הנהגת ה' את עולמו בדין וברחמים

שלא יראני אדם

מבין חומשי התורה, בראשית הוא הספר שמתפרש על פני תקופת הזמן הארוכה ביותר בתנ"ך - יותר מ-2,000 שנה. מתוך תקופה ארוכה זו, פרשת בראשית לבדה מתארת כ-1,000 שנים, וכוללת את הסיפורים היסודיים ביותר על הקב"ה ועל האנושות. החל מהתוכניות ומהרצונות האלוקיים ברום מעלתם ויישומם, ועד הנפילות האנושיות המהדהדות עד היום. עם זאת, זו גם הפרשה שבאופן שגרתי נלמדת הכי מעט. בדרך כלל היא נקראת בשבוע מקוצר בשל שמחת תורה, ולכן לרוב לא מגיעים לעסוק בריבוי העניינים שבה.

השאלה מה עלה במחשבה הקדומה של ה' יתברך ועד כמה אנו יכולים להבין אותה, היא ללא ספק אחת הסוגיות המרתקות ביותר בתורה. תורת הסוד עוסקת בה רבות, וספרי הקבלה מלאים בפירושים שונים עליה. לרוב אנו רגילים לבחון את המציאות על פי מבחן התוצאה, להעריך את הדברים מהאופן שבו הם קיבלו את צורתם הסופית, אך בפרשתנו ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן ברצון האלוקי הראשוני, ואף לבחון כיצד בסופו של דבר הוא התבטא במציאות.

מדרש ידוע שאותו רש"י מביא בפירושו לפסוק הראשון לתורה, מתאר את המחשבה הראשונה של הקב"ה בבריאת העולם: "שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב: 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם'"[1]. דבר דומה נזכר בפיוט שנאמר בימים הנוראים: "הרחום ומקדים רחמים לרוגז". רש"י מציג את השינוי שבין סדר ההנהגה שהיה רצוי לכתחילה בעיני ה', לבין יישומו בפועל, ואף מוכיח זאת מלשון המקרא. לכל אורך פרק א של ספר בראשית, שם ה' אינו מוזכר כלל אלא רק שם אלוקים, הרומז למידת הדין. בפרק ב, לעומת זאת, הקב"ה מתואר רק בשתי השמות יחד - "ה' א-להים", הרומזים לשיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין.

כמובן שאין זה מקרי, אלא מרמז על רובד עמוק יותר. שמות הקב"ה מבטאים רעיונות גבוהים ואופני התגלות שונים במציאות. למשל, אדם נקרא מחוץ לביתו בכינויים מכובדים: 'מר', 'הרב' או 'דוקטור', ואילו בביתו ילדיו קוראים לו 'אבא', ואשתו מכנה אותו בשם חיבה. כל השמות הללו מתייחסים לאותו האדם, אלא שדרך הפנייה והניסוח משתנים בהתאם להקשר. באופן דומה, גם לקב"ה יש מספר דרכי ביטוי להנהגת עולמו, ודרכן אנו גם פונים אליו בתפילתנו, וכל אחת מהדרכים מתבטאת בשם אחר. בפרק א מתבטאת הנהגת ה' בשם 'אלוקים' המבטא את מידת הדין, ובפרק ב משתתפת עימה מידת הרחמים על ידי תוספת שם ה'.

אם העולם היה נברא רק במידת הרחמים, החטאים דווקא היו מתרבים מפני שרחמים בלבד לא מאפשרים ליצור מערכת של שכר ועונש המסייעת למנוע מעשים לא ראויים[2]. אנו רואים למשל שלמרות ההשקעה הגדולה בחינוך לנהיגה זהירה, מחקרים מוכיחים שנוכחות ניידת משטרה בכביש היא האמצעי הבטוח ביותר למניעת עבירות תנועה. כפי שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "כשאדם עובר עבירה אומר 'שלא יראני אדם'" (ברכות כח, ב). מצד שני, אם העולם היה נברא רק במידת הדין, לא הייתה כל אפשרות להתקיים ולחיות עם הצדדים האנושיים ועם החסרונות שלנו, מפני שאיש לא היה יכול לזכות בדין. כמו שאומר דוד המלך (תהלים קל) "אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ-הּ, ה' מִי יַעֲמֹד?".

לכן מסיקים חז"ל שהיה הכרח לברוא את העולם בשיתוף של שתי המידות הללו. בשפת ימינו ניתן לומר זאת כך: בעיות רציניות אינן נפתרות באמצעות עורכי דין. בתי המשפט מטפלים בתוצאות שאחרי מעשה, אך כדי לעזור באמת לתיקון המקרה והכישלון, יש לטפל בהם מהשורש ולא רק להעניש לאחר מעשה. באותו האופן, בכדי להגיע לתיקון עולם, זקוקים גם למערכת משקמת ולא רק למערכת שופטת. הדין והרחמים צריכים זה את זה כדי לקיים עולם שלם.

'אין שינוי לפניו'

רבי יעקב יוסף מפולנאה[3], אחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב זי"ע ובעל הספר 'תולדות יעקב יוסף' <שעל שמו הוא מכונה בקיצור: בעל ה'תולדות'>, העלה מספר שאלות על המדרש שהביא רש"י. ראשית - וכי הקב"ה לא ידע מראש שהעולם לא יצליח להתקיים על פי מידת הדין בלבד? האם ניתן להעלות על הדעת שבהתחלה הקב"ה רצה דבר אחד, ולאחר מכן הוא שינה את רצונו? והרי הכתוב אומר בפירוש "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג ו).

מלבד זאת, ידועים דברי הרמח"ל, ועוד רבים שאמרו זאת בניסוח מעט שונה, שמטרת הבריאה היא הטוב שהקב"ה מעוניין להשפיע לברואיו <"טבע הטוב להיטיב" כלשון הרמח"ל>. אם בריאת העולם הייתה כדי להשפיע חסד, מדוע היא נעשתה מלכתחילה במידת הדין? ועוד שאלה מתעוררת: בבריאה הראשונה, כאשר העולם נברא במידת הדין <כפי שמתואר בפרק א>, השמיים קדמו לארץ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ואילו כאשר עמד הקב"ה וצירף והקדים את מידת הרחמים <כפי שמתואר בפרק ב>, הקדים את הארץ לשמיים – "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". מדוע?

בעל התולדות מבאר זאת על פי פסוק אחר בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). חז"ל למדו מכאן שהארץ נצטוותה להצמיח "עץ פרי" – עץ שטעמו, כלומר טעם גזעו, יהיה כטעם הפרי. אך היא לא עשתה כן: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (שם שם יב).

הארץ הוציאה עץ שעושה פירות, אך העצים עצמם אינם נאכלים. עם זאת, הארץ לא נענשה בשלב זה על שלא נהגה כרצון ה', אלא רק מאוחר יותר, כפי שמציין בעל התולדות: "כשנתקלל אדם על עוונו, נפרדה גם היא ונתקללה".

אם חטא הארץ היה בפעולתה שלא כפי המצופה ממנה ואנו דנים אותה כבעלת בחירה עצמאית, מדוע היא נענשה רק מאוחר יותר, יחד עם האדם? אם יש זיקה בין החטאים, מדוע מציגים את חטאה כעומד בפני עצמו?[4]

מידת הדין – שוויון מעמדות

אחת מתוצאות החלטת הקב"ה לברוא את העולם בשיתוף מידת הדין והרחמים היא העדר השוויון הקיים בעולם, מה שמאפשר את עשיית החסד. נבאר זאת על פי דברי בעל התולדות. על פי המדרש[5], שאל דוד המלך את הקב"ה (תהלים סא): "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱ-לֹהִים?!" – האם יכול העולם להתקיים בצורה כזו, כשאין אחידות בין כולם? הרי לפי מידת הדין כולם צריכים לקבל את המגיע להם, ואילו שיתוף מידת הרחמים גורם שאדם אחד יזכה בעשירות מצד מידת הרחמים וחברו יהיה עני מצד מידת הדין? איך זה ייתכן?

תשובת הקב"ה לדוד היא המשך הפסוק, וכך יש לקרוא אותו: 'אם כן, "חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ?"'. לוּ היה הקב"ה יוצר את כל בני האדם שווים, לא היה מקום בעולם למידת החסד - שהרי לכל אחד היה בדיוק את מה שהוא ראוי וזקוק לו. אך מכיוון שהעולם מושתת על החסד, מוכרח להתקיים חוסר שוויון על מנת שהחסד אכן יבוא לידי ביטוי.

גם אם נאמר שניחא, בענייני ממון אפשר עוד להבין את העדר השוויון, אך מה לגבי עניינים רוחניים? לכאורה השאיפה האלוקית היא שכולם יידעו את התורה בשווה, כמאמר הפסוק "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". אם כן מדוע גם כאן יש מי שלומד בקלות ובמהירות, ואילו השני מתייגע ולא מבין?

