שכונת רמת עמידר שברמת גן, מן השכונות שנבנו בשנות הצנע, מקלט לעולים חדשים שנקבצו מגלויות אירופה ואפריקה. ואף על פי שהשתרשו העולים ואף על פי שהתיישנו החדשים, נותרה השכונה בתבנית מעברה והבתים בנויים כטלאים זה על גבי זה, זכר לאותם ימים. אפשר דימתה לעצמה אדמת המקום שבאמור הכתוב "ונתנה הארץ יבולה", לא בברכת השדה בלבד הוא מדבר, אלא בברכת דיורים. הואיל וכך, הרי היא הולכת ומצמיחה בתים קטנים מתוך גדולים ומרפסות מתוך גגות, משל היו עצי פרי.
מבין שורות הבתים המגובבים, נראים ונכסים אופניים שחולפים בדהירה. עושים דרכם אל אחד מן הבתים בקצה השכונה, בית דירות נמוך קומה, בו קבע את מושבו לפני שנים רב מרבני הישוב. עקר מושבו מההרים וירד אל שפלת החוף, לראות את שלום אחיו ולהחיותם מאוויר פסגות. אין מאום בינו ובין השכונות הדחוסות של רמת גן, אך נפשם של בני ישראל שלא רגילים בעבודת ה', היא הצועקת אליו שיבוא. עד למרחוק נשמעת קריאתה של הנפש האלוקית המוזנחת, הרמוסה תחת כובד משקלה של הנפש הבהמית שהיא כאן שליט בלעדי על חיי האדם.
הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, הגיע לעיר לפני כשלושים שנה מהרי השומרון. את החינוך לעבודת ה' קיבל כבר מינקות, עת גידלו אביו על ברכי ספרי החסידות. מקום מרכזי בשיח תפס כבר אז ספר התניא, ספר היסוד בתורת חסידות חב"ד. עוד יותר מאז, נדמה שהיום הספר צובר תאוצה ונוגע בלבבות רבים, וביקשנו מהרב יהושע להידרש לרלוונטיות שלו בזמננו.
פשוט להסביר
בתור מי שנפגש עם ספר התניא עוד בשלב מוקדם בחייו, עד כמה הבנת אז מה בעצם כתוב בו?
"אני גדלתי במידה מסוימת, על הרעיונות של ספר התניא עוד מאז שהייתי ילד, התחנכתי אל תוכם", משתף הרב יהושע. "את המושגים ואת תפיסות היסוד קיבלתי מאבא שלי בגיל צעיר מאוד. הוא עצמו למד בקלויז של חב"ד והיה קשור לחסידות. אמנם יש לנו גם שורש משפחתי בחב"ד, אבל הקשר דווקא לא הגיע משם אלא מחיפוש עצמאי שלו. מאחר שהוא הכיר את התפיסה החב"דית וחי אותה, השלב הבא היה להעביר אותנו אלינו, הילדים. כמו כל אבא שצריך להסביר לבן שלו את המשמעות של מנהגי המשפחה, גם אבי דיבר איתי על הנהגותיו. כשהוא הסביר לי יהדות, הוא דיבר לא מעט במושגים של התניא, מכיוון שזו הייתה השפה שלו. אני זוכר שכשהייתי ילד, המושגים שהדליקו אותי הם 'איתכפייא' ו'איתהפכא', שהם מושגי יסוד בספר התניא. יש אנשים שנחשפים אל המושגים הללו בגיל מבוגר, אבל למעשה הם גם מושגים פשוטים מאוד שגם ילד יכול להבין. 'איתכפייא' זה אומר שיצר הרע נמצא ואתה כופה עליו ללכת בדרך האלוקית בניגוד לרצונו, ו'איתהפכא' זה אומר שאתה הופך אותו בעצמו להיות דבוק בה'". בחצי חיוך, הרב יהושע מוסיף: "האמת היא שעל פי ספר התניא, ה'איתהפכא' הוא פחות משמעותי לאנשים רגילים, אבל למרות זאת בתור ילד התחברתי אליו יותר".
