מרגלים או מעפילים?

והיא לא תצלח

בפרשת 'שלח-לך' מסופר על שני חטאים שחטאו בני ישראל בזה אחר זה, חטא המרגלים וחטא המעפילים. רגילים להסביר שהחטא של המרגלים היה בכך שלא רצו להיכנס לארץ מפני המצב הרוחני האידיאלי שהיה בזמן שהותם במדבר. כאשר אוכלים מן ועמודי ענן ואש מלווים אותך, אין רצון להיכנס לארץ ישראל ולעבוד את הקב"ה בהסתר ובתוך הטבע. מיד לאחר מכן חוטאים בני ישראל בצדו השני של המטבע, בחופזם להעפיל אל ראש ההר להילחם בעמלק כנגד רצון ה'.

המרגלים והמעפילים מייצגים שתי תנועות נפש שונות, האחת שמרנית והאחת פורצת דרך – אך שתיהן אינן מקיימות את רצון ה'. האחת חוששת לצעוד קדימה והשנייה פורצת יותר מידי. אם כן, מה עלינו לעשות? מצד אחד לא טוב להישאר במקום המחשבתי והמעשי הקיים בשעה שהעולם כולו מתחדש, גם בעולם הפנימי והרוחני; ומאידך פריצת דרך בגלל הדחף להתחדש עלולה לגרום השלכות כואבות. "לכל זמן ועת לכל חפץ". לעיתים יש לפרוץ דרך ולעיתים להישמר, אך אסור להיצמד ולהתקבע בדפוס חשיבה מסוים.

כשמעמיקים מבינים שהתורה והיהדות פורצי דרך במהותם. הסתכלותה של התורה העולם היוותה חידוש רוחני, לאומי ומוסרי בכל דור ותקופה. גם היעד והחזון שהיא מציבה לתיקון עולם במלכות ש-די, יחד עם הכלים המעשיים המתאימים לכך, מהווים מנוע לוהט לתנועות רבות ששואפות לממש את החזון, כל תנועה בסגנונה. ליהודי צריכה להיות נטייה פנימית לפריצה והתחדשות, וממילא להזדהות עם המעפילים. עד כדי כך שר' צדוק הכהן מלובלין כתב שהכעס על המעפילים היה נקודתי, אבל ה' רצה את תנועת הנפש שלהם, ולעתיד לבוא עלינו להעפיל ולחדש.

כך כתב ר' צדוק: "ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה הוא, אלא שלא תצלח, ודייק, שבכל מקום דרשו חז"ל "היא", ולא אחרת. שיהיה זמן אחר שמצליח, והוא זמנינו זה של עקבי משיחא".

החטא של המעפילים היה במהירות בה שינו את דעתם, עובדה שמעידה על חפזון רדוד ושטוח. בעיות עמוקות הזקוקות להתחדשות וריענון אינן נפתרות מהר כל כך. זהו הקושי המרכזי של מי ששואף לחדש ולתקן את המציאות – איך בדיוק לעשות זאת?

עולם הרוח היהודי מוצא את עצמו פעמים רבות בכף הקלע המסתחררת בין השמרנות להתחדשות. מצד אחד העולם מתקדם ללא הרף, וככאלה המאמינים בביסום העולם ובהתקדמותו לקראת גאולה, לא ייתכן שדווקא עולם הרוח היהודי יישאר מאחור; מאידך, מרדף תגובתי בלתי פוסק אחרי הסתחררות העולם מוצא את עצמו לא פעם מוּבל ושבוי בידי חיצוניות המציאות ומתנהל על פיה ולא מוביל אותה בעצמו. נשאל שוב אם כן, לאיזו תודעה נכון להיפתח ומתוכה לפעול במציאות?

הישן יתחדש והחדש יתקדש

התחדשות כנה ואמיתית מגיעה דווקא מתוך האיזון בין שתי תנועות הנפש הללו. בין החופש העצמאי להתחדש ולגלות פנים חדשים בתורה, לבין ההערכה הרבה למסורת וההבנה שהחידושים שלנו נובעים ועומדים על גביה, כך שחידושנו הם פנים בתורה כהלכה. באגרות הראי''ה (אגרת קס''ד) כותב הרב לתלמידו הקרוב ר' משה זיידל, שצריך ספרות חדשה לדורנו. ספרות "שלא יפנה אל הישן עורף כ''א יזדיין עם החדש לדעת את כל עומק הטוב של הישן, ואיך החדש הולך עמו ומשלימו תמיד... הישן יתחדש והחדש יתקדש". הסיסמא "החדש יתקדש" איננה מצדיקה בעיטה בישן, להפך, היא מציגה הבנה שההתחדשות החיצונית של העולם נובעת מחידוש פנימי-נשמתי שרוכב על גב המסורת. כך הרב קוק קרא את המציאות בכל כתביו ומתוך כך פעל וחידש.

כאשר רוצים לחדש חייבים לחדש מתוך המסורת, מתוך הישן. תורתנו הקדושה שנמסרה בקבלה מדור דור היא דברי אלוקים חיים שלא כבולה לתקופה או זמן. היא איננה מסורת מקובעת, אלא מקור חי, שכאשר מסתכלים על דבר ה' כך, ניתן לחדש בצורה אמיתית. לשם כך ציוו אותנו להיוועץ בזקני הדור – "זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". חידוש אמיתי נובע מההבנה שתורתנו נצחית בבחינת "ימות עולם" ומתוך ההערכה הגדולה לזקנינו, מעבירי השמועה (שהיו בעצמם חדשנים של הדור הקודם).

לכל שיטה השלכות משלה. תודעת המרגלים משביתה את היכולת לחדש, וההתלהבות של המעפילים מקדים את זמנו ולעיתים מאבד מהעומק שמצופה ממנו. תפקידנו להשלים ולאזן את שתי התנועות הללו גם יחד, מתוך הערכה והבנה שאנו זקוקים לשתיהן וכך להעפיל בהר כראוי ולהוביל את המציאות בהתחדשות כנה שחושפת ומגלה פנים חדשות בעומק שבמסורת.