עבודת ה' בשנת השמיטה

שבת שבתון

 

מהי משמעות שנת השבע עבור כל אחד ואחד מאיתנו, בעולם עבודת ה' האישית שלו?

 

בתחילת ספרו ההלכתי של הראי"ה קוק זצ"ל, שבת הארץ, מובאת הקדמה מחשבתית אשר מטרתה להיות "ראשי-פרקים על ערך השמיטה והיובל בחיי ישראל בכלל ובתחית האומה, הארץ והתורה, באור ד', חי העולמים".

 

הראי"ה פותח את ההקדמה בציטוט:

 

""ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז' כ"ג), והבאת דברי הזוהר על פסוק זה "גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו".

 

עם ישראל נקרא אחד רק בארץ ישראל.

אבל לא רק אחד ומאוחד בתוכו, אלא אחד ומאוחד עם הקב"ה.

זוהי תכונתו של העם הזה, שהוא גוי קרוב לאלוקיו -

 

"מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו!"

סגולתה של כנסת-ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריא המאירה של קודש: בכל עז-חייה היא מכרת, שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם שוים לה מאומה.

 

יש צדיקים יחידים גם באומות העולם. גם אצל הגויים ניתן למצוא אנשים שיודעים שהחיים שווים את ערכם רק אם הם אלוקיים. אבל אומה שזהו צביונה, זוהי רק האומה הישראלית. חיים לא אלוקיים, נטולי הכרה בהנהגת ה' את העולם, לא שווים את ערכם, כי לא החיים הם ערך עליון (כפי שמקובל כל כך בתרבות המערבית, שהפכה את האדם לאלוהים של עצמו, וממיל אחייו הם הערך היחיד שנותר), אלא אור פני מלך חיים.

 

היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, המונחת בעמק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את חותם-ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה. כי אורו-וישעו של היחיד תלוים הם במדת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקיותם, בתוך עמק נשמתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום".

 

החיים, ע"פ ערך האלוקיות שבהם, אינם מתגלים אל היחיד אלא באותה מדה, שהוא מתאמץ להיות נשאף בכל הויתו בתוכיותה של כללות האומה, להיות מוזהר מזהר נשמתה-העליונה, החיה וקימת בהכרת היקר האלוקי של החיים מתוך פנימיותה הכללית.

 

עם ישראל יודע, מי בגלוי ומי בתוך תוכיות נשמתו, שרק חיים אלוקיים הם חיים[1]. אבל הוא יודע יותר מזה – שרק על ידי התחברות אל הקודש הלאומי הוא יכול להתרומם לרום פסגת החיים האלוקיים. שהקב"ה טבע טבע כזה בבריאה – הקדושה מתגלה בהמון עם, 'ברוב עם הדרת מלך', לקדושה יש חלקים שונים, וכל חלק תורם את תרומתו לתמונת הקדושה השלימה.

 

סגולת האומה, - הטוב האלוקי הטבוע בקרבה, סדר-העולם, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר, השקט והשלוה, החן והאמץ הממולאים בהסתכלות אלוקית מקפת, כפי מה שהיא, נמצאת בנשמת-האומה - אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפעל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה האלוקית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השולטת. דחיפת הגדול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפעל על-ידי נתינת-רוח, של הפסקה והתנערות, ממהומת-החיים הרגילה.

 

כאמור, התכונה היסודית של עם ישראל היא קרבת אלוקים. קירבה זו, לא יכולה לצאת לפועל בחיי חול גרידא. אלה חיים של מהומה – והם מכסים על ראיית האלוקות המתמדת שאמורה להיות לנו. קשה, קשה מאד, להרגיש אלוקות שעה שחורשים וזורעים, שוכבים במארב, עוסקים בהתעמלות, או סתם יושבים במשרד וכד'. האור האלוקי שצריך להאיר את החיים הגשמיים, מועב על ידי מרוצת החיים הללו.

חיים רוחניים חייבים לקבל תידלוק מתמיד – של פרישה מן החול והתרכזות בקודש.

 

אבל כאן מגיעה הבעיה – אומה רוחנית, אומה ששואפת לחיי קדושה, נמצאת בסתירה פנימית מובנית ומתמדת. פרטים קדושים יכולים להיות בכל אומה, הם פשוט נשענים על השאר – חיים חיי נזירות ופרישות מנותקים ממעש, ומקבלים את צרכיהם הגשמיים מן הכלל הטורח ועמל על ההישגים הגשמיים ומחזיק אותם. אבל, אם כולם מופרשים מן הגשמיות, מי ידאג לצרכים הללו?!

 

היחיד מתנער מחיי-החול לפרקים קרובים: בכל שבת. "באה שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, "ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך", ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחנים, כפי טבע-מקורה, "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור", "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם !" יום קדוש, אשר בו תתגלה נטית האומה - הנטיה של החיים האלוקיים כמו שהם - ביחידיה, אות היא לאומה, שיש בסגולת נשמתה צורך ויכולת להתענג על ה', - ונעם אלוקי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה-יתרה, שרוי בלבו של כל יחיד מבניה.

 

שבת קודש, המתנה הגנוזה של בורא עולם[2], היא זמן בו כל האומה כולה שובתת. לא רק אנשי הקודש, אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש שלם עוצרים ממרוצת החומריות ומתרכזים ברוחניות ליממה אחת. הפסקה מוחלטת של כל יצירה, והתרכזות בנשמה פנימה – בתפילה, בלימוד, בשירה, ואפילו באכילה של קודש.

 

כך מסביר באריכות הגה"ק ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים זי"ע, בעל הנתיבות שלום, בפרקי המבוא (לחלק ב') את תפקידה ותכליתה של השבת: "תכלית כל התורה ומצוות ועבודת ה' היא השגת בחינת דביקות בה' והרגשת קרבתו יתברך..." (שם פרק ראשון סע' א).

אבל, בהמשך דבריו הוא מעלה את הבעיה: "והנה יש מקום לשאול ולתמוה – איך יכול בשר ודם קרוץ מחומר להשיג דרגה עילאית כזאת, להיות חולה חולי האהבה לה' יתברך... איך יכולים להשיג מדריגה כזאת?" (שם סע' ד). ותשובתו – השבת ומועדי ה' הם הכלי. אותה פינה שבועית של התנתקות מן החומר והתדבקות ברוחניות היא המחזקת את הנשמה כל השבוע[3].

 

זוהי פעולת השבת על האדם היחיד, הפורש ליממה מעבודת החומר ושיעבוד הגשמיות וממריא אל עולם שהוא מעין עולם הבא כאן עלי אדמות.

 

 

שמיטה – שבתון לאומה ולארץ

 

אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא.

 

 

לאומה רוחנית כמו עם ישראל, יש צורך נפשי, שאחת לכמה זמן, ישבתו חיי החול, והאומה כולה כאומה, לא יחידים, וכל המערכת הכלכלית על כל מרוצתה, תשבות קמעא. השבתה כזו חיונית לנשמתה של אומה חפצת חיים רוחניים, והיא לא יכולה לשרוד בלעדיה. זו מטרת השביעית  - שנה של הפסקה, שנה של שביתת המנגנון הגשמי והתרכזות ברוחניות.

 

 

"וכשם שנאמר בשבת בראשית, שבת לד', כך נאמר בשביעית: שבת לה'.[4]

 

גם השבת השבועית וגם שנת השמיטה, מכווונות לאותה מטרה – לה' יתברך, להתקרבות אליו ,להידבקות בשכינה.

 

סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלוקית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ד', היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל, המיוסד על הטבע האלוקי הקבוע במטבע ארץ-חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו י-ה לסגולתו, נשמת האומה והארץ יחדו פועלות את יסוד הוויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפעל את עריגת קדושתן, בשנת-שבתון. העם פועל בכוחו הנפשי על הארץ, זרע ד' מתגלה על-ידי השפעתו הרוחנית, והארץ פועלת על העם, להכשיר את תכונתו לפי חפץ חיים אלוקיים שלמים בתבניתם.

