מיום ששבו לאדמה נעשו קרובים לשמיים

רוב ימיו של אדם הוא דורך על האדמה, מטיל עליה את משקל גופו, הוא למעלה והיא תחתיו. כשנאספות שנותיו והוא חדל מלחיות, הוא נכנס אל תוכה, והיא עוטפת אותו בשתיקה. הנה אדם מתכופף קמעה אל האדמה, מביט בה בחמלה ויודע שבסוף גם הוא ישוב אליה. הוא רוכן אל הקרקע, מניח עליה בעדינות את כף ידו כמו נוגע בגוף חי. אצבעותיו מגששות פנימה בעפר, חופרות להן דרך ומתכסות בשכבת רגבים חומה. מתחת לבגדים האדמה חמה. יש בה חיים. השרירים מרפים מקשיחותם, ובשקט בשקט אפשר להרגיש דפיקות עמומות, קצובות, לב האדמה. היד משתהה מעט ומגלגלת את הפירורים הלחים על העור, ואז נפרדת ומנערת את השאריות שדבקו בה. הוא מתרומם וחוזר לצעוד על גבה, הפעם בענווה, זוכר שכשהכול ייגמר היא זו שתקבל אותו באהבה.

אדם ואדמה. מערכת יחסים שמסתעפת ומטלטלת בין תחרות לקרבה, בין מוות לצמיחה. יפה מערכת יחסים זו לאדמה באשר היא, ואולם אדמת ארץ ישראל אינה כאדמת שאר ארצות שבעולם. מראשית הובטחה להינתן לזרע הדורות לכשייולדו, אחר נכבשה ובאו עליה במעשה כדרך שבאים על אישה ומתקדשת, וכשגלו נהייתה לחלום הכיסופים של כל נפש. מעתה, כשחזרו לגבולם ובנו בה ביתם – חיים בה. ברם חיים אלה אי אפשר שיוותרו תלושים וריקים. דורשת אדמת הקודש שיתייחסו אליה. האמנם השקענו מספיק מחשבה ופליאה על שבידנו לקיים את המצוות התלויות בה?; המטר והבצורת שמבטאים את מצבנו הרוחני, הבקעה וההר שמחייבים אדם להתפלל לגשם – האם לא דחקנו אותם הצידה מהר מידיי? האדמה הזו איננה חתיכת דיקט שעליו אפשר להקים בניינים, היא ישות חיה, וככזו היא זקוקה לתשומת לב.

הלוואי והיינו עובדים באדמה מספיק בכדי שנוכל להרגיש שפעם בשבע שנים היא זקוקה למנוחה. שבת האדם זוכה לעדנה בתקופה שההתרוצצות התמידית היא נחלת כולם. אבל מי רגיש מספיק בשביל לחוש את הלאוּת שזורמת בעורקי הארץ הזאת? גם הידיים העובדות ברובן נוכריות ואין בהן חוש שישמע את אנחת האדמה. העבודה בשדה 'לשמה' נראית מיותרת, כשניתן להשתמש בקדמה הטכנולוגית ביתר קלות וחיסכון. ואף על פי כן הלב תמה – איך ייתכן להניח את המעדר ולוותר על הקשר הבלתי אמצעי עם אדמת הארץ.

ישנם מי שאינם מסתפקים בישיבה על המדוכה והרהור במשמעות המעשית של השיבה לארץ. הם עובדים וחושבים, פועלים במטע ובכרם וממשיכים לפתח את ההבנה של השייכות לאדמה.

עוצמת החיים הפשוטה

"החוויה הפשוטה של החיים צריכה להיות חוויה של עוצמות, של תנועה מאוד חזקה. בסוף כשאתה קם בחמש בבוקר והולך ועובד אתה מרגיש את הדם זורם. לפעמים אני מסיים את העבודה ומרגיש פשוט גאולה, מן שמחה כזאת", אומר הרב אלישיב והעיניים שלו נוצצות. הרב אלישיב בלוך, ראש בית המדרש 'אדמת שמיים' בשדה אליהו מנסה ללמוד וללמד את החיבור המיוחד שבין האדמה לשמיים.