נראה שהמילים המורכבות לא היוו קושי לילד הקטן ששמח לעבוד את ה'. "לילדים יש יכולת הבנה נהדרת", טוען הרב יהושע. "אם כבר, לרוב הבעיה היא שלא מסבירים להם מספיק טוב. אבא שלי היה מסביר מצוין, אז לא היה כל כך מסובך לתפוס. זה גם לא שהיינו יושבים מול הספר ולומדים על הסדר. האופן שבו הוא העביר לנו את הרעיונות בגיל הילדות היה על ידי דיבורים. ועם זאת, הדיבורים האלה עסקו בעבודת ה' פרופר, הוא ישב איתנו ושאל אותנו על הקשר שלנו עם הקב"ה. הדיבור לא היה רק על 'איך להתנהג עם האחים' ו'כמה לעזור לאמא'. כמובן שזה גם חשוב, אבל זה עניין אחר. גם לגבי ילד קיימת חלוקה בין ה'בין אדם לחברו' שלו ובין ה'בין אדם למקום' שלו. מי שגדל לתוך התפיסה שלכל אחד יש קשר ישיר עם ה', זה לא נראה לו מוזר בכלל. לדבר עם ילדים על ה' זה דבר פשוט מאוד. לחלקים בציבור הדתי שלא רגילים לכך, זה יכול להיראות רחוק, אבל האמת היא שכשעושים את ההנגשה הנכונה, הדברים בהירים מאוד".
הרב מסביר שהרעיון הכללי של ספר התניא, הקשר לקב"ה, יכול לגעת בכולם. לפעמים נראה שהרעיון הפשוט נעטף בהרבה תיאוריה שמקשה על ההבנה. כיצד נכון לגשת אל הספר?
"אחת הנקודות המרכזיות שחשוב להפנים כשניגשים ללמוד את ספר התניא היא, שהוא לא ספר תיאורטי. זהו לא ספר שמדבר על איזשהו אדם אידילי שמנתחים את חלקיו ומאפייניו. האדם שבו עוסק ספר התניא הוא הקורא. כל קורא ולומד באשר הוא. אם אדם מבוגר פותח את הספר הוא צריך לשים את עצמו בתבנית שהספר משרטט, ואם ילד לומד אותו הוא צריך להלביש אותו בבגדים של ילד". הרב יהושע מוסיף ומדייק: "כשמדברים עם ילד על נפש אלוקית ונפש בהמית ואומרים לו שהנפש האלוקית היא עליונה והנפש הבהמית היא תחתונה, מותר וכדאי לומר לו שהדברים האלה מתארים גם אותו עצמו. לא צריך להתחבא מאחורי משלים שונים ולהרחיק ממנו את התוכן. ילד יודע היטב שיש בתוכו חלק שרוצה לעבוד את ה' בטבעיות ובלי מאמץ, ומאידך גם ודאי שהוא מכיר מעולה את החלק הבהמי שמושך למטה.
"אם רוצים להסביר דברים עמוקים לילדים, לא צריך לפחד שהם לא יבינו. כך אבי עשה איתי בגיל צעיר, וכך גם אני לימדתי את הילדים שלי. לפעמים מזמינים אותי לדבר בגן ילדים, ודווקא כשאני מדבר איתם על נושאים עמוקים, אני ממש רואה איך שהעיניים שלהם נהיות נוצצות". הרב יהושע נותן דוגמה: "איך ילד מבין מהי נפש אלוקית ומהי נפש בהמית? נפש אלוקית היא ההתעוררות הטהורה שהוא מרגיש לעיתים כשהוא מכסה את העיניים ואומר 'שמע ישראל', ונפש בהמית זה כשלפעמים אין לו כוח להגיד קריאת שמע והוא כבר רוצה ללכת לשחק".
על מנת להמחיש את העניין הרב יהושע משתף בסיפור משפחתי. "במשך תקופה ארוכה היינו גרים ביצהר, ולימדתי אז בישיבת עוד יוסף חי בשכם. באחת השנים ירד שלג כבד מאוד שכיסה את הכביש ואי אפשר היה לרדת ללמוד בישיבה בשכם. אז ישבנו בבית, ולמדתי עם שלושת הילדים הגדולים שלי. מה אפשר ללמוד עם הילדים? כמובן, חסידות... למדתי איתם מאמר מיוחד מתוך אחד הספרים המורכבים של חב"ד, 'המשך תרס"ו' של אדמו"ר הרש"ב. תוך כדי הלימוד דפק בדלת אחד מתלמידי הישיבה. הוא נכנס אל הבית ורואה ארבעה ספרי 'תרס"ו' פתוחים וסביבם אני ושלושת הילדים יושבים ולומדים. הוא כמעט נפל לתוך השלג מרוב תדהמה. הוא שאל אותי אם הילדים מבינים משהו. אז שאלתי אותו בחזרה, "למה אתה שואל אותי, תשאל אותם!". הוא באמת שאל אותם, והבן שהיה בכיתה ב' אמר לו "כן. אני חושב שאני מבין". אותו תלמיד לא האמין, אז הוא ביקש מהילד להסביר. למדנו באותו זמן את הסוגייה של בחינת בן ובחינת עבד, שעוסקת בהבדלים בין המעלות השונות שלהם – והילד אכן הסביר בצורה נפלאה", נזכר בסיפוק הרב יהושע, ומוסיף בדרך אגב שכיום שלושתם מלמדים מאמרי חסידות... "נכון שלא כל מאמר הייתי לומד איתם", הוא מסייג, "אבל בהחלט יש גם מאמרים מיוחדים שלגביהם זה אפשרי. עבור ילד 'בחינת בן' ו'בחינת עבד' אלה לא דברים שרחוקים מעולמו הפרטי. הילד מגיע לבית הכנסת בתפילת ראש השנה, וכששרים 'היום הרת עולם' הוא 'במקרה' מוצא את עצמו עומד ליד אבא שלו, קרוב ועטוף. אז ברור שהוא חושב בתוכו על המשמעות של "אם כבנים אם כעבדים", זה נוגע בו".
עקרונות וכלים בספר התניא
אז אפילו ילדים יכולים להגיע להבנת התוכן של ספר התניא. אבל האם יש לו יכולת להשפיע על הלומד באופן ממשי?
"שאלת הרלוונטיות של ספר התניא, על כל חלקיו, היא שאלה חשובה", פותח הרב יהושע. "התשתית המחשבתית שעליה מושתת התניא נשארה בעינה גם בחלוף הזמן. יחד עם זאת, נכון שהכלים הפרקטיים שמציע התניא לא מתאימים לכל אדם ולכל מצב. למשל, ספר התניא בונה את עבודת ה' של האדם סביב תודעה של מאבק, של מלחמה מאוד חריפה שמתנהלת בתוך האדם פנימה. כלי מרכזי שמשמש למלאכה הזו הוא ה'ביטוש'. 'ביטוש' הוא אופן של חשבון נפש שמכה ומשפיל את הנפש הבהמית. יש לחב"ד תורה שלמה לגבי העניין הזה, איך עושים אותו ומה האפקט שהוא יוצר. אני כמעט מעולם לא עשיתי 'ביטוש' במובן הקלאסי של המושג. גם אצל חסידי חב"ד, צורת העבודה קיבלה בדור הנוכחי פנים אחרות והמינונים השתנו. חסידי חב"ד של פעם חוו את עצמם במלחמה פנימית טוטאלית ו'עקובה מדם', וגרסו ששמחה אמיתית יכולה להגיע רק בעקבות המלחמה הזו. אלו היו הכלים שלהם וזו הייתה הדרך שהתאימה להם. אבל גם היום, כשדרך ההתמודדות היא אחרת, החשיבות של הבנת חלקיו של האדם עומדת על מקומה כבעבר. גם לנו יש נפש אלוקית ונפש בהמית, וגם אנחנו צריכים להתאמן על כפיית הרע ועל הפיכתו לטוב".
"לדעתי עיקר הספר", מדגיש הרב יהושע, "הוא הנקודה שבה אדמו"ר הזקן מתאר את הנושא של אהבת ה'. הוא עושה זאת בהרחבה בפרק מ"ו, שהוא פרק נפלא ממש, וכך הוא כותב:
ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש...
והוא, כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם"... והנה זהו טבע הנהוג במידת כל אדם, אף אם שניהם שווים במעלה. ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה... ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר... על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה... מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן... ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.
"אדמו"ר הזקן מסביר על ידי משל, שהאהבה העמוקה כלפי הקב"ה, מתעוררת בליבי דווקא כשאני מבין עד כמה הוא אוהב אותי. בכל מקום שאני מלמד את הפרק הזה אנשים נמסים לגמרי. פעם עשיתי סדנה על אהבת ה', ולימדתי את הפרק הזה. מכיוון שזו הייתה סדנה ולא שיעור פרונטאלי, הייתה השתתפות פעילה של הלומדים. הם שאלו שאלות, ענו תשובות, עשו ביחד תרגילים אישיים ועוד. זו הייתה סדרה של מפגשים, ואחרי המפגש השני ניגשו שניים מהמשתתפים שהיו תלמידים קרובים שלי ואמרו: "זהו. אין לאן להגיע יותר. הגענו הכי גבוה שאפשר". אמרתי להם: "אולי, בואו נראה". במפגש האחרון השתתפו 70 איש, כך שיש הרבה עדי ראייה להתרחשות שקרתה בו. לקראת סוף המפגש נעמד לפתע יהודי שהיה נוכח כל הסדנה אבל לא השתתף בפרהסיה, החזיק את החזה שלו ואמר: "אני לא יכול יותר. תביאו אמבולנס". האדם ההוא באמת הגיע למקום של חוויית התעלות חזקה מאוד, עד שהנפש רצתה להשתחרר. זה פרק מ"ו של ספר התניא. הוא מלמד איך לבעור כמו לפיד באהבת ה', דרך הנפש הבהמית. כלומר, איך להתעלות לא רק על ידי התרוממות מעל גדרי העולם הזה, אלא יחד עם גדרי העולם הזה, כמו שאני. כשלומדים את הרעיונות הללו, מתבוננים בהם, מפנימים אותם, ומתרגלים אותם באופן מעשי – זה עובד. אם משאירים את הרעיונות כמילים בספר ומשתמשים בכלים לא מתאימים, הם נשארים יבשים ומנותקים".
הרב מציב כאן רף של תביעה לאהבת ה' בעוצמות גדולות. אנחנו חיים בעידן ובסביבה שבהם יש חשש מיציאה מהקווים. מותר לדבר היום על אמוציות רוחניות?
"השאלה היא לא האם מותר לדבר על תשוקה לה' יתברך, אלא האם יש חובה לעשות זאת. והתשובה היא כן". הרב יהושע לא מהסס לרגע, "יש חובה גמורה לדבר על כך כמה שיותר. התורה אומרת "ודיברת בם", על מה התורה מצווה שנדבר? על "ואהבת את ה'... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
יש היום בציבור הדתי רתיעה מהאש הזו. אנחנו שומעים קולות שקוראים לחשיבה רציונאלית, להתנהגות בדרך ארץ. התשוקה לאלוקים לא תמיד מצטיירת כל כך יפה בעיני המתבונן.
"אכן יש בחלק מהציבור חשש מהכנסת הדיבור הרגשי והרוחני אל תוך המסגרת הממשית של קיום המצוות. כל הנושא של עבודת ה' אמוציונאלית הוא חדש בחוגים מסוימים. מהבחינה הזאת הפרויקט של 'צמאה' בי"ט כסלו בבנייני האומה הוא מהלך חשוב. עצם הכנסת המילה 'צמאה' בכזאת אינטנסיביות, היא בעיניי תרופה יקרה למציאות העכשווית. לא שאני בהכרח מזדהה לגמרי עם כל פרט, אבל עצם השינוי שמתרחש בשיח הוא מבורך. במציאות של היום, יש לעיתים משיכה לכיוון שהדת והמצוות הן פולקלור חביב שצריך להיזהר לא לקחת אותו ברצינות מדיי. האמירה היא כביכול 'אין לנו בעיה עם מצוות, אבל שיקשטו את החיים, שלא ישתלטו עליהם'. כאילו אומרים לאדם שלפני שהוא עושה מצווה שיסדר קודם את העניבה יפה, שיגזום את הדשא, שירוויח משכורת נאה, ורק אחר כך שילך לקיים את המצווה. העיקר שיישאר בורגני ומהודק, שחס וחלילה לא יתרגש יותר מידיי מה' יתברך. זהו מצב מקולקל, ויש הרבה לאן להתקדם בהקשר הזה".
הרב אומר שצריך להנכיח יותר את הבעירה הדתית. החריפות של הקריאה הזו נועדה לאזן את השיח שכרגע נוטה לכיוון הבורגני, על מנת להגיע בסופו של דבר לנקודת האמצע, או שזו קריאה לטוטאליות של הצימאון לה'?
"הלוואי שהיינו צריכים לחשוב על שאלת האיזון", הרב יהושע נאנח. " עלינו להתמקד בחיזוק הרוח המשתוקקת ולא בריסון הכוחות. יש שתי פרשיות בקריאת שמע: הפרשייה הראשונה עוסקת כולה באהבת ה' ולא בשום דבר אחר, והיא הפרשייה הראשית. לאחר מכן ישנה פרשיית "והיה אם שמוע" שעוסקת באיזון, בשכר ועונש, בעשב שבשדך. כעת אנחנו בשלב שבו צריך לחזור ולקרוא על אהבת ה' בכל האופנים ועם כל הכוחות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ללא איזונים. בהמשך אולי נגיע ל"ואספת את דגנך ותירושך ויצהרך", שם יש גם ערך לגיזום של הדשא".
אפשר לראות שהקריאה של התורה לאהוב את ה' עם כל הכוחות, נמצאת ממש בפשט המילים. לרוב מפרשים את הפסוק "ואהבת את ה'... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" על דרך הדרש. רגילים לומר ש'בכל נפשך' הכוונה היא אפילו נוטל את נפשך ו'שבכל מאודך' זה אפילו נוטל את ממונך. אבל המשמעות הלשונית הפשוטה היא שצריך לאהוב את ה' עם כל הלב, עם כל הנפש ועם כל המאוד. עכשיו, מה זה 'עם כל המאוד'? זה כאילו לתורה כבר נגמרו המילים. כשמישהו אוהב עד אין קץ, הוא לא אומר 'אני מאוד אוהב אותך', הוא אומר 'אני מאוד... מאוד...', ושם הוא נעצר, כי זה גדול ממנו.
אהבת ה' היא אכן נושא מרכזי בספר התניא. האם בעיניך אפשר לסכם את הספר לנקודה תמציתית אחת, או שהוא מורכב ממכלול של רעיונות?
"אין ספק שלספר התניא יש נקודת מוקד אחת בהירה וחדה, שאותה הוא בא להעביר. המטרה של הספר היא לענות על הבעיה שהאדם מרגיש שהתורה לא קרובה אליו. המסר הזה מופיע כבר בשער הספר – "כי קרוב אליך הדבר מאוד". בעצם לאדם יש קושייה בתוכו, כי הוא כל החיים מנסה להתקרב לה' ועדיין חווה ריחוק. בפרק מ"ו אדמו"ר הזקן מדבר על כך שאהבת ה' היא דבר קרוב, קרוב מאוד. הנקודה שהכי הציקה לאדמו"ר הזקן, היא הטעות היסודית שיש לאנשים לגבי הקירבה. כשאדם שומע שאהבת ה' היא דבר קרוב, קל להשגה, הוא מניח שמדובר על 'קל' של צדיק. אבל הוא צריך להבין שהכוונה היא ל'קל' של בינוני. הנפש של אדם במדרגת בינוני בנויה אחרת מנפש של צדיק, ולכן עבורו המשמעות של 'לאהוב את ה' זה קל' היא אחרת. בשביל להבין באיזה אופן אהבת ה' היא קלה אצל בינוני, צריך ללמוד על הרכב הנפש שלו, על נפש בהמית ועל נפש אלוקית. כל העניינים שספר התניא עוסק בהם, כמו למשל ההבנה שאצל בינוני הנפש הבהמית תקיפה ולא נינוחה, נועדו לסייע לאדם להפנים שלאהוב את ה' זה לא רחוק ממנו.
"אחד הכלים המרכזיים שמעניק ספר התניא, שבו נעשה שימוש גם בפרק מ"ו, הוא ההתבוננות. אדמו"ר הזקן מלמד איך להתבונן נכון על מערכת היחסים שבינינו לבין הקב"ה. זוהי בעצם הרחבה של דברים שאומר הבעש"ט. הבעש"ט אומר: אני רוצה לקיים את מצוות אהבת ה', ומכיוון שלצוות על הלב זה לא רלוונטי, הדרך להגיע לשם היא להתבונן בעניינים המעוררים את האהבה. לאהוב את ה' זה הבסיס של היהדות. כל ילד אומר בכל יום בקריאת שמע "ואהבת את ה'", זו המצווה שנמצאת בתורף החיים. נכון שאחר כך אומרים גם את פרשיית "והיה אם שמוע" שעוסקת ביראה, אבל אפילו שם אין אזכור מפורש של היראה. מכללות הדברים מובן שיש גם צד שני למטבע, אבל זה רק הצד השני. הצד הראשון הוא האהבה".
מקומו של ספר התניא בזמננו
מי שפותח את ספר התניא בעמוד אקראי, כנראה שלא ימצא את עצמו וירגיש הרבה חוסר בהירות וסדר. ממה זה נובע?
"כשיש מודעות למסר המרכזי של הספר, וכשתופסים את המבנה שלו, הדברים נעשים פשוטים הרבה יותר. אכן, אם לא מכירים את המהלך, קשה להיכנס באמצע ולהצליח להתמודד עם הדברים. המבנה של ספר התניא הוא מסועף ומשתלשל מעניין לעניין, אבל הוא קוהרנטי, יש לו היגיון פנימי מופלא. הקושי אינו בהבנה של תוכן הדברים, אלא הוא נוצר מלמידה שלהם במנותק מההקשר.
