פן ינחם העם

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

האמוראים, הפרשנים הראשונים, ואף האחרונים, עמלו רבות בפסוק זה אשר רבו בו הקושיות.

שתי קושיות עיקריות עמדו בפני רבותינו:

א. לא ברור מתחביר הפסוק מי הוא אותו 'קרוב' ולאן הוא קרוב. האם הכוונה היא קרבה גאוגרפית בין המיקום של עם ישראל ובין ארץ פלשתים? או קרבה גאוגרפית לארץ מצרים? או שבכלל כוונת הפסוק היא לקרבה אתנית בין בני פלשתים לבני מצרים? ונאמרו בזה עוד הצעות רבות, בבחינת שבעים פנים לתורה, ואלו ואלו דברי א-להים חיים.

ב. כיצד יתכן, שהקב"ה חושש בצורה של ספק – "פן ינחם העם". וכי הוא אינו יודע את העתיד לבוא? גם סביב סוגיה זו, נשתברו קולמוסים במשך הדורות.

מעניינת היא פרשנותם של רבותינו בעלי התוספות לשאלה האחרונה – "כי קרוב. כלומר העם קרוב של הקב"ה שנאמר לבני ישראל עם קרובו. ולכך לא הנהיגם כמנהגו של עולם". לדידם, הטעם לכך שד' לא הכניס את ישראל ישירות דרך מלחמה בפלשתים, הוא משום שרצתה ההשגחה להכניס את ישראל שלא בדרך מלחמה אלא בדרך המלך, ישירות ללא סיבוכים כלל, מאהבת השם אותנו. כדברי הרב קוק בספר אורות (המלחמה) – "לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא- "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'", והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי".

לכתך אחרי במדבר

ביציאתנו ממצרים שרתה עלינו שכינת השם בצורה של דביקות עליונה ואמיתית שכזו, עד שהעולם כולו לא יכל להתכחש לה, והיה מתיישר על פיה. אמנם, חטאנו בחטא העגל ועשינו לנו מסכה. עטינו מסכה רוחנית על פנינו, הארת הנשמה שבנו כבר לא זורחת כלפי חוץ כראוי, ויש צורך בבניה עצמית ממטה למעלה, של אלפי שנים, עד שיפוח היום ונסו הצללים, ונחזור להשראת שכינה המתגלה בכלל ישראל.

חטא העגל אינו אפיזודה מקרית, אלא הוא מבטא את העובדה שעם ישראל אמנם נתרומם מצד ערכו העצמי במעמד סיני, והתגלתה בנו לרגע הדביקות הנשמתית בא-להים חיים. דומה הדבר לילד אשר מבריק בהברקה שכלית חדה, או עושה מעשה חסד אצילי. אנו רואים בזה סימן לערכו הפנימי, ויודעים שהוא עתיד להתפתח למקום גדול אם נטפח אותו נכון "היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע".

אולם רגע לאחר ההברקה, הילד חוזר להתנהג כילד ומציק לאחיו, או מלכלך את בגדיו. הוא מראה לנו שעל אף האור הגנוז בו הוא עדיין לא גלוי, עדיין לא מפותח בכלים האישיותיים שלו. רק פיתוח וחינוך של שנים, עתיד לגלות את הערך שהתנוצץ לרגעים בילדות, ולגדל אדם גדול, ישר וטוב.

כדברי הרב קוק במאמרו 'למהלך האידיאות' – "כנסת ישראל במעמדה הנשא והנשגב, בימים מקדם, בימי פריחתה והתחלת גדולה, בימי "חסדי נעוריה ואהבת כלולותיה", הגיעה בנשמתה המזהירה, בתעופה גדולה למקור האורה העליונה..... אלא הקטרוג של התכונה המעשית הקודרת, בהפגשה במכשולי הדרכים האפלים, ברקבובית שבחיי החול, היחידיים והצבוריים" הוא אשר גרם לשבירת הלוחות, ושמר את האור המבהיק שהתגלה בסיני רק לעומק הנשמה, ורק לעתיד לבוא לאחר שעם ישראל יעבור תהליך של בניה והתבגרות בגלותו, וישוב לארצו עם כלים בנויים היטב – "אבל במעמקים, במקום שאין העין, גם של כל נביא וצופה, שולטת שמה לא עומם בכל זה הזיק הא-להי האחרון, הבוער בעומק נשמתה של האומה. הקץ מוכרח לבא, והתכונה הא-להית הפנימית תתעורר מתרדמתה הארוכה אחרי כלות כחן המעושה של הנטיות ילידות הדחיפות החיצוניות שהן בלתי טבעיות לישראל".