בית המדרש כאן הוא תופעה יוצאת דופן בנוף בתי המדרש. קמים השכם בבוקר, יוצאים לעבודה חקלאית של כמה שעות, חוזרים לישיבה למקלחת וארוחת צהריים, ואחר כך יושבים בבית המדרש ולומדים תורה. השילוב המיוחד שמתרחש פה ונשמע כמו איזו אוטופיה של חזון אחרית הימים, מזמין לבירור ולהעמקה של היחס בין קדושת הרוח לקדושת החומר.

עוד לפני שנכנסים לעובי הקורה של הדיון הרעיוני, הרב אלישיב מבקש להניח על השולחן את המציאות הפשוטה של ההשפעה החיובית שיש לעבודה הפיזית על האדם. "זו חוויה שקשה להעביר במילים, מרגישים אותה בכל איבר בגוף. תאר לעצמך יום כזה שיש לך אדרנלין מטורף ואתה בא ללימוד עם חיות. ככה הייתי רוצה שאדם יבוא ללמוד תורה. עם איזו מן פתיחות לב ושמחה שפורצת מהחיים".

כבר שבע שנים בית המדרש קיים, מסוף השמיטה הקודמת, ולאורך הדרך נערכו דיונים באשר לאופן החיבור בין העבודה והלימוד. אני מבקש מהרב אלישיב לשתף בתובנות שהצטברו במהלך השנים. "יכולות להיות כל מיני רמות של שילוב, סגנון של מכינה – שבו העבודה היא העיקר והתורה מתבטאת יותר בשיעורים, או סגנון ישיבתי של למדנים רציניים שמחפשים גם את החיוניות, ואפשר בכלל ליצור מודל שלישי, להמציא משהו חדש. תהליך הבירור הוא מרתק, הוא מביא אותך לשאול מה בעצם המטרה של בית מדרש, איך הוא מפרה את החיים ומהם הגבולות שבהם הוא מסתיים. המציאות של חיי קודש בארץ ישראל מזמינה לפתוח את השאלות שהיו מכוסות שנים רבות".

טוטאליות מול שלמות

אחד הטקסטים המכוננים בעיניו של הרב אלישיב, הוא פסקה לג בספרו של הרב קוק, אורות התחיה. הוא מתחיל לקרוא בקול את הפסקה ועם כל משפט הוא מתלהט יותר ויותר, עד שבאמצע הפסקה הוא נעצר ואומר בהתרגשות כנה "אני פשוט רועד כשאני קורא את המשפטים האלה". הפסקה עוסקת בהזנחה של קדושת החומר, שהרב קוק מצר עליה ומבקש להזכיר את השאיפה לרומם את הגוף.

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת – זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית.

בתחילת הפסקה הרב קוק מציב את הצורך בנוכחות של הגוף בחיי האומה כנתון, כעובדה קיימת. בדומה לאדם שמרגיש רעב או עייף ולא נדרש להסברים כדי לחוש כך, הוא אפילו לא רואה צורך להוכיח שהאומה מרגישה את התביעה של הגוף. בהמשך מצטיירת המציאות העכשווית, בה העיסוק בנפשיות ובקדושת הרוח פורה, ואילו הגבורה וחיי המעשה עזובים. השלב הבא הוא הצבעה על הסיבה שגרמה למצב הנוכחי, שהרב קוק טוען שהיא חוסר אמונה בקדושת הארץ, חוסר ההבנה שהאמונה מתבטאת בצורה החיה והחזקה ביותר כשאדם זורע את האדמה. בסופה של הפסקה נמצא קצה החוט שבו יש לאחוז כדי לתקן את המציאות המעוותת: לשוב בתשובה בגוף וברוח יחד, כך שהנשמה הטהורה תאיר בגוף הבריא.