"היום יש הרבה ספרים שמציגים את המבנה של ספר התניא, או שיש בהם ניסוח תמציתי של כל פרק. זו דרך מעולה להתחיל ללמוד, ככה לא נאבדים ושומרים על ראיית התמונה הכוללת. תמיד כשלומדים את ספר התניא, צריך להחזיק בראש מה בעצם אדמו"ר הזקן רוצה לחדש ולמה הוא מסביר את מה שהוא מסביר. כשלומדים בצורה כזו הרעיונות מתיישבים הרבה יותר על השכל ועל הלב".
ספר התניא עוסק המון ביחס של האדם אל ה', אל הטרנסנדנטי. האם היום, בתקופה של שיבה לארץ וציונות אפשר להפיק ממנו רלוונטיות גם כלפי העולם הגשמי?
"אכן יש פער מסוים בין המקום והזמן שבהם נכתב ספר התניא ובין ימינו אנו. ספר התניא נכתב מתוך חיבור גדול לרוחניות, אבל גם מתוך ניתוק מארציות קדושה. הרב קוק כותב שכאשר היינו בגלות עינינו היו נשואות אל השמיים ולא הייתה לנו שייכות לאדמה; עם החזרה לארץ ישראל המבט הופנה והתמקד בקרקע, אולם בה בעת נזנחה ההבטה אל השמיים. בפרק ל"ב בספר אורות התחיה, כותב הרב קוק לגבי האומה הישראלית: 'לשמיים עדנה לא תביט'. כלומר, אנו עדיין מצפים לשלב השלישי שבו תהיה הרמוניה בין החיבור לשמיים והאחיזה בארץ.
"אפשר להקביל את השלבים האלה גם לתהליכים שעוברת הציונות הדתית באספקט של עבודת ה'. גם את עבודת ה' ניתן לחלק לעבודת ה' שמביטה לשמיים – החסידות, ועבודת ה' שנטועה בארץ – ליטאיות. רוב אנשי הציונות הדתית של קום המדינה באו מעולם החסידות, אולם התחנכו בדרך הליטאית. לא הייתה אז אטמוספירה חסידית, וודאי שלא אדמו"רים, ולכן הישיבות שהוקמו וחינכו את הדור הבא היו בסגנון כזה. היום נושבת בציונות הדתית רוח חדשה שמבקשת להביט אל השמיים, להתחבר לעבודת ה' גם בסגנון של תורת החסידות. זו חלוקה שהייתה קיימת עוד בתקופות מוקדמות יותר. כשתלמידי הבעש"ט הגיעו לארץ הם באו לדבוק בה', הם ביקשו לגעת בשמיים; לעומת זאת, כשתלמידי הגאון מווילנה הגיעו לכאן, הם אמנם באו מתוך חיבור לאלוקות אך היו שייכים לבניית הארץ, לחרישה ולזריעה. בדומה לכך, גם עבודת ה' של הציונות הדתית התבטאה במשך שנים בבניית יישובים, בחיזוק הצבא וכדומה. אבל היום יש תביעה הולכת וגוברת להביט גם לשמיים, ל'צמאה', לדבקות אלוקית, לערגה כלפי מעלה. מהבחינה הזו, השלב שבו הציונות הדתית נמצאת, הבקשה של הקשר לשמיים, הוא שלב שבו ספר התניא יכול להוות גורם משפיע ומשמעותי.
"בספר התניא ישנה תביעה תמידית להביט כל הזמן אל השמיים. הוא מלא בהשתוקקות נפלאה, ובצורך בקשר חי, שיש בו גם אהבה וגם יראה, עם ה' יתברך. אם הציונות הדתית תשכיל להמשיך לאחוז בקרקע, אך גם לדעת לשאוף אל השמיים, נדמה לי שהיא תוכל להשלים את התמונה של תורת ארץ-ישראל".
דיוקנו המפורסם של אדמו"ר הזקן, עטור שיער שיבה ועמוק עיניים, כאילו מסתתר בין שורות הספר האלמותי שכתב. הנה רשאי כל החפץ, יהיה זה ילד או מבוגר, להציץ בשורות הצפופות שהן מעין יומן רוחני של בעל הנפש המשתוקקת לאלוקיה. והאש שבערה אי שם בגלות רוסיה הלבנה, מבקשת להצית לבבות חדשים, לקשור אותם עם רקיע השמיים.
