הקדמה

בשביל^[1] לקנות קניין אמיתי שנרגיש שאנחנו באמת מחזיקים בו, צריך לעמול עליו. עמל בדור שלנו הוא דבר מאוד מסובך. אנחנו רגילים שיש לנו הכול, והכול נוח. אם אנחנו רוצים לחמם אוכל אנחנו מכניסים אותו למיקרוגל וגם אז אנחנו לא מבינים למה לוקח לו המון זמן... הרב יהושע שפירא אמר פעם, שהעמל הוא אחת הקללות שה' קילל את אדם הראשון –" בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית י"ג, י"ט) ולכן בדור הגאולה אנשים לא עמלים.

אז נשאלת השאלה, מה הדבר שטוב שיהיה בו עמל ומה לא? השאלה הזו נוגעת בנושא גדול וננסה לעמוד עליו. בשביל לקנות קשר לדברים צריך להתאמץ. יש שטוענים שהסיבה שהורים אוהבים את הילדים היא כי הם מתאמצים בשביל הילדים וקמים אליהם בלילה, ואז המאמץ גורם לאהבה. כך גם בלימוד תורה, כפי שכבר הגמרא אומרת (ברכות ס"ג ע"ב): "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר^' זאת התורה אדם כי ימות באהל'"[2].

כך גם עולה מסיפור רבי יהושע בן חנניה ובת הקיסר (תענית דף ז' ע"א), שהתורה צריכה להיות בבחינת חוכמה מפוארת בכלי מכוער כמו שיין טוב שומרים בחביות ישנות ולא בכלי זהב, כך גם התורה צריכה להשתמר בכלי פחוּת ולא בכלי יפה ומעודן.

מצד שני, השולחן ערוך פסק (אורח חיים סימן תקע"א סעיף ב') ש "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים". כלומר, אם תלמיד חכם יתענה, התענית עלולה לגרום לו ללמוד ולהתעסק בענייני ציבור פחות ממה שהיה יכול. הרבה פעמים בצומות אנחנו כל הזמן מסתכלים בשעון לראות עוד כמה זמן נשאר עד סוף הצום ולא חושבים על הצום עצמו. כך גם נאמר על אנשים שנשארים ללמוד שעה נוספת בלילה ואז עייפים כל היום למחרת.

בימינו כולם שואפים ללימוד תורה במצבים אידיאלים, בנוחות ובנחת; אך כשהתחילו להתקין מזגנים, היו רבנים שהתנגדו להתקין אותם בבתי המדרש. זו שאלה גדולה – כמה אנחנו צריכים דווקא לעמול על לימוד התורה וכמה לשאוף ללמוד בנחת וביישוב הדעת.

האדם נברא לעמל

אומר רבנו רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל (מי מרום כרך ט"ו מאמר ל"ז בדילוגים[3]. מומלץ ללמוד את הדברים במלואם):

'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג', ה'). מהו זה שאמר "כל המקבל" וכי לא די היה אם היה אומר "כל הפורק ממנו" וכו'. כנראה דלא די בשלילה לבד מה שאינו פורק ממנו עול תורה אלא שדרוש גם קבלה בחיוב.

אם המשנה הייתה רוצה להגיד לנו לא לקבל עלינו עול דרך ארץ ועול מלכות היינו יכולים להבין, אבל למה המשנה אמרה לנו גם לקבל על עצמנו עול תורה? מכאן שיש דבר כזה עול תורה שאנחנו צריכים לעמול בו ולקבל עלינו אותו. האדם נברא לעמל, אבל מה העמל המיוחד שעליו לעשות? תפקיד האדם הוא לא ללמוד תורה, אלא לעמול בתורה. עמל הוא עבדות וכל האנשים בעולם הם עבדים, יש עבדים לתאוות ואשרי מי שהוא עבד לתורה.