על כן, כדברי התוספות, ההשגחה לא הכניסה אותנו לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, משום שאנו קרובים לד'. דהיינו, משום שיש בנו סגולה עליונה הצריכה להופיע שלא באופן מהיר וחיצוני, של כיבוש מלחמתי טכני, אלא באופן של בירור רוחני עמוק. כזה הכולל קבלת תורה בסיני, ובירור של האומה ביחס לא-לוהיה עד לכניסה המסודרת לארץ המובטחת.

המהר"ל בספרו גור אריה, מבאר שהספק 'פן ינחם העם', אינו מצד השם, אלא מצד העם – "ואם תאמר, ומי איכא ספיקא קמיה שמיא, שאמר "פן ינחם העם"? יש לומר דאף על גב דודאי הכל גלוי לפני הקב"ה, דבר זה - שהוא ההליכה בדרך פשוטה - אינו אלא ספק מצד עצמו.... ואין הכתוב מדבר בידיעתו, שודאי השם יתברך יודע מה שיעשו".

רוצה לומר, הפסוק מתאר את ראייתם של ישראל את המציאות – אם יכנסו דרך ארץ פלשתים, העם עלול להתקפל. אך ד' ידע בוודאות מה יהיה אם יכניס משם, ולא רק מצד הספק שבכך.

אנו רואים בדברי המהר"ל עקרון מנחה בפרשנות, המופיע לא פעם גם בדבר רבינו אב"ע – הכתוב מדבר כפי ראיית הדמויות את המציאות שלפניהם בעיני בשר, ולא תמיד כפי העין האלוקית העליונה, שמבטה עמוק, רחב, וודאי.

על כל פנים, למדים אנו מדברי התוספות ומדברי המהר"ל, שהכניסה לארץ ישראל מצריכה מבט כפול, בבחינת 'הכל צפוי והרשות נתונה'. מצד הראיה האלוקית, ברור שלא שייך להיכנס לארץ מיד, לפני קבלת התורה ולפני הבירור במדבר. ודאי הוא הדבר בראיה האלוקית, שלא שייך להיכנס כך לארץ, ושכניסה בוסרית כזו תוביל לחורבן. אך מצד הראיה האנושית, הטעם לעיכוב נתפס כספק, שמא, 'פן', וכחשש ממלחמה.

אמונה והשתדלות

גם בחיינו, אנו נדרשים למבט הדואלי. להאמין בהשגחת השם לחלוטין, ולדעת שהחשבונות האלוקיים רחבים ועמוקים יותר מכל מה שנבין. וכפי שנפסק בשו"ע, אדם צריך להיות רגיל לומר 'כל מה שעושה ד' לטובה'. אך מצד ההשתדלות האנושית, אנו מצווים לפעול כפי הערכתנו את המציאות מצד האבחון האנושי הקוגנטיבי. על אף היותו הסתברותי ולא ודאי. כך ציווה אותנו הבורא- 'הנסתרות לד' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם'.

ואם ישאל השואל, כיצד יתכן שאותה מציאות עצמה תהיה ודאית מהצד האלוקי, והסתברותית מהצד האנושי? כיצד יתכן להעניק פרשנות דואלית למציאות אחת, ולהסביר מקרה העומד לפנינו בצורה כזו, שמצד ד' יש בזה טעם נסתר ועמוק, ומצידנו יש בזה טעם חיצוני?

וכי הגיוני הדבר שאדם ילקה בגופו או בממונו, ועליו לומר במשפט אחד- יש טעם אלוקי נסתר, ויש טעם אנושי גלוי שעלי לתקן?

ודאי הגיוני הדבר, ובזה הובדל הילד מן המבוגר. בעוד הילד פועל פעולה רק בשל טעם אחד, הפעולה של המבוגר היא בשל מספר טעמים. מפני מה אתה נוסע לתל אביב? ילד יענה-לבקר את סבא. מבוגר יענה-לבקר את סבא, ללכת לבנק ולרכוש דבר מסוים. המבוגר מסוגל להטעים את מעשיו בכמה טעמים, והוא אינו רואה בכך סתירה.

ואכן, ההנהגה האלוקית היא כה עליונה וכה מתואמת, עד כי בבת אחת יכולות להיות סיבות רבות מאד לכל תופעה המתרחשת אצל האדם. ועל כן, יוסף יכול להטעים את הירידה למצרים עבור דאגה לכלכלת אביו ואחיו, בעודו יודע שיש עוד טעם כמוס של 'ועבדום ועינו אותם...ויצאו ברכוש גדול', יצירת האומה בכור ההיתוך.

זהו סודו של עובד השם – הכרה בכך שניהול המציאות הוא ביד ד', ומתוך כך לקיחת אחריות על הטעמים הנגלים לנו, וניסיון להשתפר בשל כך בשלל התחומים שאנו אמונים עליהם – "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם".