בכל דרכיך דעהו

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג ע"א)

החיים הם כלי ריק הניתן לנו מאת הבורא למלאותם תוכן, והתוכן הוא האהבה. בראש ובראשונה אהבת השם, אהבה לכל הבריות, אהבה לכל היקום כי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו',ג), ובאהבתו נכלל הכל, באהבה כזאת מהפכים הכל, את הרע לטוב...

(רבי שלמה חיים מסאדיגורה, חיי שלמה, עמ' רנג)

אנחנו[1] צריכים להבין שכל מה שקיים בעולם זה בזכות – וכאן אנחנו לא מוצאים בדיוק את המילים – אפשר לקרוא לזה ניצוצות של קדושה, אפשר לקרוא לזה אור. אבל האור הזה עובר דרך טרנספורמטורים (שַׁנָאִים). ניקח למשל חשמל. כדי שמכשירים מסוימים יוכלו להשתמש בו הוא חייב לעבור הנחתה, טרנספורמציה. נניח במכשיר טלפון יש חשמל יותר חלש מאשר בשקע. אם הוא יקבל ישירות את המתח שבשקע, הוא פשוט לא יעמוד בזה, הוא יישרף.

כך גם עם האור האלוקי, הוא חייב היה לעבור כביכול צמצום. וזאת למעשה הגישה של המגיד. אנחנו לא נמצא את זה כל כך אצל הבעל שם טוב. המגיד אומר שהקב"ה כביכול צמצם את האור שלו – את האנרגיה שלו אם אתם רוצים – כדי לאפשר לעולם להתקיים.

צורת הצמצום כפי שהמגיד מסביר אותה, שונה משיטת האר"י. שיטת האר"י אומרת שבבריאת העולם הייתה מעיין נסיגה של האור האלוקי כביכול. כל מה שאנחנו אומרים זה כביכול. ואם ניקח לדוגמה איזו חבית מלאה בשמן, אחרי שהרקתָּ את השמן נשאר עדיין מעין כתם של שמן. ובזכות הכתם הזה של השמן (הרשימו), אומר האר"י, העולם יכול להתקיים. כך הוא מסביר את בריאת העולם.

המגיד שינה את העניין הזה, והוא אומר שלמעשה מדובר בצמצום אבל בלי עזיבה, בלי נסיגה. הכח של הקב"ה שמניע את הכל, מה שנקרא החיוניות, הוא נמצא בכל הטבע, הוא נמצא בכל פרח, הוא נמצא בנו, הוא נמצא באוכל שאנחנו אוכלים.

דבר נוסף שהמגיד מביא, זאת צורת ההסתכלות בכל דבר. בכל דבר יש הממד החיצוני ויש הממד הפנימי. לדוגמה, אדם שולח לי תמונה שלו, או שבמקרה אני רואה בתעודת הזהות את התמונה שלו. זה החלק החיצוני. אם אני פוגש אותו ואנחנו מדברים, אז כבר יש לי טביעת עין ואני יכול להסתכל על האדם ולהתרשם, להכיר אותו. אני לא יכול לחתום שבטוח כל מה שאני חושב עליו נכון, אבל אני מתרשם – הוא טוב, הוא פחות טוב, הוא חכם, הוא לא חכם. בינתיים יש פה צירוף של שכל ואינטואיציה. ואם המסתכל הוא יותר מאשר משופשף, הוא יותר מאשר בעל ניסיון, אלא הוא בעל דרגה יותר גבוהה - אז הוא חש את האדם שמולו הרבה יותר מאשר אדם אחר רגיל, וכמובן הרבה יותר מאדם שמאוד עסוק בעצמו או אדם מאוד מגושם וחסר רגישות. ואז אפשר לומר שהוא חודר לפנימיות של האדם הזה, לפנימיות של הדבר.

כך גם בתורה, יש לבוש, יש גוף ויש נשמה. אתה לא יכול להפריד בחיים בין שלושת הרבדים האלה, הם ביחד. אתה גם לא יכול להחליף ביניהם, תאר לעצמך שאתה עומד במקום ציבורי ופתאום ייכנס לשם אדם בלי בגדים, מיד תזמין משטרה אני מתאר לעצמי.

כך גם אצל האדם, יש את הגוף והבגדים (ויש משמעות לצורה שבה אדם מתלבש), ויש את הנשמה. אז עכשיו העניין הוא לראות את הפנימיות, להרגיש את הפנימיות שבדבר, לחוש אותה. זה לא עניין שאתה יכול פשוט ללמוד וזהו, צריך להרגיש את זה. וכשאתה חש את הדבר, את החיוניות, אתה מבין את הכלל שאדם נברא למען תיקון, שיש לו תפקיד.

וברגע שאתה חי את הפנימיות של הדברים, אז הכל מקבל צורה אחרת, ממד אחר. כשאתה אוכל נניח, יש לך אפשרות לעשות את זה בכל מיני צורות: אתה יכול לאכול את האוכל לפי המדור של האוכל בעיתון: מספרים לך איך המנה הזאת, ואיך המנה הזאת וכו' וכו'. אתה יכול לאכול את האוכל הזה לפי מה שאומרים לך הדיאטנים: יש כך וכך קלוריות, ופה זה מזיק, ושם זה משמין וכו' וכו'. ואתה יכול בכלל לשקוע באוכל בצורה כזאת, שאתה חושב ומתעסק כל הזמן בבריאות, אבל בעצם מתעסק כל הזמן באוכל.

אבל אם הפנמת שבמה שאתה אוכל קיימת החיות האלוקית, אז אתה יכול לאכול כפי שצריך. אחרי שהאוכל הוא כשר כמובן, אחרי ההתעלות של הברכה, אתה אוכל ומרגיש שיש משהו מיוחד, שאתה לא יכול לתאר את זה, שיש באוכל אותו הניצוץ של קדושה. אז גם המחשבות שלך טהורות ואתה מרגיש התעלות בזמן האכילה, וממילא אתה מקבל את הכח לעשות.

עכשיו אנחנו נבין יותר את העיקרון של "בכל דרכיך דעהו". וזה אחד הדברים שבהם החסידות תרמה מאוד.

"בכל דרכיך דעהו", זאת אומרת – אין ניתוק בין שיעור כמו שאנו לומדים עכשיו, בין הלימוד ובין התפילה בבית הכנסת לבין שכשאני יוצא מחוץ לבית הכנסת ומדבר עם אנשים, הולך לעבודה, קונה משהו מוכר משהו – אין ניתוק. זאת למעשה אותה קדושה רק בדרגות שונות. ההבדלים הם פשוט בהגדלה או בצמצום של האור.

אז הדבר הראשון כשאתה פוגש אדם – יש חיבור, יש התעלות. נניח שאתה פוגש פתאום איזה חבר שלך, מישהו שלא ראית המון זמן, וההפתעה שלך היא באמת נעימה, לא סתם. אז אתה פונה אליו באיזה חיוך טוב, אמיתי, מיד החיוך הזה עובר אוטומטית לשני. וברגע ששניכם אוהבים זה את זה, לשניכם באותו הרגע יש התעלות. זה פשוט! לא צריך להסביר את זה. וזה העניין שאומר הבעל שם טוב – כששני אנשים נפגשים צריך שהחלק העליון של הנשמה שלך, החלק של האור שיש בך, ייפגש עם החלק העליון, האלוקי, של החבר שלך.

בצורה הזו ברגע שאתה פוגש אדם, כל אדם, ואתה אוהב אותו, גם הוא מתעלה. אני יכול לומר לכם את זה מניסיון רב שנים, וכולכם יודעים את גילי. גם הייתי הרבה הרבה שנים חבר קיבוץ. וכל פעם כשמישהו היה מספר לי על מישהו, הוא כזה וכזה וכזה (דברים לא טובים), הייתי עונה לו: מה פתאום, הוא כזה וכזה וכזה, הוא אמר לי כך וכך (דברים טובים). אז היו אומרים לי: אהה, איתך הוא מדבר אחרת. ואני שואל: למה איתי הוא מדבר אחרת? האם הוא מקבל ממני כסף?! האם הוא חושב שאני אעלה אותו בדרגה?! הוא מדבר איתי אחרת כי המפגש בינינו הוא אחר! אותו אדם באמת היה זקוק שמישהו יעלה אותו. אבל לוּ הייתי חושב שאני מעלה אותו אז גמרתי את העניין, אז אני גם מתנשא, ולא יצא מזה שום דבר.

אתם צריכים להבין שבדבר הזה החסידות של הבעל שם טוב גילתה פנים אחרות והשפיעה רבות על האנשים, על החברה. לא שהיא חידשה את זה, זה היה ככה גם אצל החסידים הראשונים וכו', אבל באותם השנים כחתך, תלמידי חכמים התנשאו. והם התנשאו לא פעם ע"י פלפולי סרק, ע"י חילוקים שלא היו שווים פרוטה. והכל היה כדי להראות את החריפות שלהם. תפתחו את המהרש"א, תפתחו את המהר"ל ותראו איך הם מחו נגד זה^[2]. ובאותה חברה שבה היה אסור לבעל מלאכה או לאיש פשוט להתלבש באותה הצורה כפי שהיה מלובש ת"ח; באותה חברה שבה תלמיד חכם ואיש פשוט לא ישבו ביחד על אותו ספסל; באותה חברה שהיו בה בתי כנסת ע"פ מעמדות, של חייטים ושל בעלי מלאכה וכו', ויש המון בדיחות על הדברים האלה; באותה חברה שבה לא קיימו את דברי רבי עקיבא במשנה במסכת בבא קמא (ח',א) שאומר: "אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב". באותה חברה שבה היה אי-שוויון נוראי – השכינה הייתה בגלות. אז בא הבעש"ט ואמר: כולם נשמות גבוהות. והוא לא שיקר! כי יהודי פשוט באותם ימים, חוכר למשל, שעושה את הדברים ביושר, שמכניס אורחים, שאומר תהילים בלב שלם – הוא לא נופל ממישהו אחר. הוא זה שמגיע לקב"ה ולא החכם שמתפלפל בחילוקים, ובחידושי סרק.

וזה מה שמביא בעל "אהלי יעקב" בשם ה"מאור עיניים" (י"ט בכסלו תשי"ד, עמ' צ):

זהו שמביא ר' נחום מצ'רנוביל, תלמיד הבעש"ט והמגיד, בספרו מאור עיניים (ישמח לב, שבת, ד"ה נשאת ונתת כו') בשם הבעש"ט: אם יהודי הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל, אם הוא לומד המחליף פרה בחמור – הוא חשוב מאד לפני הבורא ב"ה וברוך שמו, כמו כן^[3] חשוב לפני המקום, אם הוא עושה הדבר (מחליף פרה בחמור, במסחרו) ומנהיג עצמו עפ"י התורה, כי בכל דבר אפשר לעבוד את ה'. אם הוא מתנהג לפי מצוות התורה בכל דרכיו אזי בכל מקום שהוא נעשות ד' אמותיו ד' אמות של הלכה, זוהי הרחבת הגבולין שאמרתי ושעל ידה הוכנסו רבים שהרגישו עצמם כעומדים בחוץ אל הקודש פנימה.

המשימה שלנו היא כמובן ללמוד תורה. בלי תורה אין שום דבר, אבל לשם מה? כדי שהאדם בעצמו ייהפך לתורה, שהתורה תיבלע בכל רמ"ח איברינו וזה יבוא לידי ביטוי בכל מעשה שנעשה. והדבר לא נעשה ע"י גלגול עיניים לשמיים, ובוודאי לא ע"י עצבות.

אני כל כך הרבה פעמים פוגש אנשים שאני כל כך נהנה מהם, שהם כל כך מרגשים אותי, שאני פשוט מרגיש התעלות על ידם.

[1]  מתוך שיחה שנאמרה בישיבת 'אהבת ישראל' בנתיבות, תשס"ב; פורסם בחוברת 'אשא עיני' בהוצאת עמותת רעות.

^[2] וראה לקמן הערה 3.

^[3] במקור שם מופיע – כל שכן! כלומר הוא בדרגה גבוהה יותר, ולא כמו כן, באותה דרגה. זה לשון המאור עיניים שם: "... לפני המקום, כל שכן אם הוא עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה..."