הפער בין רגש התשובה לדקדוקי הלכותיה

תקופת אלול מאופיינת באווירה מיוחדת וייחודית ביחס לשאר תקופות ומועדי השנה, עד כדי כך שההכנה לקראת הימים הנוראים גורמת אפילו לדגים שבים לרעוד. כמדומה שהתיאור הנכון לימים האלו הוא 'וגילו ברעדה', או כמו שביאר השפת אמת (סוכות תרמג ד"ה השמחה) שמהיראה האמיתית נולדת שמחה. מחד יראה גדולה מרוממות ה', ומאידך שמחה על הזכות להמליכו ית' עלינו ועל המחילה והסליחה המגיעה בימים הללו.

באופן טבעי, העיסוק הרוחני והמעשי במצוות התשובה מקבל תוקף חזק כדי שאכן נזכה להרגיש את נעם התשובה שהתקופה הזו מסוגלת אליה. כדי ללמוד איך עושים תשובה אנו פונים בדרך כלל לספרו של הנשר הגדול הלא הוא רבנו הרמב"ם, שקבע לו ביד החזקה פרק שלם העוסק במצוות התשובה. בפרק זה מצויים גדרים וכללים, פרטי הלכה ודקדוקים במצוות התשובה והאדם מוצא את עצמו תר בין הדפים ולא בהכרח מוצא את אשר ביקשה נפשו. הוא מרגיש לפעמים שיש פער בין מצוות התשובה הכתובה לפניו לבין מה שהוא רוצה להרגיש או חושב שצריך להרגיש.

אם התרוממנו אל מחוזות עמוקים ביסוד התשובה כפי ההבנה ש"הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון" (אורות התשובה ו א) ובמקביל אנו לומדים ש"כל המצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן...כשיעשה תשובה ושוב מחטאו חייב להתוודות לפי הא־ל ב"ה... ווידוי זה מצות עשה" (רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א) – משהו לא כל כך מסתדר לנו. מצד אחד התשובה נוגעת בשורש הרצון ולשם אנחנו משתוקקים ומצד שני היא הכאה על הלב ואמירה שחושפת את כל מה שלא רצינו להזכיר, אפילו לא במחשבה. למה בכלל יש צורך לחזור על זה אם באמת צמאה נפשי לאלוקים?

אווירת התשובה מביאה עימה רצון להתרוממות רוח, להתעלות נשמתית ולחוויה של דבקות בה' אחד ולאשתאבא בגופא דמלכא ברעותא דליבא, והמפגש עם המצווה המעשית של הווידוי מצמצם את התרחבות הלב ומחזיר אותנו לתת את הדעת על רוע מעללינו כדי שאכן יעלה בידינו לקיים את מצוות התשובה כראיו וכנכון. האם הצמצום הזה נכון ורצוי?

אפשר לומר שיש פה ריבוי אור לכלי. האור של התשובה הוא כל כך עליון וכל רצונה של הנשמה הוא לשוב ולהדבק ברבש"ע כמשל הנר שהביא בעל התניא (פרק יט), שכמו שאור הנר מתנענע תמיד למעלה משום שהאש בטבעה חפצה להדבק בשורשה ביסוד האש אע"פ שדבר זה יגרום לה להתבטל ממציאותה לגמרי, מכל מקום זהו כל חפצה ורצונה – כך נשמת ישראל, אור התשובה נוגע ביסוד חייה ולכן כשהמלך בשדה היא מרגישה את קרבתו ורוצה להדבק בה כל עוד אפשר. אך כשנשמתו של אותו יהודי בוער ניגשת לרובד המעשי, היא מרגישה שהכלים צרים מלהכיל ומצוות התשובה נשארת רק הרגשה בלב[1].

באורות הקודש (ח"א שער ראשון, סדר ב, פסקה יח) כותב הרב ש'ההלכה והאגדה צריכות להתאחד זו עם זו...מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית הבאה מתוך מנוחת הנפש שיסודה באחדות הפנימית'. באמת אין סיבה שתהיה סתירה בין רגשות התשובה שלרוב מוצאות את מנוחתן בלימוד האגדה והמחשבה לבין לימוד ההלכות המגדירות את אופן קיום המצווה. אלא 'באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי'.

