בת-קול במוצאי תשרי

לך אכול בשמחה לחמך

ישנם מנהגים שונים לגבי מועד קריאת מגילת קהלת. יש שנהגו, וכך אנו נוהגים, לקוראה בא' דסוכות שחל בשבת, ויש שנהגו לקוראה בשמיני-עצרת – שמחת-תורה. בטעם המנהג ובעצם עניינה של המגילה, נאמרו דברים הרבה. נעסוק בפסוק אחד מתוך מגילת קהלת המתייחס אל מועדי תשרי:

"לך אכול בשמח לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים מעשיך"^[1].

פסוק זה הביאוהו התוספות בשם המדרש לגבי סעודת מוצאי יום הכיפורים, שהיא בבחינת 'לך אכול בשמחה לחמך':

"יצתה 'בת-קול' ואומרת להם 'לך אכול בשמחה לחמך' כבר נשמעה תפילתכם"^[2].

דברים אלו לא נשארו בגדר דברי אגדה בלבד, אלא הובאו להלכה בפוסקים^[3].

 

אמנם בפירוש הפסוק במקומו נחלקו הראשונים. יש שפירשו, כדוגמת ה'אבן עזרא', שהפסוק מציג דווקא את הדעה הנפסדת, הנוקטת שאם האדם נהנה מעמלו זהו סימן שכבר רצה ד' את מעשיו; דבר זה מבקש הפסוק לשלול^[4]. לעומתם, רש"י, הספורנו והאלשיך הלכו בעקבות חז"ל במדרש – וביארו שזוהי אמירה חיובית, לאמור שרצה הקב"ה את מעשיו הטובים של הצדיק^[5]. ייתכן גם לומר שפסוק זה היה מעיקרו ברכה לנזיר אחר שעשה קרבנותיו והותר בשתיית יין^[6]. כאמור, במדרשים הובא פסוק זה כציטוט מ'בת-קול' היוצאת מן השמים בהקשרים שונים, כגון במוצאי יום הכיפורים ועוד^[7].

 

בת-קול במוצאי יום הכיפורים

נבקש להעמיק – מהו עניינה של בת-קול? מי שומע, למי משמיעים ומה התועלת שבה?

המושג 'בת-קול' הוא רחב, ומקופלים תחתיו כמה וכמה מינים שונים של 'בנות-קול'. יש זו הנשמעת מן השמים, ויש זו המתהדהדת מהסכמת כל ישראל, יש שהיא מבטאת הנהגה של השגחה ויש שמקומה בכוח המדמה שבאדם^[8].

הביטוי 'בת-קול' מופיע בגמרא^[9], המספרת על כמה מקרים של 'בת-קול' שיצאה מן השמים ושמעוה בבית המדרש. בפירוש התוספות שם^[10] מובאת דעה הסוברת שאין הכוונה שהיו שומעים ישירות את הקול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו הקול היה יוצא קול אחר שהוא היה נשמע. זהו פירוש המושג 'בת-קול':

"כמו פעמים שאדם מכה בכוח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק"^[11].

על פי זה מבאר ר' צדוק הכהן את עניינה של 'בת-הקול', היוצאת במוצאי יום הכיפורים וקוראת 'לך אכול בשמחה לחמך':

"במד"ר (קהלת ט' ג') שבמוצאי יוהכ"פ יצתה ב"ק אכול בשמחה לחמך כבר נשמע תפלתכם יש להבין למי יוצא הב"ק ומי שומע אותו. גם למה כ' לשון יחיד. כיון שהוא לכל ישראל הול"ל לכו אכלו בשמחה לחמכם ושתו בלב טוב יינכם. גם מה תועלת מהב"ק... וע"ז כ' התוס' (סנהדרין י"א.) בשם י"א שלא הי' שומעין הקול היוצא מן השמים. רק הקול אחר היוצא ממנו וזהו ב"ק. ורק הכה"ג שמעו מן השמים מפני שהי' בקה"ק וכאמור. וכן ענין הב"ק שיצא ביוהכ"פ שבודאי אם הי' מצוה מדברי קבלה או מד"ת לאכול ולשתות במוצאי יוהכ"פ הי' כתוב כן אף בגמ' לא נזכר מצוה בזה. ולמה נרמז בב"ק לך אכול וגו'?

אך הב"ק מופיע בכל מי שזוכה להרגיש בלב הקול הנגזר מן השמים אם כבר זכו ביוהכ"פ להיות הזיווג והתיקון ופגם הנחש. אז מועיל שיהי' אכילתו בקדושה וזש"נ לך אכול בשמחה לחמך שיהי' שמחה מהזיווג ביוהכ"פ... וזש"נ לך אכול בשמחה לחמך הכל לשון יחיד שהוא רק ליחידי סגולה שמרגישים... וכן לך אכול בשמחה שיהי' עכ"פ הכנה לזמן שמחתינו בחג שיתוקן כל פגם הנחש ויהי' האכילה בשמחה ואח"כ בחדוותא דאורייתא בשמע"צ. ושתה בלב טוב יינך לחמך יינך דייקא שהכל יהי' האכילה והשתי' ד"ת תושב"כ ותושבע"פ כמו קודם קלקול הנחש. והב"ק מועיל לכל מי שמרגיש בלב ושומע אותו מועיל בשעתו..."[12].

דהיינו, 'בת-קול' היא גילוי גזירת שמים; במוצאי יום הכיפורים יוצאת 'בת-קול' המכריזה ומגלה את אשר נקבע בשמים, והיא הנשמעת בהרגשת הלב של כל הזוכה לכך.

 

קשה לקבוע לאיזו מקבוצות 'בנות-קול' שייכת זו הבאה בסוף עבודת תשרי. על כל פנים, הזוכה להתרוממות ביום הכיפורים – מרגיש את ההד, התהודה של ריצוי המעשים במוצאי יום הכיפורים.

 

הקפות – רצף סיום והתחלה

הדהודה של אותה 'בת-קול' נשמע פעמיים נוספות בירח האיתנים: במוצאי הושענא רבה ובמוצאי שמחת-תורה. זאת מפני היסוד המשותף למועדים אלו – המפגש שבין הסיום להתחלה, היוצר רצף המאיין את הפרידה.

 

מוצאי הושענא רבה הוא, על פניו, עת פרידה משמחת הסוכה והקירבה האלוקית. מכך נגזרת התפילה הקצרה שאומרים בסוכה בזמן זה, המופיעה בכמה מספרי הפוסקים:

"והר"ם היה נוהג בליל מוצאי סוכות (בחו"ל) לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה, ואמר יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לוויתן"^[13].

אף שורשו של שמיני-עצרת נעוץ בקושי שבפרידה זו, כדברי חז"ל^[14]:

"כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרדתכם, עכבו עוד יום אחד".

אולם מה עצה יש בדבר, לעכב עוד יום אחד:

"הלוא יתקשרו ישראל עוד יותר באביהם שבשמים ותהיה הפרידה עוד יותר קשה?"^[15].

אלא שהחיבור בין סוכות לשמיני עצרת, בין הושענא רבה לשמחת תורה, יוצר רצף המונע את הפרידה; מעגל המחבר את ההפרדה. יסוד מעגלי זה הוא הנחגג בהקפות של חג שמחת-תורה – מעגל אחד שראשו מחובר לסופו, וכל חוליותיו אחוזות זו בזו; זאת כהמשך לאורה של הסוכה המקיף ומסובב את האדם.

זוהי משמעותו הפנימית של הלוויתן הנזכר בתפילת הפרידה מן הסוכה:

"שהוא מקיף ומסובב את כל העולם כולו כבריח"^[16]; ו"זנבו בתוך פיו"^[17].

החיבור של הזנב והפה, הסיום וההתחלה – מוליד הקפה אחת שלמה אינסופית המבטלת את הפרידה. מכאן התפילה על סוכת עורו של לוויתן, דווקא בפרידה מן אורה המקיף של הסוכה. מהקפה זו נמשכים ומתחוללים מעגלי ההקפות שבהושענא רבה ובשמחת תורה, ובהשקתם זה לזה נוצר המעגל המסלק את הפרידה.

 

המעבר בין הושענא רבה לשמחת תורה, שבממד הזמן, מתבטא גם בנפשות המסמלות אותם – האושפיזין. הושענא רבה הוא יום האושפיזא של דוד המלך, שעל 'סוכתו' התנבא עמוס^[18]: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת"; ושמחת-תורה הוא יום האושפיזא של שלמה המלך, כפי מסורת אדמור"י פולין בשם הפשיסחאי^[19]. אכן את אותה 'בת-קול' אנו פוגשים אצל שלמה ביום השמיני לחנוכת הבית:

"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה. יצתה 'בת-קול' ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא"^[20].

