיבות עצם האמונה בא-ל אחד ובהשגחתו על כל ברואיו, ההכרה בו היא הבסיס והתשתית לכל דבר – תהליכים עמוקים, הלכי רוח או כל אורח חיים, בחיינו הלאומיים והפרטיים. החידוש של היהדות איננו העובדה שיש לה את ה"מתכון" המוצלח לחיים לאומיים ואישיים, אלא שהיא הולכת לאורו של ה' יתברך ובדרך תורתו והדרכותיו.
ההכרה הכנה והפנימית בה' כבורא עולם וההבנה שכל בני האדם הם עבדיו, מוציאה את האוויר מהבלון של תאוות הכוח והשלטון האימפריאליסטית. כפי שמישהו ניסח זאת יפה: כשכולנו עבדיו של א-להים, כולנו בני חורין אמיתיים. כשאומה מנהלת את חייה לאור תורה שניתנה מפי ישות עליונה ממנה, היכולת שלה לשאוף אחרת מהדרכות התורה מוגבלת, ויתירה מזו, היא אינה מעוניינת בכך. היהדות מבטאת היטב את צורת החיים הזו. יש לה חבל ארץ מוגדר משלה ואין לה רצון מוכרח להשתלט על שטחים נוספים ולשלוט עליהם. כך גם בהגדרת הלאום, אין ליהדות שאיפה לגייר את כל יושבי תבל, להפך, עלינו להזהיר את המבקשים להתגייר ולהסביר להם כמה קשה הדבר.
עם זאת, יש לנו תפקיד אוניברסלי – עלינו להיות מופת ודוגמה ללאום קדוש ומוסרי לכל העולם כולו, אך אין לנו שאיפה לכפות את אורח חיינו על אומות העולם, חוץ משבע המצוות בהן מחויבים בני נוח. אך גם בשאר המצוות, חלקן מוסכמות על כלל האנושות, וגם כאשר אומות העולם מצוות בהקמת מערכת חוק משפט, לדעת רוב הראשונים הם אינם מחויבים בחוקי המשפט היהודי, ומותר להם לתקן חוקים כפי שמשערים בליבם.
הגדרות אלו מלמדות אותנו שלעם ישראל אין שאיפות אימפריאליסטיות על אף היותו עם בעל בשורה מוסרית ואוניברסלית. האפשרות היחידה בה עם בעל חזון ובשורה שחי חיים לאומיים בעלי אופי דתי הכוללים צבא וכלכלה יציבה, ובכל זאת אינו כובש לו חבלי ארץ נוספים ואינו מתיימר לשלוט בעמים אחרים – היא שאותו עם מקבל עליו את מרותה של ישות עליונה ממנו. אותה ישות המנווטת אותו ומדריכה את שאיפותיו ואורחות חייו, היא זו המאפשרת להתגבר על האינסטינקטים הטבעיים הדורשים כבוד, כוח שלטון וממון.
כך גם בהתנהלות הלאומית של עם ישראל. האיזון בין הרשויות במדינת התורה שונה לחלוטין מכל שלטון מדיני אחר, לא רק בגלל חלוקת האחריות בין הסנהדרין, המלך, הכהנים והנביאים – אלא בעיקר מפני שיש בה חוקה שהתוקף שלה עליון מכל אחד מהמוסדות הללו – תורה שניתנה משמיים. לא המלך הוא הריבון ואף לא העם, הא-ל הוא הריבון[1].
כמובן שכך הדבר גם בחיי הפרט. ההכרה בזולת כשווה אלי והדרישה לאהוב אותו כמוני ממש, יכולה לבוא רק מתוך ההבנה ששנינו באותה סירה, ששנינו שייכים לאותו דבר גדול ,ששנינו נבראנו בצלם א-להים.
עבודת ה' כלל-אנושית
לא בכדי המצווה הראשונה בה מחויבת האנושות כולה היא אמונת הייחוד או לכל הפחות איסור עבודת האלילים[2]. ההבנה שכולנו ברואים ומחויבים לבורא יתברך המנהיג את העולם בחוכמתו העליונה, משנה את כללי המשחק העולמיים, הלאומיים והפרטיים.
מחויבות כזו איננה רעיון פילוסופי ושכלי בלבד. האמונה שה' ברא את העולם מתורגמת לביאורים שכליים המתיישבים על הלב ולרגשות שונים המתעוררים ביחס לה' יתברך. שני אלו יוצרים הזדהות ואהבה עמוקה לבורא עולם שזיכה אותנו בחסדו לתורה המאירה את אורחות חיי האנושות כולה בכל רבדי החיים – בתחומי המוסר, המדינה, הכלכלה ועוד.
נחתום בפסוקים מישעיהו המראים שמציון לא יוצאת רק תורה אלא דבר ה' יוצא מירושלים. בית המקדש הוא גם מקום עבודת ה' אנושית, ולא רק מקור השראה גרידא. הבשורה של עם ישראל איננה רק החכמה הגדולה הצפונה בתורה, כי אם בשורת האמונה בה' – הזכות להיות נברא, עבד ה' שהוא לבדו חופשי ולשמו נברא העולם.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב ב-ג).
[1] כמובן שנשאלת השאלה הפשוטה, מי נציג אלוקים עלי אדמות המפרש את דבריו? יהיו שיציגו את השאלה הזו כחשש מתאוקרטיה, בה אנשי הדת חופשים להשתמש בכוח הדתי שלהם כנציגי האל ולנווט את הציבור כפי העולה על רוחם ללא ביקורת. היהדות, כידוע לכל בר דעת, רחוקה מכך מפני שחוקי ה' אינם אווריריים אלא מסודרים בחוקה ברורה שקובעת עקרונות ואמות מידה. אמנם הסנהדרין, כמעבירי התורה שבע"פ, יכולים לפרש ולהרחיב את תקנות התורה, אך לרוב תוקפם אינו יהיה מחייב כציווי מהתורה, אלא מדרבנן. לבד מכך, גם להתנהלות זו של שבעים ואחת איש(!) יש חוקים ודרכי התנהלות והם אינם יכולים לפעול בצורה שרירותית ככל העולה על רוחם.
[2] נחלקו הפוסקים בשאלה האם אומות העולם אסורים בשיתוף השם, וממילא חובה עליהם להאמין רק בה' כחלק מהאיסור לעבוד עבודה זרה. בכל אופן, מדברי הרמב"ם עולה שהאמונה בה' ובתורתו היא בסיס לכל קיום שבע מצוות בני נוח: כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם (שופטים, הל' מלכים ומלחמותיהם פרק ח הלכה יא).