לאור דברי מרן הרב זצ"ל ננסה להציע אפשרות איך להתגבר על הפער שלפעמים צץ בין ההופעה הרגשית ללימוד ההלכתי.

הווידוי – עליית קומה בתהליך התשובה

כשנפתח את הלכות תשובה לרמב"ם נראה שהוא לוקח את מצות התשובה ומכווין אותה לנקודה אחת – הווידוי. וז"ל (הל' תשובה פ"א ה"א):

'כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה'.

מה שמתמיהה הוא שהרמב"ם לא קורא לפרק הלכות וידוי, אלא הלכות תשובה. וגם בכותרת שהוא נותן בתחילת הפרק הנוסח הוא: 'מצוות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפי ה' ויתודה'. אלא שברגע שעוברים להלכה הרמב"ם מונה את הווידוי כמצות עשה, ולא את עשיית התשובה.

נשמע לכאורה מדבריו שהתשובה או עשיית תשובה הוא שם כללי לתהליך פנימי שהאדם חווה שכולל בתוכו את החרטה, והקבלה לעתיד, אבל עיקרה של תשובה הוא הווידוי.

כך גם עולה מספר החינוך (נשא מצוה שסד), והמנחת חינוך שם אכן מציין לדברי הרמב"ם בהל' תשובה וכותב שנראה שדעת החינוך היא שהמצוות עשה היא לא התשובה אלא הווידוי. אלא שהוא מקשה מהכתוב בפרשת נצבים (ל, א – י) שהתשובה מפורשת בפסוקים 'והשבות אל לבבך' ו-'ושבת עד ה' אלקיך', ולמה למנות רק את מצוות הווידוי כמצוות עשה של תורה? לכן הוא מעלה לתרץ שיש 'צווי דינים' – יש את מצוות התשובה שמקיימת אפילו כשהאדם מתחרט בלב שלם מבלי וידוי, והקב"ה מוחל לו ומקבל תשובתו; ויש את מצוות הווידוי שעניינה האמירה בפה והיא מצוות עשה של תורה, ואמנם אם האדם לא התוודה הוא ביטל מצוות עשה, אך לעניין הכפרה בעצם עשיית התשובה בלב, התכפרו לו עוונותיו.

ואם נתרגם את דבריו לשפה של עבודת ה' נראה שיש באמת שני צירים לעבודת התשובה – יש את הצד הרגשי, הפנימי של מנוע התשובה שדוחף את האדם להתעלות ולתקן את דרכיו ומעשיו ומעורר אותו לתקן את הפגמים והעוונות; ויש את הצד המעשי שבאופן מסוים פועל על הרובד ההכרתי-שכלי של האדם. אך אי אפשר לווידוי בלא תשובה. אם אין תהליך של תשובה, שום נורה אדומה לא נדלקת. התשובה היא התהליך הבסיסי שמנקה את זוהמת החטא ודוחף לשינוי. לעומת זאת, הווידוי מבטא את רובד ההכרה וההפנמה. אדם שיכול לעמוד מול רבש"ע ולומר בלב מלא חרטה 'חטאתי' אומר למעשה שהוא מודע למה שהיה לקוי במעשיו, והווידוי הוא ההוכחה לכך כדי לצאת לדרך חדשה. אפשר לעשות תשובה בלי וידוי, אבל הווידוי הוא השלמה של התהליך, הוא מעיד על ההתגברות והרצון להתנתק ולהתנקות מהחטא באופן מוחלט.

ולפי דרכנו יוצא שהרובד הרוחני והמעשי משלימים זה את זה. תחושות התשובה העליונות מעוררות להתעלוּת ולקרבת ה', ויחד עם זאת נדלקות גם הנורות האדומות שמתריעות שאי אפשר להתעלות מבלי להתחרט על מה שהיה לקוי ומעוות. הווידוי מבטא את תהליך הריפוי הפנימי של התשובה, אלא שבלי התהליך הפנימי הווידוי מאבד מערכו ורק מרגיש כמעמד מביך ומשפיל שמעיק ומכביד על התשובה או חסר כל ערך כפטפוטי מילי בעלמא.

הווידוי כגילוי עומק האהבה לקב"ה

אלא שישנו עוד תירוץ לדברים אלו של הרמב"ם. הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל בעל 'עבודת המלך' על הרמב"ם מחדש חידוש פלאי. הוא מקשה את קושיית המנחת חינוך אך דוחה את התירוץ שטען שיש שתי מצוות שונות: וידוי ותשובה, שהרי הרמב"ם סובר שהוידוי מעכב את הכפרה ולכן אי אפשר לחלק כן בדבריו. לכן עבודת המלך מתרץ את דברי הרמב"ם באופן הבא, וז"ל:

דהנה באמת צריך להבין שחדשה תורה דין התשובה, ואלמלי כתבה תורה דין התשובה הרי הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא ולהתחרט עליו? וכי אפשר לומר כן?! שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו כי אם יעבור עוד על האיסורים? וכן החרטה שהיא ג"כ מיסודי התשובה וכמ"ש רבנו וכן כל הראשונים ז"ל, הלא אין זה דין שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורין, ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשי"ת בודאי יתחרט על אשר עשה! כי השחית את נפשו וענש יענש.

אומר עבודת המלך דבר מופלא. מה חידשה התורה במצוות התשובה? וכי אין זה ברור ופשוט שכל עובד ה' כאשר חלילה עובר על רצונו ית' מתחרט ורוצה לשוב על אשר חטא? הרי זה דבר פשוט וברור!

ממשיך העבודת המלך:

אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של תשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר הממילא. שהרי שפיר יכול לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם, ומכל מקום לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה... וזהו יסוד התשובה שחדשה תורה בקרא דהתוודה... וממילא הכי מדויקים ומדוקדקים דברי רבנו  דמצוות עשה של תשובה הוא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות והיא רק מ"ע אחת וכמ"ש גם ברמזיו, אבל דין שישוב החוטא מחטאו אין זה נכלל בכלל המצוות עשה שגם בלא מצוות עשה זו מחויב בה שהרי זהו כל קיום דיני התורה, וכי בשביל שעבר עליה נפטר מקיום התורה? וכיון שעיקר חידוש התורה בתשובה להתודות הרי בודאי שזה מעכב.

כדי לבאר דבריו נמשיל משל. משל לשני אוהבים שהיה מקרה ביניהם בו פגע אחד בחברו. הפוגע מבין ששגה ומתחרט על כך בלב שלם, ואומר בינו לבין לעצמו איך היה יכול לפגוע כך באהובו ואל לו לשוב לעשות כן. אמנם אם לא יאמר לחברו סליחה, שגיתי, חברו לעולם לא ידע שהוא באמת מתחרט על מה שעשה. ועוד יותר מזה, יכול להיות שהנפגע יודע שהפוגע מצטער מאוד על מה שעשה, אך עד שהוא לא ישמע מהפוגע שהוא בעצמו באמת מבין מה היה לא נכון במעשיו, הוא לא יוכל להרגיש שהוא סולח באופן שלם.

אומר עבודת המלך ברור שעובד ה' אמיתי שמחפש קרבת אלקים מתחרט מעמקי לבבו על אשר חטא מול מי שאמר והיה העולם, הרי זה יסוד כל עבודת ה' שלו. בשביל זה הוא לומד תורה, בשביל זה הוא מקיים מצוות. זה עיקר החיים שלו! אז מה החידוש בלצוות אותנו על התשובה?

אלא החידוש הוא בציווי על הווידוי, כי הווידוי מעיד על האהבה לרבש"ע. מה הכוונה? הקב"ה יודע שאנחנו מתחרטים על המעשים הלא טובים שעשינו, ואנחנו גם יודעים שהוא יודע. אלא שהווידוי בא כדי שנוכל לבטא את כל רגשות התשובה הפנימיים שלנו ולא כדי שנושפל ונרגיש כושלים. היכולת לומר 'אני יודע שדבר פלוני שעשיתי פגע בך ואני מתחרט על זה' מבטא את ההיכרות והקשר העמוק שיש בין הצדדים, כי אם לא הייתי קרוב ואוהב לא הייתי יודע למה הצד השני נפגע, לא הייתי מרגיש בכלל שעשיתי דבר לא נכון.

ניתן עוד משל – אשה שביקשה מבעלה לעשות עבורה משהו חשוב, והבעל שכח. אם ברגע שהוא ישים לב הוא יגיד לה 'אני יודע שמה שביקשת ממני חשוב לך מאוד ואני לא ידוע איך יכולתי לשכוח! אני יודע שחטאתי בזה ומבקש סליחה כי אני לא רוצה שנגיע למצב של ריחוק בינינו' – בזה הוא מבטא את החשיבות, האהבה, המשקל שהוא נותן לקשר שלו עם אשתו.

כך הווידוי מבטא את רמת ההכרות והקרבה שלנו עם ה', ולכן הוא החידוש העיקרי בעשיית התשובה. נכון שחכמים קבעו לנו סדר וידוי כללי, אבל מי שמחפש קרבת ה' ולעשות רצונו ית', וחלילה קרה שהוא עבר על רצונו – הוא לא ישכח את זה, זה ישב לו על הלב. ואם יש עת רצון מה טוב.

ימי התשובה, ובייחוד יום הכיפורים, מציבים את השאלה, עד כמה אתה אוהב את ה'. כשאתה מוכן לומר: 'חטאתי לפניך כי אני יודע שגרמתי לריחוק ולפירוד בינינו', כנראה שהסיבה העמוקה לתשובה היא האהבה, הרצון בקשר. לכן הרמב"ם כתב שהביטוי המעשי של מצוות התשובה הוא רק וידוי, כי פשוט וברור שעובד ה' מתחרט על מעשיו, השאלה היא אם הוא יודע עד כמה הפגם מפריד בין קוב"ה ושכינתיה, אם הוא מבין את גודל הצער שיש לשכינה בחטאו, האם הוא מרגיש את זה בתוכו ומוכן לשוב בפה מלא  – לכך בא הווידוי, שתוכל לבדוק לעצמך עד כמה אתה אוהב את השי"ת ולא רוצה להרגיש רחוק ממנו.

כך עבודת המלך מחבר את הצד הרוחני והצד המעשי של התשובה אליבא דהרמב"ם, ומראה איך אין כלל פער ביניהם, להפך, הביטוי של ההשתוקקות הגדולה שבתשובה בסוף בא ליד גילוי ביכולת לעמוד מול ה' ולהתוודות לפניו. הוידוי צריך להיות מתוך מקום של אהוב שנתרחק, אך כל תכליתו הוא להביא לאהוב שמתקרב.

יהי רצון שנזכה לקרבת ה' מתוך הארת פנים ותשובה אמיתית.

[1] ואם יקשה המקשה והרי הגמרא בקידושין אומרת שהמקדש אישה ע"ד שאני צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בליבו ומכאן ראיה שהרהור התשובה הוא כבר מעשה ולא רק הרגשה רוחנית. נענה ונאמר שהרי מרן הרב זצ"ל באורות התשובה כתב בהקדמתו שמצוות התשובה היא מחד קלה שבקלות אך מאידך היא קשה שבקשות משום שלא יצאה עדין אל הפועל במלואה. ונלע"ד לומר שהרב זצ"ל לא מכוון רק לצד הפנימי של התשובה וכמו שרמז לזה באגרת שעח לרב חרל"פ באומרו שהוא מתלבט 'עד כמה להנמיך רזי עולם ומה הגבול של למכסי עתיק', אלא גם לרובד המעשי, שהרי יסוד מוסד הוא בכל תורתנו הקדושה שגדול תלמוד המביא לידי מעשה (ועיין הקדמת הראשית חכמה שמלא במקורות על ענין זה מהגמרא, מהזוהר ומהמדרשים) ואם חסר המעשה מהמחשבה והדיבור הרי שעדין אין שלמות בהופעת התשובה, ולכן הצד המעשי של התשובה חייב לקבל ביטוי מעשי במציאות שראשיתו בקיום הלכות תשובה ויחד עם זאת יישום של מחשבת התשובה העליונה בחיים. והדברים ארוכים ובע"ה עוד חזון למועד וה' יזכנו לכתוב על זה באריכות. וראה מנחת חינוך מצווה שסד מה שתירץ בזה.