 

את הרצף שבין סיום להתחלה, אנו מוצאים גם בחג שמחת-תורה עצמו, שבו נוהגים ישראל להצמיד את סיום התורה להתחלתה המחודשת; חתן תורה וחתן בראשית הסמוכים זה לזה. כך מבקשים אנו לבטא את הרציפות והחיבור שבין הראש להתחלה, היוצרים מעגל של ריקוד על שמחת התורה^[21].

 

נגילה ונשמחה ב"ך

חיבור מוביל לשמחה, ובהיגדעו – עלולה זו להיפגע ולהיגדע. מפני כך עלולה שמחת חג סוכות להיגדע עם סופו של החג, ושמחת התורה בסיום קריאתה. אכן, באה ההצמדה של ההתחלה המחודשת לסיום – ויוצרת רצף המחדש את השמחה. מכאן השמחה בכניסתו של שמיני-עצרת, כתרגומו של יונתן על הפסוק "ביום השמיני עצרת"[22]:

"ביומא תמינא כנישין תהוו בחדווא מן מטילכון לבתיכון"^[23].

 

שמחה זו היא תוקף הכרזתה של ה'בת-קול' היוצאת ומכרזת בזמנים הללו, כפי שתיאר זאת ר' לייבל'ה איגר:

"וברגע האחרון של היום כשנגמרים כל תפילות ישראל, מופיע השמחה בלב כל נפש ישראל. לך אכול בשמחה לחמך בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך. ועל זה יש לרמז בדברי חז"ל לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, שברגע האחרונה בהשלמת החג וכניסת ליל יום טוב האחרון נרבה השמחה בלב נפשות ישראל כנ"ל"^[24]; "ועל זה רומז הפיוט שישו ושמחו... ומה גם כעת שאנו מסיימין וגם מתחילין את התורה, בוודאי מפוצץ הבת-קול"^[25].

 

על פי דרכנו למדנו, ש'בת-קול' מהדהדת בעולם בשלושת המועדים שבהם נפגשים הסיום וההתחלה: מוצאי יום הכיפורים, מוצאי הושענא רבה ושמחת תורה.

 

בשמחת-תורה מסתכמת תקופת החגים שהחלה בראש השנה, והוא מהווה תמרור לשנה העומדת בפתח. זהו שאמרו המדרש:

"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו. אין אנו יודעים במה לשמוח אם בקב"ה או ביום, בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמה בך': בך בתורתך, בך בישועתך, בך בכ"ב אותיות"^[26].

אלו כ"ב הימים שמראש השנה עד שמיני עצרת, החל בכ"ב בחודש, כמסכם את התהליך כולו המתהווה בחודש תשרי. 'נגילה ונשמחה ב"ך', שמחה הבאה מן הרצף, המחבר את סיום תקופת המועדים עם תחילת השנה הנפתחת.

תחילתה של ה'בת-קול' במוצאי יום הכיפורים, בתחילת ימי התשובה מאהבה, וסיומה ביציאה מן הסוכה וכניסת שמחת-תורה, שבו נרקוד עד שאפשר יהיה לשמוע את אותה בת הקול המפוצצת ואומרת: "כבר רצה האלוקים את מעשיך".

 

'בת-קול' יוצאת במוצאי יום הכיפורים ומכרזת, בלשון קהלת: 'לך אכול בשמחה לחמך... כי כבר רצה האלוקים את מעשיך'. מה פשרה של אותה 'בת-קול'? הדהוד ברגשי לבו של האדם, מהנגזר בשמים; הזוכה להתרוממות ביום הכיפורים – מרגיש את התהודה של ריצוי המעשים ביציאתו. הד מאותה 'בת-קול' נשמע גם במוצאי הושענא רבה ובשמחת תורה, כאשר 'קשה עלי פרידתכם', ומלמדת על רציפות המחברת סוף והתחלה. אורה המקיף של הסוכה, כעור הלווייתן שזנבו בתוך פיו, מחולל את מעגלי הריקוד בשמחת תורה; והקפות שבהושענא רבה משתלבות במעגל הקפות שמיני-עצרת. כך מסתלק לו קושי הפרידה, על ידי אותו חיבור-מעגלי אינסופי, בין-דורי, כדוד ושלמה בנו בירושלים. בשמחת תורה אנו משיקים את סיום התורה להתחלתה המחודשת, סומכים את חתן תורה לחתן בראשית, ומכאן השמחה שאינה נגדעת; ב"ך. ראשיתה של ה'בת-קול' ביום הכיפורים וסיומה בשמיני עצרת, כ"ב בתשרי, שבו נרקוד במעגל אחד עד שנשמע אותה מפוצצת ואומרת: 'כבר רצה האלוקים את מעשיך'^[27].

[1] קהלת ט, ז.

[2] יומא פ"ז ע"ב, ד"ה 'והאמר': "...בליל יוה"כ מצוה לטרוח ולהכין צורכי סעודה דהווי כעין יו"ט כדאמרינן במדרש דבמוצאי יוה"כ 'בת-קול' יוצאת ואומרת 'לך אכול בשמחה לחמך'".

לשון המדרש (קהלת רבה ט, ז): רב מונא דישאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: פתר קרייא בראש השנה ויום הכיפורים... ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין... ואותן הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היחידים מתענין... וביום הכיפורים מתענין כולן... מוחל להם הקב"ה את הכל ואומר מה דאזל אז, מן הכא ולהלן הוא חושבנא, יצתה 'בת-קול' ואומרת להם 'לך אכול בשמחה לחמך' כבר נשמעה תפילתכם".

[3] ראה או"ח סי' תרכ"ד, על פי הטור ועוד.

[4] ראה 'דעת מקרא' קהלת שם.

[5] רש"י שם: 'לך אכול בשמחה' – אבל אתה הצדיק שכבר רצה הקב"ה מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא, לך אכול בשמחה".

[6] 'דעת מקרא' שם.

[7] קהלת רבה שם: "אמר רבי הונא בריה דרבי אחא בשעה שהתינוקות נפטרין מבית רבן 'בת-קול' יוצאת ואומרת להם 'לך אכול במשחה לחמך', נתקבל הבל פים לפני כריח נוח. ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות 'בת-קול' יוצאת ואומרת 'לך אכול במשחה לחמך' כבר נשמע תפילתכם לפני כריח ניחוח". המדרש ממשיך ומספר על בנות-קול נוספות: זו שיצאה לאברהם בעקדה, אצל דניאל בתפילתו ואצל אחד מן התנאים בערב שבת.

אמנם יש לציין שפסוק זה נדרש גם בהקשרים שאינם שייכים ל'בת-קול', כך במדרש הנ"ל וראה זוהר שמות כט.

[8] וראה מדרש רבה רות ו, על 'בת-קול' ששמע אלישע בן אבויה מאחורי הפרגוד. וראה במהרש"א וב'מכתב מאליהו' שהוא שמעה מליבו פנימה.

[9] סנהדרין יא ע"א.

[10] שם ד"ה 'בת-קול'.

[11] להרחבה במושג 'בת-קול' ראה 'אנציקלופדיה תלמודית' ערך 'בת-קול'; מהרי"ץ חיות; 'אמרי בינה' ו; שו"ת מן השמים.

[12] 'פרי צדיק', מוצאי יום הכיפורים אות ב (דברים עמ' 222-224).

[13] 'כל-בו' הלכות סוכה, ס' עא. וראה עוד בתשב"ץ ס' קמח, ובלבוש או"ח ס' תרס"ח.

[14] רש"י במדבר כט, לו. ומקורו במדרשים רבה ותנחומא, סוף פרשת פנחס.

[15] 'שם משמואל' מועדים עמ' רלו.

[16] בבא בתרא עד ע"ב. ושם ברבינו גרשום וברש"י.

[17] זוהר ח"ב קע"ט ע"א.

[18] ט, יא.

[19] ראה פרי צדיק דברים עמ' קלד. שפת אמת, וראה 'בית ישראל ש"ת תשכ"ח, תשל"ה.

[20] מועד קטן ט ע"א. וראה 'תורת אמת' ח"ג עמ' 169.

[21] ראה 'תורת אמת' ח"ג עמ' 166-169.

[22] במדבר כט, לה.

[23] שם.

[24] ח"ג עמ' 126. וכך במפורש בסוף ההושענות להושענא רבה: "ולכל באי עולם – 'בת-קול' ישמע בעולם".

[25] שם עמ' 158. וזהו עניינה של ה'בת-קול' שהזכיר המדרש לעיל, הנשמעת בעת שהתינוקות נפטרין מבית רבן.

[26] 'ילקוט שמעוני' תהילים קיח.

[27] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה במעמד ה'פרידה מהסוכה', ישיבת הכותל, מוצאי הושענא רבה ה'תש"ן. ראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' ח"ב, 'ראשית ואחרית בשביעית' אות ו (עמ' 457-464).