היצר הרע ודרכי ההתמודדות איתו

א. מהו יצר הרע?

נטיות שפלות

ההגדרה האינטואיטיבית והשכיחה למושג "יצר הרע" היא: הדחף לעשות את הרע; מכלול הנטיות השפלות שהאדם מוצא בקרבו – נטיות אל החטא, ההרס, הקנאה, הכעס, התאוות וכיוצא באלו.

נתבונן מעט בהגדרה זו. קיימות דעות שונות בשאלת מקורן של הנטיות השפלות:

ז'אן-ז'אק רוסו, הפילוסוף בן המאה הי"ח, טען שהאדם הוא טוב מיסודו, ומה שהופך אותו לרע הוא החברה בה הוא שרוי. הוא אפילו טבע מונח לצורך טענה זו: הפרא האציל. לדעתו, האינדיאנים באמריקה או השבטים השחורים באפריקה הם אנשים טובים הרבה יותר מתושבי הערים האירופאיות, משום שיד התרבות לא נגעה בהם – ולכן החמדנות, התככנות, ההרס המכוון ושלל תכונות גרועות נוספות לא קיימות בקרבם. על יסוד טענה זו כתב רוסו ספר אופטימי בענייני חינוך אידיאלי, ומעניין לראות שהוא עצמו נכשל כישלון מוחלט בחינוך ילדיו, ומסרם לאימוץ בזה אחר זה. מכל מקום מבחינה תיאורטית יש בדבריו הנחה יפה, שהאדם בטבעו הוא טוב.

מנגד, יש שטוענים שהאדם הוא רע מיסודו, פרא אדם. כך גם נאמר באיוב (יא, יב): "...וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב, י"א, יב), או בלטינית: homo homini lupus [=אדם לאדם זאב]. לדעתם, אם יש תקווה לשנות ולתקן את האדם היא מצויה דווקא בערכים החברתיים. זיגמונד פרויד תיאר את תהליכי השינוי הנצרכים באופן קצת יותר מפורט: האדם נולד עם דחפים לא מרוסנים ולא מודעים לשפיכות דמים ולגילוי עריות, ועל ידי שהחברה בולמת את הנטיות השפלות הללו – באמצעות ענישה, הפחדה, אי-לגיטימציה וחוקי התנהגות נוקשים – היא מעניקה להם צורה תרבותית. כלומר, ערכי-המוסר לדעתו של פרויד אינם מצויים במעמקי נפש האדם, אלא נובעים מכפייה חברתית – ההפך הגמור מדעתו של רוסו.

דעה שלישית שרווחת בקרב פסיכולוגים בני זמננו היא שהאדם איננו טוב ואיננו רע מיסודו אלא דף חלק – ומה שייכתב עליו הוא מה שיהיה.

קיימת דעה רביעית בנושא זה – דעת חכמים – שטוענת שהאדם הוא גם טוב וגם רע מיסודו. במסכת ברכות מופיע מדרש ששואל: מדוע בפרשת בראשית ביצירת האדם נכתבה המילה 'וייצר' בשני יו"דים, ואילו ביצירת בעלי החיים היא כתובה ביו"ד אחת? משום שהדבר רומז לשתי יצירות שהיו באדם: יצר טוב ויצר רע. שני היצרים הם עצמיים לאדם, ואין אחד מהם שמגיע אליו מבחוץ: האדם לא יכול להתנער מהכוחות האפלים שהוא מוצא בנפשו ולטעון שהם גורם זר שמקנן בו, ומנגד גם לא ניתן לטעון כלפיו ששאיפותיו הטובות הן תוצאה חינוכית-תרבותית בלבד.

ההבנה הזאת – ששני היצרים הם עצמיים לאדם – מרגיעה. כאשר אדם מוסרי מתבונן בנפשו ומזהה בה כוחות אפלים – הוא נבהל, ואף עלול להגיע לייאוש ולפחד, אך חכמים אומרים לו: הירגע, כך ברא אותך הקב"ה, עם כוחות שונים שמתרוצצים בך, וכך אתה אמור להיות. אתה לא אמור להתנהג על פי אותם כוחות שפלים, אולם באופן טבעי הם חלק ממך.

כבר בשלב זה ניתן לראות הבדל תהומי בין השקפתם של חכמים להשקפה הנוצרית. ההשקפה הנוצרית רואה בנטיות השפלות קללה, תולדת החטא הקדמון, שבגללה האדם אינו יכול להיות רצוי לפני האלוהים. אולם חכמים טוענים שכך אלוהים ברא את האדם מלכתחילה, ולפיכך הוא – על כל נטיותיו – רצוי לפני האלוהים. טענה זו מסירה גם את רגשי האשם שמתלווים אל הנטיות השפלות: אם כך האדם נברא, הוא אינו צריך להרגיש אשם.

אהבת העולם הזה

אך אם נבחן את אותן נטיות שפלות נוכל להיווכח שלרובן יש מכנה משותף. ננסה לדמיין אדם ללא תאוות אכילה, ללא תאוות ממון, ללא קנאה וללא כעס. אדם זה לא היה מזין את עצמו כראוי, לא דואג לפרנסתו, לא שואף להתקדם בחברה ולא מגלה בעצמו אישיות ייחודית. כוחות חייו היו מתדלדלים ונחלשים. במילים אחרות: שורשן של רוב הנטיות השליליות הוא דווקא חיובי – אהבת העולם הזה.

אהבת העולם הזה היא גורם חשוב בזהות האנושית. על ידי אהבת העולם הזה האדם מכה שורשים במציאות ואינו בורח ממנה. קיימת באדם נטייה רוחנית העלולה לגרום לו לזנוח את העיסוק בענייני העולם ואף למאוס בהם, ואהבת העולם הזה משמשת מעין "משקולת" המושכת את האדם ויוצרת אצלו מוטיבציה לעיסוק בענייני העולם. כך דרשו חכמים בקהלת רבה (ג, טז): "רבי בנימין בשם רבי לוי אמר: 'גם את העולם נתן בלבם' – אהבת עולם נתן בלבם"; ובמספר מקומות אנחנו מוצאים אותם מדגישים את חשיבותו של יצר הרע בהקשר זה. לדוגמה, במדרש בראשית רבה (ט, ז) נאמר:

"רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: 'הנה טוב מאד' - זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' - זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן"

אדם החסר את יצר הרע, את אהבת העולם הזה, נמצא בסכנה – וזקוק באופן דחוף לפסיכולוג או לרופא. לכן, עצם העובדה שהאדם רוצה לאכול אין בה כל רע. זו נטייה נפשית, וטוב שהאדם חפץ לספק את הנטיות הנפשיות שלו.

עם זאת, אהבת העולם הזה עלולה להביא את האדם לידי חטא – הפרזה שחורגת מגבולות המוסר – וזוהי הסיבה לכך שהיא מכונה "יצר הרע". אדם בריא נולד וגדל עם אהבה גדולה לעולם הזה, ואם הוא ינווט את חייו על פיה הוא בסופו של דבר יצא מהאיזון ויעשה מעשים רעים. אולם האבחנה שבה פתחנו חשובה ביותר: הכוחות כשלעצמם הם חיוביים, המעשה הרע הוא רע.

ראשוני הנוצרים סטו גם בנושא זה מדרכם של חכמים, וראו בעובדה שהאדם נמשך אל העולם הזה אסון קיומי. פאולוס טען שיצר הרע הוא שד שנמצא בתוך האדם, 'קוץ בבשר', ומשום כך לא תיתכן אפשרות של גאולת האדם על ידי עצמו ועליו לחכות לפעולה שמימית שתגאל אותו מסיבוך זה. השקפת עולם זו היא פסימית בהכרח, ומולידה שנאה כלפי העולם הזה.

לעומת זאת, חכמים הדריכו את האדם לכרות ברית בין יצר הטוב ליצר הרע על מנת שהם יאזנו זה את זה. על הפסוק (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", דרשו חז"ל (ברכות נד, א): "בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". על האדם לעבוד את ה' בשני היצרים, משום שאם הוא יעבוד את ה' רק ביצר אחד הוא יצא מהאיזון.

המהר"ל מפראג (מקובל והוגה דעות בולט בעם היהודי, 1520-1612) מבאר שקיימים במציאות דברים שאין להם ערך מצד עצמם, אלא מצד מה שהם משמשים הכנה לדבר אחר. כך גם היצר הרע – אין לו תכלית מצד עצמו, אלא מצד מה שהוא מאפשר ומקדם את החיים בעולם הזה. ללא יצר הרע האדם היה במצב תמידי של דבקות בה', ולא היה מסוגל להתבסס בעולם הזה ולהכות בו שורשים.

המתח בין העולמות

במקום אחר בכתביו מחדש המהר"ל הגדרה נוספת למושג "יצר הרע". המהר"ל פותח את דבריו בשאלה כואבת: מדוע הנבראים כולם פועלים בהתאם למעלתם, ואילו דווקא עם ישראל – שניחן במעלות ייחודיות – נופל פעם אחר פעם לשפלות וליצר הרע?

לאחר הצגה ארוכה של השאלה מצדדים שונים, מביא המהר"ל את דברי התלמוד במסכת סוכה (נב, א) שקובע שככל שמתקדמים יותר במעלות הקדושה, מתגבר יצר הרע יותר על מנת להכשיל את ההתקדמות.

אולם מהו אותו יצר הרע, ומהי אותה התגברות? על פי המהר"ל, יצר הרע אינו ישות עצמאית – שֵד שחור עם כנפיים מרוטות, קרניים וקלשון – אלא הוא המתח שנוצר כתוצאה מקיומם של שני העולמות: העולם הטבעי והעולם הנבדל. לשם הבהרת הטענה נתבונן בניסוי הפיסיקלי הבא: כאשר פורשים מפה על שולחן גדול ומנסים להרים אותה מנקודת המרכז על ידי צביטה, היא נדבקת אל השולחן עקב הלחץ האטמוספרי. אם נתרגם את הניסוי לביטוי ציורי נאמר שהטבע שונא חריגות. קיימת בעולם הטבעי נטייה לאחידות ולהחלה שוויונית של הכללים, וברגע שגורם מסוים מנסה לחרוג מהנורמה – מופעלת עליו מערכת לחצים על מנת להשיב אותו אליה.

כך גם בנוגע לאדם ולקדושה – האדם נברא בצלם אלוהים, וצלם אלוהים הוא נטע זר בתוך עולם הטבע. לכן כאשר האדם מנסה לבטא את עובדת היותו בצלם אלוהים – הטבע מושך אותו אליו ומשפיל אותו. ככל שעולים יותר במעלות הקדושה – אדם, עם ישראל, תלמידי חכמים – נוצר מתח גדול יותר, שעלול להביא לנפילות חמורות.

זו משמעותו המדויקת של המושג "סיטרא אחרא". הפירוש המילולי של "סיטרא אחרא" הוא הצד האחר; אולם הצד האחר של מה? כאן מתברר שמדובר בצד האחר של הקדושה. "סיטרא אחרא" איננה ישות אחרת, אלא דווקא הצד השני של המטבע, של יצר הטוב. ברגע שנולד באדם רצון להתקדם ולחרוג מהמציאות הטבעית בה הוא שרוי – נולד בו גם רצון חזק להיצמד לאותה מציאות טבעית. זהו מקורו העמוק של היצר הרע.

ברגע שמקבלים את ההגדרה של המהר"ל – שיצר הרע הוא המתח בין העולם הטבעי והעולם הנבדל – מתקבלת מיד גם הגדרה נוספת: היות שבעולם הטבעי שולטת חוקיות נוקשה ואילו בעולם הנבדל קיימים רצונות חופשיים (שהם בבחינת המשך לחירותו של הקב"ה ) – היצר הרע הוא המתח שקיים בין העבדות ובין החירות. במילים אחרות: הנטייה אל החטא היא בקשת העבדות בנפש האדם. כאשר אדם נכנע ליצר הרע הוא מבקש עבדות.

זו הגדרה מפתיעה, משום שברוב המקרים הנימוקים שמעלה יצר הרע נסמכים על החירות ("עשה מה שאתה חפץ") – ודווקא הנימוקים שכנגדו נסמכים על תבניות וכללים ("עשה כך ואל תעשה כך"). אולם מצד האמת, הכניעה אל היצר הרע נוצרת כאשר האדם מבקש להוכיח לעצמו שאין הוא מסוגל לעמוד בפני פיתויי העולם הזה, שאין הוא בן חורין, ולכן זו גם איננה אשמתו. ברגע שהאדם מסיר מעליו את האחריות הוא מוסר אותה למישהו אחר, ובעצם מאשר את הגדרתו כעבד.

 

ב. כיצד מתמודדים עם יצר הרע?

ארבעה שלבים של התמודדות

חכמים במסכת ברכות (ה, א) דנים בהתמודדות של האדם עם יצר הרע:

"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודומו סלה'"

השלב הראשון – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – מתאר את המאבק הפשוט והתמידי של האדם מול התביעות המופרזות של היצר. אולם המשך הדברים – "אם נצחו... ואם לאו..." – אינו מובן: הואיל והתנהגותו של האדם תלויה ברצונו בלבד, והוא החליט להכניע את יצר הרע, מדוע שהוא ייכשל? אלא ייתכן שהאדם נכשל משום שהוא אינו מצליח לזהות מהו טוב ומהו רע – יש לו רצון לעשות טוב, אך הוא אינו יודע לסמן את הגבול בין הטוב לרע; לכן עליו להתקדם לשלב השני: "יעסוק בתורה". על ידי לימוד התורה האדם ידע בבירור את הגבול המדויק שבין הטוב לרע, ויוכל להיאבק ברע מתוך הזיהוי הנכון שלו. אולם אז עלולה להתעורר בעיה עמוקה יותר, שבגינה – "לא נצחו". כאשר האדם מתוודע למציאות הרע, הוא מתחיל להכיר בלגיטימיות של הרע – הלא גם הרע הוא חלק מעולמו של הקב"ה, ומניין ההצדקה להילחם בו ולהכניע חלק אחד מהבריאה על ידי חלק אחר? אם מקבלים את ההגדרה שהוצגה במאמר הקודם, ש"יצר הרע" הוא "אהבת העולם הזה" המאבק נעשה קשה אף יותר: לא די שליצר הרע יש מציאות ולגיטימציה, אלא מציאותו נעוצה בכוחות החיים של האדם עצמו. האדם נדרש להילחם נגד כוחותיו שלו, ולעתים אף לאבד חלקי חיים יקרים. במצב זה האדם נדרש להתקדם לשלב השלישי: "יקרא קריאת שמע". קריאת שמע היא ביטויה המובהק של אמונת הייחוד. מרגע שמתברר לאדם שכל הכוחות בעולם מקורם בה', הוא מקבל לגיטימציה למאבק ברע. כאשר הטוב והרע נוטלים חלק בתכנית משותפת של אלוה אחד, לגיטימי שהטוב ינצח את הרע.

אך אם לאחר כל השלבים הללו האדם עדיין מתקשה לנצח את הרע, ייתכן שקיים בו חיסרון שורשי יותר. הוא כנראה שרוי בסוג של אדישות אקזיסטנציאלית כלפי המאבק של הטוב ברע, בבחינת: "זה אמת אך אינני מרגיש שזה נוגע לי", ולכן הוא אינו מצטרף אליו. על מצב זה נאמר בתלמוד: "ואם לאו – יזכור לו יום המיתה". השלב הרביעי, הזכרת יום המיתה, לא בא על מנת להפחיד את האדם, אלא כדי לומר לו שאם דנים אותו, סימן שהנושא שייך לו. הוא מחובר מבחינה מציאותית למאבק הזה.

לכאורה צריך היה התלמוד להמשיך ולומר: "אם נצחוֹ – מוטב, ואם לאו – ". מכך שהתלמוד לא המשיך לשלב נוסף לאחר השלב של הזכרת יום המיתה ניתן להבין שהזכרת יום המיתה היא הנשק החזק ביותר במאבק מול היצר, ושלאחר השימוש בנשק זה האדם ודאי ינצח. אם כן נשאלת השאלה – מדוע התלמוד לא פתח בזה? מדוע לא אמר: "לעולם יזכור אדם יום המיתה", ללא כל צורך בהדרגה? משום שלא נכון לחיות בתודעה מתמדת של יום המיתה. ברגע שאדם ניצב בתמידות מול המוות כוחות החיים שלו נחלשים, והוא עלול ליפול לעצבות וייאוש.

מהי ההשתוקקות הראויה? כובש וחסיד

חכמי ישראל דנו לא רק בהתנהגות הראויה אלא גם בהשתוקקות הראויה. אדם בעל התנהגות ראויה נקרא "צדיק", משום שהגדרת הצדיק היא: מי שעושה טוב ואינו עושה רע. זוהי הגדרה מעשית שאיננה אומרת דבר על עולמו הפנימי, אלא רק מעידה שהוא פעל כפי הנדרש ממנו.

הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות (פרק ו) מבחין בין שני סוגים של צדיקים: הצדיק הראשון משתוקק לדברים אסורים אך הוא כובש את יצרו ואינו עושה רע, ואילו הצדיק השני הוא חסיד שכלל אינו משתוקק לדברים אסורים. השאלה היא מהו המצב הטוב יותר, מי מהצדיקים יותר שלם?

הרמב"ם אומר שבמבט ראשון נושא זה שנוי במחלוקת בין הפילוסופים ובין חכמי ישראל. לדעת הפילוסופים החסיד מעולה מן הכובש, שכן אם אדם משתוקק לרע קיים בנפשו קלקול חמור; אך לדעת חכמי ישראל הכובש מעולה מן החסיד. לדוגמה, במסכת סוכה (נב, א) נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר: ככל שאדם גדול יותר כך יהיה לו בהכרח יצר רע גדול יותר. אמירה זו מתאימה לנאמר לעיל בשם חכמים, שההשתוקקות לדברים האסורים היא חלק מבריאותו הנפשית של האדם, ולאדם גדול יש כוחות חיים גדולים וחזקים יותר.

הרמב"ם מביא מאמר חריף אף יותר (ספרא קדושים יא, כב):

"רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערווה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"

כלומר: חז"ל הדריכו את האדם שלא לשבור את חשקו לעבור עבירה, אלא רק להימנע מלבצע אותה. האדם יכול להמשיך להשתוקק לאכילת בשר בחלב, ורק להימנע מכך מבחינה מעשית. אם כן, דווקא אדם זה שיצרו גדול והוא מתגבר עליו מתוך מאבק הוא אדם שלם יותר בעיני חז"ל.

הרמב"ם מבאר שלא קיימת סתירה, שכן יש להבחין בין שני סוגי רע. הפילוסופים עוסקים במוסר הטבעי, ולכן הרע שהם מדברים עליו הוא הרע השייך לתחום זה. אם אדם מתאווה לעשות מעשה שאיננו מוסרי על פי המוסר הטבעי כגון רצח או גזל הוא באמת בעל פחיתות, וודאי שלא על מצבים אלו אמרו חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ראוי לאדם שלא להיות בעל נטייה לדברים אלו כלל. לעומת זאת, הרע שעליו אמרו חז"ל שאין גנאי להשתוקק אליו הוא הרע המוגדר על ידי הצו האלוהי בלבד. בתורה מופיעים איסורים שאלמלא התורה לא היינו יודעים שיש בהם רע. האדם הרגיל מצד טבעו לא אמור לחשוב שיש גנאי, לדוגמה, באכילת בעלי חיים מסוימים או בשתיית דם, ולפיכך גם לאחר מתן תורה אין סיבה לשנות את מערכת התחושות של האדם כלפי איסורים אלו. על מעשים אלו אמרו חז"ל שהאדם יכול לומר: אני משתוקק לכך, ובכל זאת איני עושה זאת.

חסידות: הכנעה, הבדלה, המתקה

על פי רבי ישראל בעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות, 1698-1760) המלחמה ביצר הרע מתחלקת לשלושה חלקים, המכוּנים בלשונו המיוחדת: הכנעה, הבדלה והמתקה:

ההכנעה היא הפעולה המבוארת בספרי המוסר – מלחמה כנגד כוחות היצר והכנעתם. בתחילת הדרך אין ברירה אלא להכניע את הכוחות, שכן אין כל היתר לחטוא. אולם בפעולת ההכנעה קיימות שתי בעיות מרכזיות: האחת, שהכוחות הנדרשים על מנת להכניע את היצר דורשים מהאדם הרבה מאוד מאמץ; השנייה, שהחשק לעשות רע עדיין קיים בלב, והאדם רק דוחק אותו שלא יתפרץ.

השלב השני הוא ההבדלה – האדם נבדל מיצרו הרע. החטא כבר איננו מדבר אליו, אין לו אליו חשק יותר. על פניו מדובר בדרגה מוסרית גבוהה, אולם המחיר גם הוא גבוה: האדם מיעט את כוחות נפשו. אדם שהיה פעם מאוד חי, כעת הוא פחות חי: "הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה, ואיתו האישה והילדים, ועכשיו עברה שנה, שום דבר לא השתנה...". אנשים מתבוננים לעיתים בהיחלשות זו ואומרים: "זוהי חזרה בתשובה? לא כדאי לעבור את התהליך".

השלב השלישי הוא ההמתקה. האדם משתמש בכל הכוחות שבעבר גרמו לו לעשות את הרע, כדי לעשות את הטוב. אם הוא היה שחקן קולנוע, הוא יעשה עכשיו סרטים כשרים... לאחר השלב של ההבדלה כוחות הנפש של האדם מסוגלים לפעול באופן מאוזן יותר, ולכן אין צורך להכניע אותם בחזקה וניתן אף להשתמש בהם למטרות חיוביות.

רבי אליהו די-וידאשׂ (ממקובלי צפת במאה השש עשרה), כתב ספר מוסר לאנשי מעלה בשם "ראשית חכמה". בשער האהבה (פרק ד) הוא מתאר את מעלת אוהב ה', ולקראת סוף דבריו הוא מביא סיפור שכתב רבי יצחק דמן עכו. הסיפור הוא אודות אדם פשוט שראה יום אחד את בת המלך והתאהב בה. הוא ניגש אליה ושאל מתי ייפגשו? והיא ענתה – בבית הקברות. כוונתה הייתה שהם לעולם לא ייפגשו, אלא רק לאחר המוות, אולם אותו אדם סבר שהיא מתכוונת לכך ברצינות, ולפיכך הלך וישב בבית הקברות. הוא חיכה לה זמן רב בציפייה גדולה, וליבו היה מלא אהבה אליה. ככל שעבר הזמן ובת המלך לא הגיעה, אהבתו נעשתה יותר ויותר מופשטת ויותר מזוככת, עד שנעשתה לאהבת אלוהים. רבי אליהו די-וידאשׂ מסיים את הסיפור בקביעתו הבאה של רבי יצחק דמן עכו: "מי שלא חשק לאישה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוהית", כלומר: אדם שלא יודע מהי אהבת אשה, איננו מסוגל לדעת מהי אהבת ה'.

מדברים אלו ניתן לחלץ תובנה משמעותית: אהבת ה' מתחילה מהכוחות הללו שבכללם אהבת אשה. ללא שימוש בריא בכוחות הללו, האדם לא יוכל להתקדם בעבודת ה'.