ממשיך הרב חרל"פ:

[...] הנה אנו רואים שהאדם מבעט בעמל מקיץ בו ונס מפניו. אולם יש להתחקות על שורש הדבר אם הביעוט בעמל הוא מפני שהעמל בעצם אינו טוב, או שהדבר הוא בהיפך מתוך שמבעט ואינו מרוצה יוצא הדבר שהעמל אינו טוב, אבל לוּ לא היה מבעט והיה מתרגל להתרצות בעמל לא היה נשאר זה בשם עמל והיה מתגלה לאט לאט איך שדוקא העמל הוא העדן היותר נפלא.

אנחנו יודעים שאנשים לא אוהבים לעבוד. השאלה אם האדם בשורשו לא אוהב את העמל או שזה רובד חיצוני וכשהוא יבין שהעמל דבר טוב אז הוא יאהב אותו. הרב חרל"פ מדגיש שהעמל הוא "העדן היותר נפלא". אז למה אנחנו לא נהנים מעמל התורה? כי אנחנו לא מרגישים שאנחנו מגיעים ליעד או למטרה כלשהיא. אבל זו חשיבה מוטעית. אנחנו צריכים להפוך את העמל לעונג ולהנות מעצם זה שאנחנו עמלים. זו שאלה גדולה, האם להתרגל לעמול מתוך הבנה שבעתיד נגיע לעונג אמיתי, או דווקא ללמוד ולחפש את העונג בכל שלב וככל שמתאמצים ומתעלים יותר כך העונג יותר מתוק. עץ הדקל מיוחד בכך שאפשר להשתמש בכל החלקים שלו. אפשר לעשות מענפיו סכך ולולב, חבלים מהסיבים שלו וכמובן ליהנות מהפירות המתוקים.  ככה גם העמל. מהעמל עצמו אפשר להשיג דברים טובים לכל אורך הדרך, גם כשעוד לא מגיעים לפירות המתוקים בראש העץ.

לכן עיקר העבודה של העמל היא להפוך אותו לעונג ולהנות ממנו, וכך להמשיך במעלה הדרך ליעדים הבאים, ובלשון של הרב חרל"פ:

[...] שעיקר עמל האדם דרוש להיות לערוך מלחמה נגד אי ההתרצות, וממילא יוצא ויפטר מלחץ העמל, כי הכל יתהפך אליו לעונג ולמשיב נפש עדן עולמים.

אנחנו חושבים שבאנו לעולם כדי לנוח אבל אין לנו ברירה אלא לעבוד כדי שיהיה לנו מה לאכול. לפי קו החשיבה הזה העמל חיצוני לאדם ולכן אנחנו לא אוהבים את העבודה. אבל אנחנו צריכים לדעת שעיקר המשימה שלנו היא העבודה והעמל גם אם אנחנו לא מגיעים למטרה. רבי נחמן מביא משל למלך שציווה על אדם להביא מים מהבור באמצעות דלי, אבל בדלי היה חור ועד שחזר למלך כל המים נשפכו. האיש הלך שוב ושוב עד ששאל את המלך למה הוא כל הזמן הולך למלא מים אם יש חור בדלי? ענה לו המלך שבמאמץ שלו הוא גם עושה את רצון המלך, גם מנקה את הדלי וגם משקה בדרך את כל הפרחים. ככה גם בעמל התורה – אנחנו לומדים תורה כי המלך אמר לנו ללמוד את התורה שלו וכך אנחנו מקיימים את רצונו, מתנקים בעצמנו על ידי התורה ו"משקים" את המידות הטובות שלנו.

השאיפה אל ההגעה היא היא התכלית

מסופר שהגר"א היה מגרש את המגידים שהגיעו משמיים ללמד אותו תורה כי הוא רצה לעמול בעצמו בלימוד. זו צורת חשיבה שונה ממה שאנחנו רגילים, קשה לנו להבין שאנחנו לומדים פשוט בשביל ללמוד. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו האם התקדמנו במשהו בעקבות הלימוד: שנצליח להיות דתיים בצבא או להקים בית של תורה ועוד. פעם מישהו אמר לי שהוא לומד תורה כדי שידע לפתוח דף גמרא. רואים שזה משפט שמורה הכניס לו לראש... אנחנו לא לומדים תורה בשביל החיים אלא התורה היא החיים.

[...] לו היה מצוייר הדבר כמו שהוא באמת שאין המבוקש הוא ההגעה אל התכלית אלא אדרבה השאיפה אל ההגעה היא היא התכלית, לא היה כל מקום להתאוננות על העמל ועל אריכות הזמן. בא הנחש והטיל ארס כי לא זו הדרך, ישנה דרך ודרכים אחרים, דרכים מידיעת טוב ורע, ונלקה הציור והותחל להרגיש כי ערומים הם מתכלית. לא העליה על הסולם הוא התכלית והמטרה הנרצה כי אם ההליכה בסולם, וההליכה היא אמנם בלתי פוסקת, כי יש תמיד לעלות ולעלות, ובכן אך העמל הוא התכלית, אלא שבזמן שמבינים אנו שהתכלית היא עמל אי אפשר כלל לחשוב כי יש סכום ההשגות מה שלהם נדרשים לעלות, לא, כוח עלית האדם הוא בלתי סופי אין לו מנוחה עולה ומתעלה עולה ומתעלה.

המטרה היא לא להגיע לראש הסולם, אלא ללכת בסולם. יש מישהו שהתחיל במדרגה החמישית ומישהו אחר התחיל במדרגה המאה כי אבא שלו רב, אבל זה כלל לא משנה כי היעד שלנו הוא לעלות בסולם כמה שיותר.  השאלה היא לא כמה דפים הפכתי בגמרא אלא כמה עמלתי בה.

יש בעולם כיום הרבה יותר שפע מאשר בעבר, אבל יש גם הרבה יותר התמודדויות נפשיות. זה בא ביחד כי אנשים הגיעו לתחושת מיצוי ואין להם תכלית ויעד מהותיים. בצורת החשיבה החילונית גם היעדים הלאומיים הושלמו. פעם חלמו על מדינה וצבא עצמאיים, והיום שכבר זכינו ויש לנו את כל זה, אין יעדים חדשים. הרב קוק אומר שזה נובע מכך שלא שואפים לקומה נוספת מעבר לקומת הלאומיות וממילא אין יעדים להתקדם אליהם. ראינו את זה במלחמת ששת הימים, כשכבשו את הר הבית אבל לא ידעו מה לעשות איתו כי לא היו יעדים גדולים. כלשונו של שר הביטחון דאז 'מה אני יעשה עם הוותיקן הזה?!'...

אבל כשמבינים שהיעדים שאנחנו מציבים לנו הם אינסופיים, כמו בלימוד תורה, תמיד יהיה לנו יעד לשאוף אליו ולעמול בשבילו. כשנפנים שהעמל הוא הוא היעד עצמו, לא נשלה את עצמנו בתחושה שהגענו ליעד ומצד שני נשמח מאוד בעמל כי הוא עצמו היעד אליו אנחנו שואפים.

הרב קוק מתאר בקבצים תחושה מוכרת[4]. הרבה פעמים אנחנו לומדים ומגיעים ליעד הכמותי שהצבנו לעצמנו אבל לא מרגישים שבאמת הגענו ליעד, אלא מרגישים שרק התחלנו. הרב כותב שהסיבה לתחושה הזו נובעת מכך שהמטרה של הלימוד היא לא בשביל ההגעה ליעד הכמותי אלא בשביל ללמוד ולעמול, וחוסר הסיפוק לא מעיד שהלימוד היה לשווא.

בעולם שלנו קשה להבין את זה, כי כולם רוצים להגיע ליעד ברור ולהשיג תוצאות מובהקות. על זה דיבר רבי נחמן במשל המפורסם שלו, 'הלב והמעיין' (סיפורי מעשיות, מעשה בשבעה קבצנים). רבי נחמן מתאר לב ומעיין שעומדים בקצוות שונים של העולם ומסתכלים אחד על השני, וכל אחד מהם משתוקק להגיע לשני. הלב מאוד כוסף להגיע למעיין, אך לא יכול להגיע אליו. כך אמר זאת רבי נחמן:

אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק.

הלב רוצה להגיע למעיין, והרצון הגדול שלו משקה ומחיה אותו. אבל הוא לעולם לא יגיע למעיין כי אם הוא יגיע למעיין הוא ימות. אותו הדבר לענייננו. אנחנו חיים מעמל התורה, ואם נגיע ליעד שאנחנו קובעים לעצמנו לא נרגיש מיצוי וסיפוק, אלא צימאון והשתוקקות ליעדים גבוהים יותר ועמל נוסף.

ממש כך כותב הרב חרל"פ:

והתשוקה אם היה קץ וסוף לסכום העליות והיו מגיעים לפעמים למה שחושקים, הלא היתה נפסקת אז ממקור החיים של ההויה, מיסוד עצמת חייה שהם אך התשוקה, ובע"כ אנו צריכים להבין כי אין קץ וסוף והתשוקה היא בלתי פוסקת, לפי שתמיד יחד עם ההשגה באה עוד תשוקה להשגה יותר עליונה, ולא עוד אלא שכל תכלית של איזה השגה הוא לתת דחיפה לתשוקה להשגה יותר גבוהה וכן הלאה.

יש אחד שמגיע לישיבה כדי "לעשות חיים" ואז הוא לא רוצה להתאמץ, אבל מי שמגיע כדי להתאמץ בלימוד הוא נהנה מהמאמץ. כמו שבמכשיר ריצה מטרת הריצה היא לרוץ ולא להגיע ליעד, ככה גם אנחנו צריכים להיות בעבודת ה'. הסיבה שלא תמיד רוצים ללמוד תורה היא לא בגלל שקשה ללמוד, להפך, בגלל שאנחנו לא מספיק רוצים הלימוד קשה לנו. זו העבודה הפנימית של העמל. אנחנו לא מסתפקים בלא להסיר מעצמנו עול תורה, אנחנו רוצים להנות מהתורה, לקבל על עצמנו עול תורה.

אדם לעמל יולד

לפעמים אנחנו חושבים שבגלל שלימוד התורה קשה לנו ועמל התורה גדול עלינו אנחנו צריכים ללכת לעבוד ולעסוק בדברים אחרים. הרב חרל"פ מסביר שהאדם תמיד יעמול בכל מה שהוא יתעסק בו כי "האדם לעמל יולד" (איוב ה', ז'), והקושי של האדם מגיע בגלל שהוא רוצה להגיע ליעדים ולא מצליח וממילא הוא לא נהנה. אם אתה לא נהנה מהלימוד, וודאי שהעמל יהיה יותר קשה.

[...] נראה לאדם כי קשה לו להבליג ימיו להיות קבוע בהיכל התורה ומדמה לו זה לעמל, ומבקש לו דרכים אחרות, ומדמה לו כי על ידי הדרכים האחרות יוקל לו וגם ימצא על ידם מעמד בחיים שלו. אולם גם בזה הוא אותו הטעות הקודם, כי גם בדרכים אחרות לא יעלה בידו מאומה בלא עמל וסבוכים שונים, וצריך הוא גם כן לשפוט ולבא לידי מסקנה, כי לא מפני שכבד לו להיות קבוע בהיכל התורה באים לו ההרהורים והפקפוקים אלא בהיפך מתוך ההרהורים והפקפוקים כבד לו להיות קבוע בהיכל ד'. וכשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא האדם, וכשמגיעים לידי החלטה ומסקנה בהירה כזו אין שום כלל עמל והכל הולך במישור – "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד'.

תורה הקדושה התחנני בבקשה

בסוף דבריו הרב חרל"פ נוגע בסיבה נוספת שמכבידה על האדם. יש אנשים שיגידו שהסיבה שהם לא מצליחים ללמוד היא כי אין להם כישרון לכך ולחברים שלהם יש. על מחשבות כאלו הביא הרב חרל"פ את דברי הגמרא בסנהדרין (צט ע"ב) על כך שהתורה מתפללת על מי שקשה לו. אם קשה לך ללמוד ובכל זאת אתה מתאמץ, התורה גם מתאמצת בשבילך.

על כך אמר הרב חרל"פ:

הנה למדים מזה כי גם ההתאוננות הזאת בטעות יסודה. לא מפני שכשרונותיו קצרים אין הצלחתו בתורה כל כך גדולה וזה שמביאה לו לידי התאוננות, אלא בהיפך מתוך שמתאונן ומייאש עצמו להיות אוכף פיהו על דברי תורה מתוך כך נדמה לו למודו לעמל ורוצה לסור מזה. ובהיפך צריכים להיות אוכפים הפה לדברי תורה ואז התורה בעצמה מחזרת ומבקשת את קונה שימסרו לו שערי התורה.

אנשים חושבים שהם מתלוננים בגלל שקשה להם, אבל הרב חרל"פ מלמד אותנו שהאמת הפוכה – קשה להם בגלל שהם מתלוננים, ומי שבאמת ירצה ללמוד ויתאמץ על זה, יצליח. הרב חרל"פ לומד מהגמרא בסנהדרין עוד דבר. אם היינו יודעים שיש צדיק שכל הברכות שלו מתקיימות ויש לו יכולת לחלק כישרונות לכל אחד, היינו עושים הכול כדי להגיע אליו ולבקש ממנו שיתפלל עלינו וייתן לנו כישרון ללימוד התורה הקדושה. אז על אחת כמה וכמה "אם התורה בעצמה מחזרת ומבקשת מאת קונה שימסרו לו טעמי תורה, היכולים חלילה להיות מסופקים בהפעלתה של התורה?!". הגמרא אומרת שהתורה בעצמה מתפללת עלינו ואנחנו רק צריכים להתאמץ ולהשקיע, וכך בוודאי נבין את התורה ונעלה במדרגות הסולם.

ומסיים הרב חרל"פ:

וזהו "כל המקבל עליו עול תורה", היינו המשתדל שיהיה העמל התורה עליו בתור קבלה באהבה ושזה אך זה המצב היחידי שלו, וממילא לא יהיה זה עליו לעול להבין ולהשכיל כי אי אפשר להשתחרר מקבלת עול, ואם לא יהיה לו עול תורה איננו עול במושג של עול בלתי מרוצה אלא שהעמל הזה הוא האושר היותר גדול שצריכים לצפות עליו ולקבלו באהבה רבה ואהבת עולם "כל המקבל עליו עול תורה".

מי שמבין שהתורה היא מה שטוב לו יזכה ליהנות ממנה ויצליח ללמוד אותה. לכן "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", אם התורה היא העול שלו, באופן טבעי אין לו עול אחר.

^[1] נערך על ידי יאיר הולשטיין מתוך שיחה של הרב.

[2] כך גם הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י"ב): "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה".

[3] מובא בשינויים קלים גם בכרך ב, בביאור הרב חרל"פ למסכת אבות על משנה זו.

[4] "אל יפול לבבינו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות, הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכ"כ עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם, וביחש המוסר ונטיית הטבע הננו עומדים לפעמים על אותו המעמד הזעיר, עד שאנו צריכים לישר את עקמימותנו בכל אותו הזירוז שבראשית מצעדנו על הככר המוסרי. אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשווא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, איננה באה כי אם להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכחותינו הרוחניים לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החוק, כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כי אם להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה" (קובץ ח', ל"ו).