על כך מסביר בעל התולדות "שרצון הבורא שישפיעו זה בעושר וזה ישפיע בתורה ומוסר". עקרון החסד אינו מצטמצם רק לתחום הממון, אלא שבכלל התחומים צריכה להתקיים הדדיות: העשיר בכסף משפיע מממונו לעני, והעשיר ברוח <שלא פעם הוא גם עני בממון> משפיע עליו חזרה בתורה ובמוסר.

כך לשון בעל התולדות:

ובזה יובן "בראשית ברא א-להים", שעלה ברצונו מצד הנכון לבראם במידת הדין. ר"ל [=רוצה לומר] על דרך "ישב עולם לפני א-להים", כשאלת דוד המלך ע"ה שיהיו כולם שווים בעושר. אך ראה שאין העולם מתקיים, כי "חסד ואמת מן ינצרוהו". לכך שיתף מידת הרחמים עם מידת הדין, שיהי' לזה עושר מצד הרחמים, ולזה עניות מצד הדין, ואחר כן ישתתפו ויתחברו שישפיעו זה לזה.

בדרך זו מוסבר מדוע עלתה אצל הקב"ה מידת הדין תחילה. המחשבה הראשונית אכן הייתה כשאלת דוד המלך; הוא רצה לברוא את העולם בשוויוניות גמורה, כלומר במידת הדין. למעשה, הנהגה זו הייתה יכולה להועיל לנו מאוד. לוּ העולם היה נברא במידת הדין היינו יכולים לדעת כיצד כל דבר שנמצא ברשותנו מגיע לנו במדויק, לא יותר ולא פחות. הידיעה בכך הייתה עוזרת לחיות גם עם מציאויות כואבות, מפני שהיינו יכולים להבין בשכל שדבר זה מגיע לנו בדין.

אך בפועל אין העולם יכול להתקיים כך. הנהגה זו גורמת לאובדן החסד מהבריאה, שכן בעולם שבו כל אחד יודע כי מצבו מגיע לו בדין, לא תהיה כל הטבה אנושית, לא חסד ולא נתינה, והרי הדבר סותר את מטרת העולם – להיטיב[6]. לכן שיתף הקב"ה מידת הרחמים עם מידת הדין, כך שלאחד יהיה עושר ולאחר עניות, וכשהם ישתתפו, יתחברו וישפיעו זה לזה מתחומים שונים הם יוכלו יחד לבטא את מידת החסד.

ארץ ושמיים

כעת מובנת גם השאלה הנוספת - מדוע בפעם הראשונה כשנברא העולם בדין הוקדמו השמיים לארץ, ובבריאה השנייה, כששותפה מידת הרחמים, הוקדמה הארץ לשמיים?

המושג 'ארץ' אינו מתייחס לאדמה בלבד, אלא לארציות בכללה, לעולם הזה, בעוד שהשמיים רומזים לערכים רוחניים ולאנשי הרוח והצורה. הארץ היא הכלי שדרכו מגשימים את הרעיונות הגדולים – "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ" (תהלים סז), ובה מחברים את דרך ה' העליונה אל החומר ואל המעשיות. אם בבריאת העולם היה שורר שוויון בין הארץ ובין השמיים, הארציות הייתה נעשית רוחנית כמו השמיים עצמם, כפי שלפי מידת הדין לא יהיה הבדל בין העשיר לבין העני, מפני שלכל אחד יהיה כפי צורכו. מציאות כזו איננה יכולה לבטא ערכים עליונים ואלוקיים בעולם ארצי וגשמי, כפי שמידת החסד של העשיר איננה יכולה להתבטא אם אין לידו עני שיקבל את ממונו. אך זה עניין הבריאה – התגלות אלוקית בעולם הגשמי על ידי אמונת הברואים בבורא! על כן שיתף הקב"ה את מידת הרחמים במידת הדין, כדי שהארץ תוכל להתקיים בהסתר פנים והמידות יאפשרו לגלות את השם במציאות גשמית ומוסתרת.

חלוקה זו גורמת להפריה הדדית בין שני סוגי אנשים: אנשי 'ארץ' ואנשי 'שמיים'. אנשי הרוח זקוקים לאנשי המעשה על מנת ליישם את הרעיונות הגדולים, ואילו אנשי המעשה צמאים לחוכמה ולדעת. באופן אידיאלי, איש הארץ מבין היטב את ערך הרוח; כך למשל יש מי שתורם ומסייע בכספו לחיזוק עולם התורה והישיבות, מתוך הבנה שחלקו חשוב ביותר לעולם הרוח. אולם גם איש הרוח מצידו מוכרח להיות מודע לחשיבותו האמיתית של איש המעשה ולעובדה שהוא זקוק לו כשותף.