הרב אלישיב מסביר שעם כל הכבוד להתעוררות הדתית-לאומית, עוד לא הגענו לסגנון החיים שהרב קוק קורא אליו. בסופו של דבר, גם עולם התורה הציוני הוא מקום שבו יש טוטאליות של לימוד וכמעט אין עיסוק בתחום של הגוף. אדם נכנס לבית המדרש בבוקר ויוצא בערב. הוא מסכים בהחלט שיש בצורה הזו מעלות רבות, ושהעובדה שכך התפתחה שיטת הלימוד בעולם היהודי אינה מקרית, אבל היא גם לא שלימה.

"היתרון של ישיבה שבה עוסקים ברוח נטו, היא שמתקיימים שם תנאי מעבדה, כמו שאומרים לפעמים שבית המדרש הוא סוג של תיבת נוח. המיקוד הפנימי שמתאפשר כשהנפש משדרת רק על גל אחד ולא מחליפה תדרים כל הזמן, מניב תוצאות מרשימות. אין ספק שהעיסוק הגורף בתחום אחד הוא אחד הכלים החזקים של המוסד שנקרא ישיבה".

מצד שני, מסייג הרב אלישיב, יש לחד סטריות הזו גם תופעות לוואי. תופעה שממחישה את חוסר השלמות של עולם הרוח בעיניו היא שפעמים רבות כשאדם לומד בישיבה הזהות שלו נמחקת. יש התמסרות לתורה, שהיא עוצמתית ועמוקה מיני ים, אבל היא גורמת לביטול של האדם. לכן "כשאתה שואל בחורי ישיבה 'מה נשמע', הם תולים בך מבט וכאילו לא מבינים על מה אתה מדבר. תשאל אותם איזה תוספות הם למדו, מה החידוש בסוגיה שהם אוחזים בה, אבל השאלה 'מה נשמע' היא לא רלוונטית. הלב משוקע בתוך הסוגייה, אין 'אני' שעוברים עליו דברים, שחווה וחי בפני עצמו".

"לפי דעתי זה הפירוש למדרש של חז"ל על הפסוק 'והלכת בדרכיו", משתף הרב אלישיב ברעיון שהולך איתו כבר זמן רב. "חז"ל שואלים מה הכוונה של התורה ב'והלכת בדרכיו', הרי איך אפשר ללכת בדרכיו של הקב"ה והלא אש אוכלה הוא? ומתרצים שיש ללכת במידותיו. ואני שואל על חז"ל – מה זאת אומרת! כתוב ללכת אז תלך. עוד לא ראיתי מישהו שחזר עם פוני שרוף כי הוא הלך בדרך של הקב"ה יותר מידיי. אלא שמסתבר שחז"ל מכוונים את האדם לא ללכת עד הסוף ולהתבטל לחלוטין לקב"ה, לא זו התכלית. כשיהודי נכנס לעולם של תורה ומאבד את עצמו ואת האישיות שלו, זה לא רצון ה'. התכלית היא שתישאר אתה, עם הרצונות ועם האהבות שלך ויחד עם זאת תהיה דבק בה'. לפי ההבנה הזאת ההסבר למה שאמרו חז"ל 'מה הוא רחום אף אתה רחום' שכמו שהרחמים של ה' הם לא איזו בחינה גבוהה ומנותקת מהמציאות, אלא הם מתבטאים בדברים הכי פשוטים וגשמיים, כך גם אנחנו צריכים ללכת בדרכיו ולרחם באופן ממשי. יוצא לפי זה שאם אני רוצה להיות ללכת בדרכו של הקב"ה עד הסוף, אני צריך לפגוש את עצמי. כי בשביל לרחם צריך לב, צריך להיות בן אדם. המודעות למה שאני מרגיש, האם היום אני אטום או פתוח, בעזרתה אני יכול ללכת אל ה'".

את הרעיונות הגבוהים שלעיתים אוהבים הרבה להתפלפל בהם ופחות לממש אותם, מביאים לידי ביטוי יושבי בית המדרש 'אדמת שמיים' בפועל ברמה היומיומית.

מפגש דרך עבודת האדמה

"דיברנו על הדמות של עובד ה' שחי גם את עצמו ולא מבטל את האישיות שלו כלפי התורה, ואחת הדרכים שבהן העצמיות מקבלת חיים היא על ידי העבודה החקלאית". הרב אלישיב מספר כיצד הוא רואה את ההשתקפות של דברי הרב קוק בתלמידיו, וניכרת אהבתו אליהם. עם כל סיפור ושם של תלמיד שהוא נזכר בו, הוא מחייך וטון הדיבור נעשה מלא אנרגיה.

"העבודה החקלאית שהיא מאתגרת ומצריכה את כל שרירי הגוף להיות בפעולה, מולידה קשיים שההתמודדות איתם בונה את האדם. אפילו עוד לפני התוצר הסופי של אדם רוחני שיש לו נפש בנויה ובריאה, עצם החוויה של עבודה קשה מפגישה את האדם עם עצמו. המפגש עם האישיות שלו מתחיל באתגרים פיזיים פשוטים, שאין לי כוח, אני עייף, וזה משעמם, וממשיך לאתגרים מהותיים של – מה הקטע? מה יוצא לי מזה? כשאדם צריך לעבוד 5 שעות ביום, מהר מאוד הוא יגיע לשאול מה בעצם אני עושה פה, מה העניין ומה התכלית. אלה שאלות שלאדם שיושב בכורסה המרופדת לוקח הרבה זמן להגיע אליהן.  בסוף העבודה היא כלי מאוד עוצמתי משום שבן אדם בסוף עומד מול עצמו ואין לו לאן לברוח. בלימוד בבית מדרש אתה יכול לספור את הראשים שירדו על השולחן כי משהו התפספס שם, בעבודה אף אחד לא נרדם באמצע העבודה למרות שהוא עייף".

הרב אלישיב שמשתתף מידי פעם בעבודה החקלאית בעצמו, מכיר היטב את החוויה של העבודה המאומצת, את המקומות שבהם היא מפגישה אותו עם עצמו, ואת האוצרות שמתגלים דרכה.

"הייתה לי חוויה חזקה באחת הפעמים שמסקנו זיתים. אחת המלאכות במסיק היא שצריך במשך 4 שעות לחבוט עם מקל על הענפים של עץ הזית בכל הכוח. העבודה הזאת באמת סוחטת. באותו לילה ישנתי שעות בודדות ופיזית לא היה לי כוח. לא שהייתי חולה, פשוט הייתי עייף כל כך ולא ידעתי מאיפה אני מוציא כוחות. ידעתי שהמקור היחיד שיכול לתת לי אנרגיה זו השמחה. הרגשתי שהיא מנביטה בי כוחות חדשים שבכלל לא מגיעים מהגוף, זה היה משהו אחר".

"כל אחד גם נפגש עם האתגר במקום שונה. לי זה הגיע כשהייתי עייף מאוד, ויש מישהו אחר שבאופי שלו הוא מאוד גס וגמלוני, ופתאום צריך לעשות עבודה ממש עדינה. היה בחור שמה שהיה קשה לו בעבודה זה שהוא הרגיש משועמם כל הזמן. העבודה גרמה לו להבין שבעצם באופן כללי הוא משועמם בחיים ותמיד הוא רק מחפש אטרקציות וחידושים אטרקטיביים שיוסיפו לו צבע לחיים. הוא קלט שהשעמום לא קשור דווקא לעבודה אלא העבודה הדגישה את מה שהפריע לו במובן הרחב".

העיקרון שהעמל מפגיש את האדם עם עצמו נכון לא רק במישור האתגרים האישיים והעבודה הפנימית, אלא אפילו ביחס ללימוד כתוכן עיוני שדורש בירור. הרב אלישיב מספר על תלמיד בישיבה מכובדת שהגיע ל'אדמת שמיים' לתקופה מסוימת. "אחרי זמן מה בישיבה שאלתי אותו מה הוא למד אז בישיבה ההיא, והוא ענה תשובה שהדהימה אותי. הוא אמר שהוא למד הרבה מה אנשים אחרים חושבים, אבל אף פעם לא הייתה לו אפשרות לחשוב מה הוא חושב על זה. פותחים מסילת ישרים ולומדים מה הרמח"ל חושב, פותחים כוזרי ולומדים מה ר' יהודה הלוי חושב, אבל הכול מאוד אינטנסיבי ואין פניות לעיבוד, אין מרחב מחשבה. לשבת בבית מדרש ולהתבונן ולהגות, בוא נגיד שזה לא כל כך עובד. אחרי עשר דקות אתה מאבד את הרצף. אבל בעבודה בשדה יש מרחב למחשבות משמעותיות, נוצרים שם דיבורים מרתקים בין החבר'ה, לא דיבורים של פינת קפה ושיחות על פוליטיקה בחדר האוכל".

המודל שהרב קוק מציג הוא לא בהכרח נוח ליישום, והרב אלישיב מודע לזיעה הרבה שהחבר'ה מוחים מהמצח במהלך העבודה. "עבודה בשדה זה לא פסטורליה. זה לא ללכת עם קיסם בפה ולזמזם. העבודה השגרתית בשטח היא קשה פיזית ומנטאלית. התובנות והתהליכים שקורים בעבודה הם לא רגעיים, הם ארוכי טווח. אנחנו לא מחפשים להיות נזירים הודיים שמגיעים פתאום לאיזו תובנה מעוררת השראה. הרב קוק קורא לנו להיות אנשים בריאים וחיים, שיש להם הרמוניה בין הגוף לרוח. וכדי להיות אדם בריא צריך לדעת לעבוד גם כשקשה, להתמיד בעשייה ולהיות תוך כדי תנועה".

הרהורי בירור

מבין מילותיו של הרב אלישיב, מפעם לפעם אפשר להבחין בנימה של ספק, שעם כל האמונה בצדקת הדרך השלמה והכוללת, הוא מבין היטב שהיא עוד מצריכה בירור ודיוק.

התהיות המרכזיות צצות כשהרב אלישיב מספר על הקמתו של בית המדרש, שלא התחיל כמוסד אידיאליסטי וחדור חזון שנבנה בשליחותו של רב גדול, אלא בסך הכול נתן מענה לבעיה אנושית פרקטית. "אני עצמי גדלתי בישיבות שלומדים בהן בשיטה הקלאסית והיה לי טוב מאוד שם. לא הייתה בי קריאת תיגר על עולם הישיבות הלמדני ואני גם לא חושב שצריך לחולל בו מהפכה. הכול התחיל משני אחים שלי שהיו שמיניסטים ולא מצאו את עצמם בישיבות סטנדרטיות. מצד אחד הם חיפשו רמה רוחנית גבוהה, והם ראו את עצמם שייכים לגמרי לעולם הקדושה והתורה, אבל מצד שני הם היו מספיק בוגרים בשביל לדעת שלא מתאים להם לשבת כל היום מול הסטנדר בישיבה".

משם התגלגל הרעיון של ישיבה שמשלבת חצי יום עבודה בחקלאות וחצי יום לימוד בבית המדרש. בדרך להפוך לישיבה של ממש, כשהרעיון הגיע לוועד הרבנים של הישיבות הגבוהות, היו שם תלמידי חכמים מכובדים ומבחינה עקרונית כולם היו מאוד בעד.

למרות הפופולריות של תורת הרב קוק והעיסוק הרב בתכניה, מי שהגיע ללמוד בישיבה החדשה לא היו החבר'ה הלמדנים. "באופן טבעי מי שהגיע היו אלה שקשה להם לשבת וללמוד כל היום. מהמחזור הראשון החבר'ה היו כאלה שאוהבים עבודה והחקלאות מעניינת אותם והם מחוברים אליה. זה נכון שבמובן מסוים השילוב שיצרנו כאן היה סוג של 'ריפוי בעיסוק', כביכול מי שמבין שהוא לא יכול ללמוד זמן רב ברצף, אז שלפחות יעשה משהו מועיל בבוקר". למרות זאת, הרב אלישיב אומר שעם השנים היחס בין החלק הראשון של היום לחלק השני שלו מתברר ומקבל פנים חדשות. אמנם בהתחלה העבודה הייתה לגמרי כורח המציאות של אלה שלא מסוגלים, אבל לאורך הדרך עולה השאלה האם אין בעבודה גם פן של לכתחילה. לרב אלישיב ברור שהוא לא מחפש לפתוח מגמת חקלאות בכל הישיבות הרגילות, אבל הקונספט שהוא מוביל בהחלט מעורר מחשבה שיש לעיין בה. "מה שכן ברור", הוא מוסיף, "שככל שהמקום של העבודה מעמיק וברורה לנו החשיבות שלה, גם המקום של הלימוד נהיה יותר יציב ויותר משמעותי".

שבת הארץ

שנת השמיטה על מצוותיה הייחודיות מולידה בירור נוסף בבית מדרש שמיוסד כולו על החיבור בין העבודה והלימוד. השנה שבה אסורה עבודת השדה במלאכות שמעבר לשימור, מעוררת הן אתגרים פרקטיים והן דיון מעמיק ביחס לארץ ולקרקע.

"בעצם כל החידוש של הרב קוק לגבי קדושת הגוף היה יכול להתבטא גם בישיבה שמשלבת נגרות ולימוד תורה", הרב אלישיב לא מפחד להציב סימן שאלה לגבי המקום שהוא עומד בראשו. "כמובן שאם היינו בוחרים בישיבה במסלול כזה, לא היה לנו כל קושי עם שנת השמיטה". אבל השמיטה מבחינתו היא לא באג במערכת שצריך להתגבר עליו אלא דווקא מחזקת את הבחירה להתמקד בעבודה חקלאית. "השמיטה מגלה את הייחודיות של עבודת האדמה לעומת עבודות כפיים אחרות. הרב טאו כותב ששישית מהתורה מתעסקת בחקלאות, זה כנראה דבר חשוב וצריך להבין למה", אומר הרב אלישיב ומשאיר את השאלה פתוחה. "אפשר להסביר פן אחד שמייחד את החקלאות בכך שהתוצר בה הוא זניח לעומת העבודה עצמה. דווקא עבודה פחות יצירתית מאפשרת שיקרו דברים בתוך האדם עצמו. בעבודה אומנותית או אפילו הנדסה, התהליך המרכזי מתרחש בחוץ, במוצר שעליו עובדים, אבל דווקא הפשטות של העבודה בשדה, שאני לא יוצר משהו אלא עובד באדמה, מפנה את העבודה פנימה".

הרב אלישיב מוסיף ואומר שבאדמה עצמה יש משהו שקושר אליו את האדם. "האדמה, הקרקע, מחברת אליה אנשים והם מרגישים כאן תחושה חזקה של שייכות. זה מעניין שמי שבאים לישיבה הם לא דווקא חבר'ה שהיו ב'רגבים' או שבאו מהבית עם רקע חקלאי. באים לפה חבר'ה עירוניים ופשוט מתחברים לאדמה. מתחברים לארץ בצורה הכי פשוטה שלה".

"באחת השבתות בשדה אליהו, יועד זילברמן, המנכ"ל של תנועת השומר החדש הגיע להעביר שיחה. היו כמה דברים שהוא אמר שלא הסכמתי איתם, אז בסוף השיחה ניגשתי ללבן איתו את העניינים. כשסיימנו לדבר הוא אמר לי שברור לו שהכול נובע מהתורה. הוא אמר שבאופן אישי הוא שומר כשרות ושבת ומבין שבלי התורה והמצוות אין הצדקה לקיום שלנו בארץ, רק שהוא רוצה לשדר לקהלים רחבים ולכן המסרים הם יותר בכיוון פטריוטי ושירי ארץ ישראל הישנה מסביב למדורה. תוך כדי שאנחנו מהלכים בשבילי הקיבוץ ומשוחחים, עוברת לפנינו חבורה של נערים אמריקאים. אז יועד מצביע על נער אקראי ואומר: למה הוא כאן? הוא בטח ישב באיזו רכבת בברוקלין והחיים שלו היו סבבה. מה הביא אותו לכאן? ברור שהסיבה שהוא בא לפה היא כי ארץ ישראל זה משהו שקשור לנשמה שלו, זה משהו שקשור למהות שלו כיהודי. זה חייב להיות קשור לקב"ה ולתורה.

"ארץ ישראל היא דבר שצריך להבין אותו. אני מרגיש שאנחנו לא מספיק מבינים מה זה אומר שאדמה יכולה להיות קדושה. הייתי רוצה שתתעורר תנועה של שיבה אל החיבור לאדמה ממקום של תורה ורוח. לא רק ללמוד את 'אורות ארץ ישראל', אלא ללכת לעבוד ותוך כדי לחוות את האדמה כאדמה. לבוא אל האדמה כמקום שבו נפגשים עם ה'. אני חושב שזו המשמעות של תורת ארץ ישראל, תורה שיוצאת מאדמת ארץ ישראל במובן הכי פשוט שלה. כמו שאומר ר' נחמן בחיי מוהר"ן שארץ ישראל זו לא רק בחינה גבוהה אלא זו ארץ ממש עם בתים ודירות, ארץ גשמית. והרב קוק אומר שאנחנו צריכים לא לפחד מהמפגש הגשמי איתה, להבין שכשאנחנו יוצאים לשדה אנחנו לא עוזבים את הקדושה. הלוואי שנזכה לתת אמון בקדושתה של הארץ".

אדמת שמיים

אני נפרד מהרב אלישיב ונותן לדברים לחלחל אל הלב, אל התודעה, אל השורשים שעמוק בפנים מעולם לא התנתקו מאדמת הקודש. זכיתי לפגוש דמות שמתנשאת הרבה מעבר לממדים הפיזיים שלה. בסך הכול רב צעיר שלא מתיימר להיות צודק יותר מרבנים גדולים ומדרכי חינוך מקובלות. אבל עם זאת, יש בו אומץ לעורר למחשבה, לדרוש מהמילים הכתובות להפוך לידיים ורגליים, לאנשים שחורשים שדה ונוטעים כרם.

ראש מורם באיטיות מעלה, ועיניים מביטות בשמיים הכחולים, הרחוקים מהישג יד ורחוקים מהישג לב. הנפש רוצה לשם, הנשמה שנחצבה ממקום אחר משתוקקת לפרוש כנף ולהמריא אל אלוקיה. המבט נתלה בנקודה עלומה ברקיע ומחפש את הגבול, את הקו שבו נגמרים השמיים. ופתע מתבהרים תוי הפנים והעיניים שהיו תלויות בגובה, יורדות שלב שלב מטה, פוגשות את השמיים סביב הציפורים, בצמרות העצים, על גגות הבתים, והנה השמיים כאן, אל מול עיניי, מקיפים אותי בחיבוק בלתי מורגש. ולא, הם לא מסתיימים פה, הם מוסיפים לרדת, אל השיחים, אל הפרחים, אל הזוחלים, עד שנוגעים באדמה, נושקים לה חיים.