 

עם ישראל ואר"י מתאימים – גם העם הזה וגם הארץ הזו, הגשמית כל כך לכאורה (כמו כל ארץ...), צריכים אחת לכמה זמן שביתה כדי לעסוק ברוחניות.

לכן, לא מספיקה שביתת העם, בטח לא אחת לשבוע, אלא יש צורך בשנה שלימה, שבה לא רק העם שובת, אלא גם הארץ שובתת.

שביתת הארץ, שביתת הארציות, היא צורך חיוני לאומי. היא השנה שבה האומה כולה מתרוממת לרום מעלתה האמיתית, שנה שבה האומה משתחררת מכבלי הגשמיות הגסה.

 

שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ !

 

שנת שקט ושלוה, אין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'", שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוהי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". אין חילול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת, "לאכלה ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי-הארץ, "לאכלה ולא להפסד". והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על-ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי "לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין[5]". רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ,. שבת לה' !".

 

בפיסקה זו הראי"ה עומד על המגמה של כמה מהלכות שביעית – אנחנו משמטים את החובות, ויוצרים שיוויון בסיסי בין המעמדות, דבר שמרומם אותנו לאווירה רוחנית; זוהי שנה רוחנית, פרק זמן ניכר בו אנחנו חדלים להיות שקועים בחומר, אלא מרחפים לנו למציאות שמימית. שנה שאין בה תחרות על הישגים גשמיים, כי ההישגים הם לא שלי, אלא של בורא עולם. שנה בה הנכסים מופקרים, ואני מרגיש כמה לא אכפת לי באמת מהמציאות הגשמית והכלכלית שלי. 'קפדנות רכוש פרטי' היא סוג של חילול הקודש, קובע הראי"ה (למרות שהיהדות בהחלט מכירה בבעלות האדם על ממונו ובצורך בכך), כי היא מתמקדת בעצמי, במה שלי, במקום לחשוב - מה של בורא עולם? בשנה השביעית חיי המסחר מוגבלים, ואנחנו נקראים לשמור על התוצרת שהקב"ה גידל בשבילנו, כדי לזכור שהיא לא שלנו, אף פעם, לא רק כעת. אנחנו חיים חיים מתוקנים יותר, וממילא חולים פחות, ולכן לא צריכים להשתמש בתוצרת לרפואת מחלות. זוהי שנה אצילית ורוחנית.

 

בשנה זו מתגלה צביונה של-האומה בכליל הודה, במקור רוחה האלוקי. והארה זו, הבאה אחת לשבע שנים, מושכת אחריה עליות אידיאליות אלוקיות, שבהכשרן האטי של הנשמות הן הולכות וכובשות להן מקום בחיים, עד שהשקפות-החיים הנובעות ממנה נעשות יותר ויותר קבועות ומסוימות ופועלות...

 

זוהי השנה בה אנחנו מתגלים באמיתיות שלנו, בה יוצאת החוצה הדמות האמיתית שלנו, שקצת מסתתרת תמיד - כי אנחנו בסוף בני אדם, לא מלאכים, וכי צריך להרוויח משהו כדי שיהיה עם מה ללכת למכולת... אבל זהו לא הצביון האמיתי שלנו, המציאות האמיתית שלנו היא אלוקית, והשנה הזו מושכת את האור הזה לכל השנים, וקובעת אותו לצמיתות.

 

עם ישראל – עם חקלאי

 

האדם חי בסתירה פנימית בין שאיפתו לחיי קדושה, דבקות והתעלות רוחני, לבין הצורך לחיות חיים גשמיים. צורך זה טמון בשורשי הבריאה, מאז הצטמצם האין סוף ונברא עולם, ו'נזרקנו' אל עולם התוהו, לעבדה ולשומרה, לתקן ולרומם את המציאות הגשמית. זה נורא נחמד לומר את זה, אבל יותר קשה להצליח לעשות את זה, לחיות ככה, חיי קידוש החומר. לכן באה תורתנו הקדושה ונתנה לנו ניצוצי אורה של זמן קדוש, שבת ומועד. אבל כל זה מתקן את האדם הפרטי. שנת השמיטה היא מתנת פז, שנה של התעלות רוחנית והתדבקות בשכינה, מכל זווית אפשרית, שנה שאמורה לפעול עלינו פעולה עוד יותר עוצמתית מאשר יום בשבוע. על כל אחד ואחד ועל החברה כולה.

 

אבל, כאן הבן שואל – הרי כל זה נכון רק במציאות בה אנחנו אכן שקועים באדמה ובעבודתה. ואזי, בהגיע שנת השבע, עת אנחנו פורשים מעבודת האדמה, אנחנו אכן מתנתקים מן הגשמיות החומרנית הגסה. אבל, כיום, כאשר שני אחוזים בלבד מן האוכלוסיה עוסקים בחקלאות, ואחוז זה פוחת והולך, כיצד פועלת השמיטה?

לשאלה זו התייחסתי כבר בכמה שיעורים בעבר, ושיטתי התפרסמה במאמר בכתב העת 'ארץ ישראל' (גליון 2), ולכן לא אאריך בה כעת. רק אזכיר לכם את ראשי הפרקים – הצגנו שם את שיטת הרש"ר הירש בפרושו לתורה[6], הטוען כי השקפת התורה מכוונת אותנו לחיים מורכבים, בהם (כמעט) כולם חיים בצורת חיים שיש בה מימד חקלאי – כל אחד ואחד עובד בעבודתו, תהיה אשר תהיה, ובמקביל מגדל על יד ביתו חלק מן התצרוכת החקלאית שלו.

 

וזו לשונו בקצרה:

 

"נראה, שהלכות אלה באות לשמור על אוכלוסיה עירונית העוסקת בחקלאות; זה יהיה הטיפוס היסודי של האומה, ויש למנוע את גידול הערים והפיכתן לכרכים המנותקים מן השדות... נמצא שתקנה זו טיפחה אינטליגנציה עירונית הקשורה למוסריות ולפשטות כפרית... נמצאת אומר: חיי כרכים המנותקים מן החקלאות היו מוגבלים למספר קבוע של מקומות, ולא היתה כל אפשרות להוסיף על מספר זה. הרי זו מדינה, שרוב אוכלוסיה מתגוררים בערי חצרים המוגבלות בגודלן; ומדינה כגון זו מוגנה מפני מותרות ומעמד עוני של כרכים - וגם מפני טמטום וצמצום אופקים של יושבי כפרים".

 

לא נאריך כעת בביסוס הראיות הרבות לנכונות שיטה זו, ולא נדון בכל היבטיה, רק נאמר – הבה ונבחן את כל האמור לעיל לאור צורת חיים זו. חיים בהם אדם, בכל יום ויום, מתעסק מעט עם העולם הגשמי הגס, חופר וחורש, זורע וקוצר, מזבל ומדשן, והכל כמובן בקדושה – אבל הקדושה הזו יכולה להוריד אותו, להכהות את החושים הרוחניים שלו, והנה באה לה שנה בה הוא לא נוגע ולא עמל, מפקיר את גינתו, מה שיצמח יצמח, ואת אותה שעה יומית שהיתה מוקדשת כל השנים לעבודת האדמה, הוא מקדיש כעת ללימוד, לתפילה, לרוחניות. שנה זו מרוממת אותו ומקדשת אותו, מעצימה את יסוד הקדושה בחייו, מחנכת אותו לחיי הסתפקות במועט. פתאום, אותו אדם, שבכל יום היה מלכלך את ידיו בבוץ (של ארץ ישראל הקדושה!, אבל בכל זאת, בוץ...), לא מתלכלך לזמן מה, ובמוקם זה הוא מעדן את עצמו בין בתרי דפי הגמרא.

אמת מה נהדר היה ויהיה המראה של ארץ שובתת, שמתחילה במציאות של הווית חיים חברתית כזו שבה כל החברה מחוברת בנימי נפשה אל אדמתה, יום יום, שבים מעמל יומם במשרד, בחנות, על המשאית או בקליניקה, פושטים בגדים ולובשים בגדים, ויוצאים לשעת עבודה בשדה הקטנה האישית, קוצרים ברינה ומנשקים את כיפי אדמתה של הארץ הטובה הזו, אך, אחת לשבע שנים, חדלים מכל זה, השקט ושלווה, והשנה הששית עושה לנו ברכתה, ואנו שבים יום-יום לבית המדרש, לשעה נוספת של לימוד ורוחניות, תפילות מרוממות יותר, דבקות בצדיקים וכל דבר טוב שהנשמה צריכה, ולא רק הנפש!

תאמינו בזה, וזה יקרה.

יש כאלה שזה נשמע להם שיגעון, אבל לפני מאה שנה, המשוגע היה מי שחלם על עולם שנראה כמו עולמנו הנוכחי, כך שבאמת צריך להיות משוגעים, לחלום ולהאמין, ולעשות, לפעול עם א-ל, לשיבה לבריאות טבעית של חיים כאלו.

 

שמיטה בזמן הזה

 

עכשיו בואו נחשוב איך מתרגמים את זה לחיים של כולנו, גם כעת, גם כאשר רוב האנשים טרם הגיעו למצב הנשגב הזה של הייעוד העתידי, בו נחזור כולנו להתחבר לאדמתנו.

אנחנו צריכים לנסות, לפחות כתחליף זמני (חיוור, יש לציין), לנהל שנה רוחנית יותר, שנה בה אנחנו מצמצמים למינימום את העיסוק הגשמי שלנו. שעה פחות בעבודה, אם אפשר; פחות התעסקות עם עניינים גשמיים רגילים (ולגיטימיים, כמובן) – להפחית את זמן העיסוק ב'סידורים' למיניהם למינימום ההכרחי (כמובן, לא לדחות סתם את מה שלא טוב לדחות. פשוט, להוריד נפח פעילות בתחום); לא להשקיע את מירב זמננו בביסוס הצד הגשמי של חיינו, אלא לנסות לקצר בזה ולהשקיע יותר זמן בתורה ובתפילה וכד'.

זהו לא בלוף – זוהי לא שנת רמייה, להיפך, זוהי המציאות האמיתית שלנו. אנחנו רוחניים, אנחנו אנשי קודש. אנשים, נכון, אבל של קודש. אנחנו יודעים, כפי שלימדנו הראי"ה באין סוף מקומות, על פי תורת רבותינו שבכל הדורות – שהאדם נועד לתקן עולם במלכות שד-י, לתקן את ההעלם, את המציאות הגשמית. אנחנו לא בורחים מזה, אנחנו פשוט מכירים במגבלות שלנו – אנחנו יודעים, שחוץ מכמה צדיקי עליון, רוב בני האדם לא מסוגלים לחיות במתח של דבקות מתמדת באלוקות. לכן, אנחנו מקדישים זמנים מבודדים לקודש – תפילות, ברכות, לימוד תורה, התבודדות, התוועדות וכדו'. אנחנו לא בורחים מהעיסוק בגשמיות, כפי שעשו אבותינו באלפי שנות גלות. אנחנו יודעים ששבנו לארצנו כדי לסקלה מאבניה ולטעת בה עץ!

כולנו מכירים את מדרש חז"ל (המובא בכמה גרסאות, למשל במסכת כתובות דף קיא עמוד ב): "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלוקיך אש אוכלה! אלא, כל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה...". מדרש זה עומד בבסיס דבריו של הנתיבות שלום שהזכרנו לעיל – מצד אחד, אנחנו נדרשים (ומשתוקקים בכל מאודנו) להידבק בשכינה; אך, מצד שני, אנחנו יודעים שאנחנו לא מסוגלים לעשות זאת באמת!

אבל, למדרש הזה יש מקבילה מדהימה, והרבה פחות מוכרת (ויקרא רבה פרשה כה סימן ג): "רבי יהודה ב"ר סימון פתח 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא, אותו שכתוב בו (תהלים) 'בים דרכך ושבילך במים רבים', ואתה אומר אחרי ה' תלכו ובו תדבקון?! וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה', ואתה אומר 'ובו תדבקון'?! אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה, דכתיב 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן', אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה דכתיב 'כי תבאו אל הארץ'...".

מדהים. כאן דווקא הדרך להידבק בו יתברך היא על ידי עיסוק בגשמיות, על ידי נטיעה. אנחנו יודעים את זה, אנחנו לא שוכחים את זה, שלא כמו חלק מאוהבי ה' ויראי שמו שמתעלמים מזה ומדירים עצמם לחלוטין מכל עוסק גשמי. אבל, אנחנו גם מודעים לזה, שזה קשה מאד להצליח להרגיש את הקב"ה בכל מכת טוריה, בעת זריעת הזרעים וחרישת התלמים, בשעה שאנחנו מתפלשים בעפר אדמת הארץ הטובה הזו. זה קשה, כמעט בלתי אפשרי. התורה טרחה רבות כדי לעזור לנו להצליח בזה – על ידי ששים המצוות התלויות בארץ, שמרימות אותנו לגובה. כל עת שאנחנו יורדים לשדה, חושבים על הלכות כלאיים, מחשבים שנות ערלה, קוטפים פרי ומפרישים ממנו תרומות ומעשרות, אבל, למרות כל הפעולות האלו, עדיין, זה קשה. במגפיים מלאי בוץ, לא קל להיזכר בבורא עולם. הגסות שבעבודה הגשמית, כופפת את קומתנו הרוחנית מטה.

ואז, אחת לשבע שנים, באה לעולמנו שנת השבע שנת השמיטה המתוקה, האהובה, שכל כך התגעגענו אליה. שנה של שקט רוחני, של התעלות רוחנית. שנה שבה אנחנו אומרים לעצמנו – נכון, אנחנו זכינו להיות ממיישבי הארץ הזו ועובדיה, זכינו שכפינו ברגבי אדמתה וראשנו בעמקי תורתה, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח לרגע את רום השאיפה הנישאה לעלות עוד קומה, שתיתן לנו תידלוק לשבע שנים.

כל אחד יכול ליישם את זה בחיים שלו עצמו – גם אם הוא לעת עתה עוד לא זכה לעסוק, מעט או הרבה, בחקלאות.

לבחורי ישיבה קצת יותר קשה להרגיש את זה – הרי גם ככה רוב יומם מוקדש לעיסוק בלימוד, תפילה ועבודת ה' נטו. אבל גם הם יכולים, אם יקדישו לכך זמן ומחשבה,  להוריד מעט, להפחית מינון, של עיסוק בגשמיות, ולתת עוד זמן, לשנה אחת, לרוחניות בחייהם. שנה של התעלות שנותנת אנרגיות לשש שנים הבאות.

מנסיון, שלי ושל רבים ששיתפו אותי בניסיונם, זה עובד. זו שנה אחרת, שנה של נחת. נחת דקדושה.

[1] ראה מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק לד): "ישראל נקראו חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

[2] שבת י' ע"ב; ביצה ט"ז ע"א.

[3] דברים דומים התבררו בתורות רבות לאורך הדורות. למשל, בספרו של הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין 'קדושת שבת' ובעוד מקומות אין ספור.

[4] ספרא פרשת בהר תחילת פרק א.

[5] משקה הגורם להקאה (פרשני המשנה שבת פכ"ב ו').

[6] רש"ר הירש ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק לד.