על אותה הדרך מבאר ה'תולדות' את חטא הארץ:

ובזה יובן ויאמר א-להים, שעלה ברצונו מצד הדין והנכון שיהיו עץ ופריו שוין, כי העץ הוא אנשי החומר, ופריו הוא אנשי הצורה, שיהיו כולם שוין, וכשאלת דוד ישב עולם לפני א-להים וכנ"ל, בין לענין עושר. וטרם שגמר ציווי העשיה הקדים ארץ להוציא עץ העושה פרי ולא עץ פרי. ור"ל שיעשו פרי על ידי שישפיעו זה לזה [...] ואז על ידי חיבורם יחד יש מעלת קדימה לארץ, וכמ"ש "ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים", כי בעשי' הקדים ארץ על ידי החיבור, וכנ"ל.

העץ, שהוא האמצעי לגידול הפרי, מקביל לארץ ולחומריות, ואילו הפרי מקביל לשמיים ולאנשי הצורה. הרצון לברוא את העולם בשוויון של מידת הדין, פירושו לצפות מהעץ להיות כטעם הפרי, כך שאיש הרוח ואיש הצורה יהיו שווים. אולם הקב"ה הקדים את מידת הרחמים ונתן מקום לארציות, מפני שראה שאיננה יכולה להתקיים באותו האופן של השמיים. בפועל, העץ אינו מסוגל להפיק תוצאות כמו הפרי. כך טבעו של עולם - קיים פער בין המציאות הארצית לבין המציאות השמיימית. כל אחד קיבל את הכישרונות המתאימים לו, וכדי שבכל זאת תהיה מציאות שמיימית בעולם, טבע הקב"ה בעולם את מידת החסד ואת ההשפעה ההדדית שבין הצדדים. אמנם יש בכך סיכון מסוים, מפני שלעיתים עלולה הארציות למשוך את השמיים למקום נמוך מדי, אך בוודאי שמטרת ההשפעה ההדדית היא הגשמת הרעיונות של השמיים ועליית הארץ.

מתיקות הדרך

פן נוסף נמצא בדברי רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע, בעל ה'בת-עין'[7], בתורה לפרשת כי-תבוא:

והנה מתחילה צוה הקב"ה להאדמה שתוציא הארץ עץ פרי שיהיה טעמו כטעם הפרי, היינו שעסקו של האדם בענייני עולם הזה יהיה בלתי לה' לבדו, ויהיה טעמו כטעם הפרי היינו כטעם המצווה בעצמה. אבל האדמה לא כן עשתה מחמת גודל ההסתר והחושך נתקלקל זה, ורק המצווה בעצמה יש לה טעם, והעשיות הגשמיות אין בהם טעם.

פעמים רבות איננו מרגישים כל טעם וחיוּת בטרחה מעשית לקראת מצווה, עד שלעיתים היא אפילו מכבידה. דוגמה לכך היא ההכנות המרובות לחג הפסח, שהן לא תמיד נעימות ומעוררות את הלבבות. האידיאל שטבע הקב"ה בעולם הוא ש"טעם העץ יהיה כטעם הפרי", כך שגם הפעולות הגשמיות תהיינה בטעמה המתוק של המצווה. אפשר לראות בכך משל למי שנוסע לקיום מצווה – להשתתף בחתונה, לביקור בכותל או לבקר חבר שלא ראה זמן רב - ונתקע בפקקים. כיצד הוא אמור לחוות את הדרך הזו? עלינו ללמוד לשמוח לא רק בהגעה אל היעד, אלא בכל הדרך עד אליו. זהו "טעם העץ"[8].

טעם העץ כטעם הפרי

את המשימה לתקן את חטא האדמה והאדם למד באופן מיוחד ונפלא ביותר הרבי מאפטא זצ"ל, בעל ה'אוהב-ישראל'[9]. התורה ציוותה את בני ישראל לטעת עצי מאכל עם הכניסה לארץ: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט כג). האוהב ישראל מדייק ואומר שאנו מצווים לטעת דווקא עצי מאכל, ולא 'פירות מאכל'. הפסוק מתאר מציאות בה ניתן לאכול מהעץ עצמו, ובכך לתקן את חטא האדמה.

לכן מוטל עלינו וראוי ונכון לתקן את פגמה, וכגמול ידיה נשיב לה. וכי נבוא אל הארץ מחוייבים אנחנו לתקן פגם האדמה. וזהו שאמר הכתוב "ונטעתם כל עץ מאכל", היינו שכל העץ יהא ראוי למאכל ולא הפרי לבד אלא יהא טעם עצו ופריו שוים[10].

זה אינו רק דרוּש נאה, אלא עבודה פנימית תובענית שנוגעת לזמן המיוחד שאנו נמצאים בו. בראשית השנה מציב האדם לעצמו יעדים חדשים ושאיפות אידיאליות, ומסתכל כל הזמן מתי יגיע אל היעד הנכסף. חלק מתהליך התשובה הוא הרצון לזכות להרגיש את טעמו המתוק של הפרי כבר בראשית התהליך, תוך כדי הקשיים וההתמודדויות. אמנם לא זכינו לזאת כעת, אך עלינו להתפלל שנזכה לטעום את מתיקות השאיפות הרוחניות כבר בראשית המסע אליהן. ממילא, כך גם תהיה הפריה הדדית בין אנשי השמיים ובין אנשי הארץ, ונוכל להגשים את כל השאיפות הרוחניות הגדולות שלנו, הפרטיות והלאומיות, בחיי הארץ בעולם הזה. וכפי שאמר הרבי מקוצק זי"ע: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", ה' נתן לבני האדם את הארץ על מנת שהם אלו שיהפכו אותה לשמיים.

[1] ה'שפתי-חכמים' מדייק מדברי רש"י ומבאר מדוע בפרק א הקדים המקרא שמיים לארץ ואילו בפרק ב נקט להפך, "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים": השמיים רומזים לדין מפני שהם יכולים לעמוד במשפט האלוקי, שהרי אין בהם צד אנושי. הארץ, לעומת זאת, רומזת לצדדים האנושיים של הבריאה שאינם יכולים לעמוד במידת הדין, ועבורם צירף הקב"ה את מידת הרחמים.

[2] "[משל] למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הם מתבקעים, צונין [קרים] – הם מקריסים. ומה עשה? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים – יהיו חטאיו מרובים, במידת הדין – היאך עולם יכול לעמוד? אלא הרי אני בורא אותו במידת-הדין ובמדת-הרחמים – והלוואי יעמוד". בראשית רבה יב, יד.

[3] רבי יעקב יוסף מפולנאה זי"ע היה תלמיד מובהק של הבעש"ט והמפיץ העיקרי של תורתו, למרות שהיה גדול ממנו בשנים. הבעש"ט לא כתב דבר מלבד מספר אגרות, ורוב דברי תורתו מקובצים מספריו הרבים של רבי יעקב יוסף, שהרבה להביא מדברי הבעש"ט בספריו. הוא מכונה בעיקר 'בעל התולדות' על שם ספרו המרכזי 'תולדות יעקב יוסף'. הוא היה תלמיד חכם גדול בנגלה ובנסתר וכיהן ברבנות במספר עיירות. באחרית ימיו היה רבה של העיר פולנאה שעל שמה הוא מכונה. בראשית ימיו התנגד לשיטת הבעש"ט ואפילו לא הסכים להיפגש איתו כשהגיע למקום מגוריו, אך בהמשך ימיו נשבה בקסמו של הבעש"ט ונהיה מגדולי תלמידיו <סיפור ההתקרבות שלו לחסידות מופיע בספר שבחי הבעש"ט>. חסידים מספרים שרבי יעקב יוסף לא היה מוכן לכתוב את חידושיו מהתקופה שקדמה להגעתו לבעש"ט - הוא הרגיש שהפגישה עם רבו הגדול שינתה את כל מהות חייו. רבו הגדול החזיר לו אהבה ואמר עליו שבחים גדולים, עד שמספרים שאמר לקב"ה שאינו מבקש שכר בגלל מעשיו הטובים אלא בזכות שהעמיד תלמיד כרבי יעקב יוסף...

[5] מובא בתנחומא פרשת משפטים. ה'תולדות' לעומת זאת מציין מקור ממדרש 'שוחר טוב'.

[6] הדברים הללו נכתבו כמאה שנה לפני הולדת הקומוניזם, אך בעל ה'תולדות' מתייחס בפירוש לרעיון המהותי של התנועה. הוא כותב את הטעם לחיים באופן זה ואף את סיבת השלילה – הוספת חסד.

[7] רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע חי בדור השלישי-רביעי של תנועת החסידות, והיה תלמידו של רבי מנחם מנדל מטשרנוביל, בעל ספר 'מאור עיניים'. אמנם רוב ימיו חי ופעל בגולה, אך הרושם המשמעותי שחרט בתודעה החסידית הוא בשל חייו בארץ ישראל. רבי אברהם דב עלה ארצה בשנת תקצ"א והתיישב בצפת. השנים המעטות שחי בארץ עד פטירתו, היו גדושות בעשייה ובהנהגה. באותה תקופה הקהילה החסידית בגליל נותרה ללא הנהגה תורנית, ובואו של הצדיק לצפת גרם להתעוררות גדולה. לאחר בקשות חוזרות ונשנות הסכים רבי אברהם דב לקבל על עצמו את הנהגת היישוב החסידי בגליל, ואף עמד בראש הקרן המרכזית התומכת בהתיישבות זו – כולל ווהלין. ספרו 'בת עין' מאופיין באהבת ארץ ישראל גדולה ותורות רבות בספר עוסקות בקדושת הארץ. נקודה נוספת השוזרת את הספר בת עין היא מידת הענווה והשפלות, ובמהלך הספר חוזרת האמירה שעל ידי מידה זו זוכים לקדושת ארץ ישראל. מספרים שעלה לארץ לאחר ששד"ר מתוחכם אמר לו שהחול בארץ ישראל עשוי מאבנים טובות. לאחר שעלה לארץ וגילה שהחול שבה זהה לחול בגולה, שאל את אותו שד"ר מדוע שיקר לו? הלה השיב לו שלא כל אחד זוכה לראות את המרגליות שבעפרה של ארץ ישראל. כששמע זאת רבי אברהם דב, הסתגר בחדרו תקופה ארוכה, ולאחר שיצא משם אמר שאכן עפרה של ארץ ישראל עשוי מאבנים טובות... רבי אברהם דב נפטר בשנת ה'תר"א ונטמן בבית הקברות העתיק בצפת.

[8] על סוגייה זו, חטאה של הארץ, כתב הרב קוק זצ"ל דברים נפלאים בספרו באורות התשובה (פרק ו פסקה ז): "מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה".

מבחינה מהותית ראוי לשאוף לכך שהפרי והעץ יהיה טעמם שווה. וכמו שיש לשוב בתשובה על כל חטא ועוון, כך יש לשוב בתשובה על חטא הארץ, כפי שממשיך הרב קוק לבאר: "וכל פגם סופו לתקון. על כן מובטחים אנו בבירור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוֹץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכוח אל הפועל".

[9] רבי אברהם יהושע השל מאפטא זי"ע חי בדור הרביעי לחסידות והיה תלמיד של רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע. היה מהדמויות החשובות בעולם החסידות וזקן האדמו"רים בדורו. חתונת נכדו של האוהב ישראל הייתה אירוע מרשים - כמעט כל גדולי החסידות וחסידים רבים הגיעו אליה. בגלל שנכחו בה רבים מחשובי החסידים, סיכמו שיתנהל בה דיון על חסידות פשיסחא, שחלק מתלמידי החוזה מלובלין חלקו בחריפות על שיטתו. במהלך ריקודי החתונה קם האוהב ישראל לרקוד עם החידושי הרי"מ, מחשובי חסידות פשיסחא, וכך הוכרעה המחלוקת. מספרים שבאותה חתונה נפל האבנט של רבי ישראל מרוז'ין, שהיה אז אברך צעיר, והאוהב ישראל, שהיה זקן האדמו"רים, רץ לחגור לו אותו בחזרה. כשראה את המבטים התמוהים אמר שזכה בגלילת ספר תורה... האוהב ישראל נפטר ב-ה בניסן תקפ"ה ונטמן סמוך לקברו של הבעש"ט במעז'יבוז'.

[10] דברים דומים כתב הבת-עין בהמשך דבריו בפרשת כי תבוא: "אבל על ידי התשובה כאשר האדם שב אל ה' מהפך חשוכא לנהורא ונעשה טעם מעשיו אשר עשה בגשמיות כטעם הפרי כנ"ל. והנה אז יתוקן חטא האדמה ותצא מקללתה ויתבערו מן העולם מוץ ותבן, והנה אז יוחזר הדבר לתחלתה שיהיה טעם עץ ופריו שוה ובהיות כן במהרה בימינו יתכן לקרות פרי העץ בשם פרי האדמה כי הוא אוכלא דאפרת העץ והפרי אחד הם וכימי העץ וגו' שישראל יהיו ג"כ בבחינה זו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן".