ערב הוצאתו לאור של הספר 'אורות' פנה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לאביו בעניין פסקה אחת ומיוחדת, אורות התחיה ל"ד, ובפיו שאלה – אולי כדאי להשמיט אותה מהספר מחשש שלא יבינו אותה כראוי. הרב קוק התנגד להצעה ואמר שחשש זה נובע ממורא בשר ודם ולא ממורא שמים. אכן ישנו קושי בהבנת פסקה זו וייתכן שהיא הפסקה שעוררה ביותר את ההתנגדות לדרכו של הרב קוק. אלו דבריו שם:
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של השמות הקדושים".
הרב מחדש כאן עיסוק בסוגיה שנשכחה מאיתנו בגלות, והיא "קדושת הגוף ישראלי". מדברי הרב עולה ניגון הנשמע בפשטות כנוגד וסותר את העבודה הרווחת של הנמכת הגוף וכוחותיו בשביל לגלות את אורה של הנשמה. נראה שאם דבריו היו נשארים ברובד התאורטי היו יכולים לקבלם (שכן החסידות כבר התחילה בתחייתו של רעיון זה); אבל הרב אומר את דבריו ביחס להקשר האקטואלי של דורו, דור שבו הַחִלוֹנוּת פושטת במהירות עצומה ומפילה חללים מתוך היהדות הנאמנה בעוד שרוממות חיי הגוף בגרונם. וכן מוסיף הרב:
"ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה".
דברי הרב נראים לכאורה כנתינת לגיטימציה לציונות החילונית ונתינת הכשר למהלך כולו מתוך התעלמות מפגמיו. זו הסיבה שהרצי"ה הציע לאביו שלא להוסיף את הפסקה הזו בספר אורות מחשש שתמנע שיח עם רבנים מהיישוב הישן, וכאמור הרב קוק התנגד להסתרת דעתו מפני מורא בשר ודם.
אחד מחסידיו של הרב, אייזיק בן טובים שמו, הזדרז ללמוד את הספר החדש של רבו ומצא בהם פרקים "הנותנים מקום לבקורת", כלשונו, ובהיות שהרב לא היה בירושלים באותה עת, פנה בבקשה לתלמידו הקרוב "אשר הודו עליו" הרב יעקב משה חרל"פ בבקשה שיבאר לו את קושיותיו. הרב חרל"פ נענה לבקשה וכתב תשובה ארוכה לבאר ולהאיר את אור האורות. זהו הקונטרס 'טובים מאורות'.
עוד על חשיבות הקונטרס ניתן ללמוד מהעובדה שבעת שיצא הרצי"ה לחו"ל להיפגש עם גדולי ישראל כדי לקרבם לדרכו של אביו, החיבורים שהציג בפניהם היו ספר 'אורות' ועמו קונטרס 'טובים מאורות'.
ובחרת בחיים
המאמר מתחלק בכללות לשלושה חלקים. החלק הראשון מבאר את רוממות מעלת כוח הבחירה של ישראל; החלק השני (שהוא העיקרי) ביחס הנכון למציאות הרע; והשלישי בשגיבות מעלתם של ישראל "שמצד פנימיותם הנם באמת כולם צדיקים". בתחילת דבריו מבאר הרב חרל"פ את מעלת הבחירה בכך שעם ישראל בבחירתו לא רק מוסיף טוב ואור בבריאה אלא ש"עצם החיים של כל היקום הם הם עצמם גם שפעת הבחירה". מתוך כך באה ההבנה שאל לנו להגביל את בחירתנו בבחירה בין טוב ורע בלבד אלא מוטלת עלינו עבודת הקודש "שלא לירד לכלל הידיעה של מציאות רע, כי כבר הידיעה וההצטיירות ממציאותן כבר היא סם המות לחולל את כל הרעות ותולדותיהן". כשאדם מתייחס אל הרע כמציאות קיימת הרי בכך הוא בוחר להוות את הרע ולקיימו. כדי לבטל ולכלות את הרע עלינו להכיר בבירור שלא רק שהרע עתיד להתבטל לעתיד לבוא אלא "שגם עתה אין שום צד קיום מציאותי להרע ותולדותיו".
ונסו הצללים
אחרי ההבנה שאי אפשר לראות ברע מציאות קיימת מתעוררת סתירה פנימית, מצד אחד אי אפשר להתעלם מהמגרעות שבמציאות, מההפקרות ופריקת העול הנוראה המתפשטת בקרב מחננו, ומצד שני אי אפשר לראות אותם כמציאות של רע שהרי בהשקפה זו מעצימים ומקיימים את הרע. מתוך כך מעורר הרב על הצורך וההכרח להעמיק בסתרי תורה שרק על ידם נוכל להתוודע אל המהלכים הרוחניים "להכירם כמו שהם באמת, שאין לכל מה שהוא היפך הקדושה והטוב שום מציאות עצמי, ולית להו מגרמייהו כלום". ע"י המבט העליון של פנימיות התורה מגיעים להכרה שאין לרע מציאות אמיתית, אף על פי שהוא קיים בפועל אינו אלא צל של הקדושה, וכלשון שבעלי הרזים מיחסים לרע – "קליפות" ו"חיצונים". כמו שלפרי מתוק וטעים יש קליפה מרה כך להתגלות הקדושה בעולם יש קליפה שסובבת אותה. לקליפה אין תוכן ומשמעות מעצמה וכל עניינה הוא לשמש ולשמור על הפרי. מי שמביט בחיצוניות ולא יודע לחלק ולהפריד בין הקליפה לפרי, יבוא לאכול את הפרי עם קליפתו ומסקנתו תהיה שהפרי הזה מר והדרך להנות מערכי החיים שבפרי היא על ידי אכילתו עם קליפתו. אך מי שעיניו בראשו יודע לא לאכול את הקליפה, היא נבראה כדי שיקלפו אותה וייהנו ממתיקות הפרי.
כך גם בנמשל, כוחות החיים של עם ישראל לעולם טובים הם. אהבת החיים, הרצון לפתחם ולהרחיבם קדושים הם "כי באמת אהבת החיים היא היא אהבת ה' ונועמו, חיי החיים". עלינו לדעת שכל כח נפול וגס המתגלה באומה בא הוא לסמן לנו את התגלות הקדושה החבויה בתוכו "ומגמות הרע (שהם) צלליהם של הקדושה אינם אלא סימנים בעדנו לסמן לפנינו את מגמות הטוב והקדושה" רק שסדר העולם הוא שהקליפה מקדימה להופיע לפני הפרי כמ"ש בזוהר (ח"ב קח' ע"ב) "כל עובדין דעבד קודש בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו". אל לנו לערבב בין הפרי המתוק לקליפתו הגסה, בין הרצון העליון של גבורת ישראל, הרצון להשתחרר מקללת הגלות של "ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" והרצון לפתח את חיי הגוף שיהיה "גבור ורענן ודי אמיץ לקבל את רוח הקודש", לבין הגסות המרה של פריקת עול המלווה את העוסקים בפיתוח הגבורה.
הדרך לסתום את הפרצות ולתת פתרון אמיתי ופנימי לבעיות הדור היא ההצבעה על שורשם הפנימי של תביעת הנשמות, ההכרה שבפנימיות, כל מגמתם היא רק לטוב – "ועמך כולם צדיקים".
בהכרה זו באנו לדעה ברורה ביחס לרע, מצד אחד אנו לא נותנים קיום ומציאות לרע, ומאידך איננו מתעלמים מהמציאות החשוכה והלקויה, לא רק שלא נותנים לה הכשר אלא שבכך מתעצמת "אהבה בלי מצרים לכל קדוש ונשגב, ושנאה מוחלטת במובן הרבה יותר גדול מהרגיל לכל מה שהוא נסיגה כל דהו מאור תורת אמת". היסוד המהותי של השנאה לכל דבר המנוגד לקדושה נובע מכך שהאדם חווה את הרע כצל, כחסר חיי עצמיים שכל מהותו היא רק להסתיר את אור נשמתו ואת גודל אורו וטובו. אין ברע תוכן של חיים, החיות שהרע מספק לאדם אינה משלו אלא גנובה היא מאורו הפנימי. הרע הרי הוא כעלוקה שמוצצת את לשד חייו הטובים, הפנימיים והאמיתיים, ומנסה לשדלו לאכול את פרי נשמתו בבוסריות, בעודו בקליפתו המרה. ומי הוא זה שלא ישנא את המנתק אותו מעצמיותו.
עבודת ה' בדור הגאולה
"אלה המהלכים הנה הנם מהמגמות הקדושות של רבינו אור האורות שליט"א (הרב קוק זצ"ל), אשר מאז הופיע אורו על שמי ארצנו הולך וקורא, לכו ונלכה באור ה' לעבוד בסוד אפיסת הרע".
עבודה זו לא הייתה מתאימה לנו בהיותנו מתגלגלים מדחי אל דחי בארצות הניכר, כשהאוויר טמא והארץ טמאה אין אפשרות לעבוד את העבודה השלימה של כילוי הרע, על כן יסוד הדרכת העבודה בגלות היה להכניע את הרע ולדכאו. כדי להעצים את הנכונות למלחמה השתמשו במידה מרובה בהכרת גדלו ותקיפותו של הרע בהדגשת מהות האדם כעיר ופרא ואת הזדהותו הפנימית עם יצר לבו הרע מנעוריו. אך כל היה נכון "לפני התגלותו של התחלת הקץ המגולה של נהירת ישראל לארץ ישראל לשם גאולה ובנין" השתנו הזמנים, "כל זמן מאיר בתכונתו". בדור של גאולה בארץ ישראל מתחדשת עבודת ה' חדשה. הננו נתבעים לעבודה פנימית לתקן את המציאות מהשורש, לא מספיק רק להסתדר עם המציאות ולכבות שריפות ולכן "אי אפשר להסתפק עוד בדרכי כבישה והכנעת הרע לבד כי אם דוקא להכשיר את עצמנו גם לידי ההדרכה העליונה המביאה לידי בטולו של הרע ואפסיותו ולהשתחרר בשחרור גמר מכל מאסר וכלא".
נראה שאחרי מאה שנים מהופעת האורות כבר אפשר לראות בבירור את רוחב ראיתם של רבותינו. אם הרב היה מתנגד להתעוררות הגבורה ופיתוח כוחות הגוף שהייתה בדורו (כמו שתבעו ממנו מתנגדיו) ומסביר כמה הגופניות מנוגדת לקדושה, אולי היינו מנצחים בכמה קרבות קטנים; אולי בטווח המיידי אנ"ש היו נשמרים יותר טוב, אבל את המערכה השלמה היינו מפספסים – ניצוץ הקדושה לא היה מתברר והריחוק מהקודש הבא בסיבת בקשת הגבורה היה מתמשך. תחת זה ניתן לראות שהסוגייה הזו מאחורינו. ברור היום לכל בר דעת שלא רק שאין סתירה בין גבורה לקדושה אלא אדרבא כמה שאדם יונק את ערכיו מהתורה והקדושה ככה גדל אצלו התביעה ל"גבורת האומה בכללה".
אור לנתיבתי
ההבדל בין הלומד בשטחיות ללומד בעיון הוא שהלומד השיטחי יודע לצטט את דברי רבו אבל אינו יודע לדמות מלתא למלתא ולא יכול ליישם את תורת רבו בסוגיות שלא למד במפורש, מה שאין כן המעמיק בלימודו ומבין את המהות הפנימית שבתורת רבו, יודע הוא להחיל אותה גם בהקשרים אחרים. הרב עסק בתיקון הדעות שעלו בדורו ולימד אותנו את דרך ההבטה הפנימית לתיקון פגמי דורנו.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו "לעבוד בסוד אפיסת הרע, לשרש אחר שורש יניקתו ולהטרידו כליל מן העולם".
