הביא את המלך לעינינו

"והארץ האירה מכבודו"

רבים הם החכמים והצדיקים שקמו לעם ישראל בכל משך חייו ורבים הם חידושי התורה של כל אחד מהם. תורה שבע"פ חיה בתוכנו, נביעת התורה מעולם לא פסקה מישראל ואעפ"כ ניכר שיש חילוק בין חידושים פרטיים לחידושים כלליים. החידושים הרגילים מוסיפים ציצים ופרחים לאילן הגדול של התורה, אך ישנם צדיקים מופלאים ומיוחדים שחידושיהם אינם עוד אבן בפסיפס הגדול אלא שינוי מהותי בתפיסת התורה ו"פנים חדשות באו לכאן". זהו לא עוד חידוש והוספה בסוגיא מסוימת אלא קריאה מחודשת של כל התורה. חידושים אלו האירו את פני היהדות וצבעו אותה בצבע חדש.

כזה היה חידושו של הבעש"ט. הבעש"ט פעל שינוי מהותי ברוח היהדות ומילא אותה בחיים רעננים ומחודשים. התנועה שהוליד הבעש"ט היא חידוש מהותי הנובע מחידוש ההכרה והיחס לה', לתורה ולישראל. לבעש"ט ישנם תורות רבות וחידושים בסוגיות מגוונות אך יש לשאול מהו היסוד הבסיסי והחידוש הפנימי עליו נבנים שאר החידושים? מהו השורש ממנו מתפשטים שאר הענפים?

נראה שזו שאלה טובה, שהרי שאל אותה בעל "קצות החושן" את ר' צבי הירש מזידיצ'וב ואלו הם דבריו (בעש"ט עה"ת, קונטרס מאירת עיניים מז):

"הגאון בעל ספר קצות החושן ז"ל שאל את פי הרב בוצינא קדישא מוהר"צ מזידיטשוב ז"ל, מה יום מיומים, שמיום שנתגלה הבעל שם טוב ז"ל רבו החסידים המחזיקים בו, והלא הבעש"ט ז"ל גם הוא התחקה על שרשי ויסודי דברי האר"י ז"ל, ולא מצאנו כזאת אחרי האר"י ז"ל עצמו שתהיה כת מיוחדת דבקים בו, ומה זה חידש הבעש"ט בשורש החסידות הזה עד שהמשיך אחריו עדה גדולה וכתות כתות בכל עיר ועיר."

בשאלת הקצות ישנה תביעה לשמוע חידוש גדול כלפי הבעש"ט אפילו יותר מהאר"י ז"ל, שהרי יסוד השאלה הוא מה נשתנה הבעש"ט שהייתה עדה שלימה שדבקה בדרכו, דבר שלא ראינו אצל גדולי הצדיקים מלפניו, ומהו החידוש הגדול שסביבו חונה עדה זו?

"והשיב לו הרה"ק מוהרצ"ה ז"ל בדרך משל נחמד ונעים, היות שפעם אחת הוצרכו בני מדינה אחת לבחור להם מלך, והנה נשמע להם קול ממרחקים ששם במדינה רחוקה מאוד יש שם אדם אחד נפלא ונעלה בנוי ובקומה ובחכמה יפה עינים וטוב רואי קווצותיו תלתלים ושער רישיה כעמר נקי עד שהוא מושלם מאוד בכל המעלות ואין כמוהו ראוי למלוכה זולתו, אך לפי גודל המרחק שבינם לבינו לא היה אפשר להם כלל להשיג פרטי מעלותיו כל מעלה ומעלה שיש לו מה הוא אע"פ שבדרך כלל שמעו שהוא דגול מרכבה מצוין במעלות נפלאות, ורבים לא ידעו ולא הבינו שורש דבר, עד אשר בא לפניהם איש אחד שהיה שם במקום ההוא וראהו בעיניו וזה היה יכול לתאר לפניהם כל פרט ופרט בפני עצמו ולכן נכנסו דבריו בלבות קצת בני אדם שהיו מבינים דבריו, אבל מרבית העם שאינם ביכולת להבין הכל על פי שמועה בלבדה, לא יכלו להבין הדבר עדיין, עד אשר הפליא חכם אחד לעשות להביאו ולהציגו לעין כל ולהראותו לפני כל הרוצה לראותו ולהסתכל בו, ועל ידי זה נהרו אליו רבים וכן שלמים ודבקה נפשם באהבתו וישימו כתר מלכות בראשו כי ראו מעצמם והבינו בשכלם כי רק אליו יאתה המלוכה.

והנמשל מובן, כי הנה רשב"י וחביריו היו הראשונים אשר פרסמו וגילו בס' הזוהר הקדוש ובפרט בשני האידרות קדושות מעט מסוד ה' ליראיו והעלימו דבריהם מאוד מאוד, עד אשר נתגלה עולם התיקון דור רבינו האר"י ז"ל, הוא בא לפרסם ולספר את אשר העלימו רשב"י וחבריו ז"ל, אך כל דבריו הקדושים של האר"י ז"ל הם בעניני האורות העליונים ובעולמות עליונים ולאו כל מוחא סביל דא, כי כל דבריו הם בשמים למעלה למעלה וברוחניות העניינים ולא רבים יחכמו, עד אשר קם אדוננו מורינו ורבינו רבן של כל בני הגולה הקדוש איש א-להים הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו הוא גילה את הא-להות גם בעולם השפל התחתון הזה, בכל פרט ופרט, ובפרט באדם התחתון, שאין בו שום דבר, לא שום אבר ולא שום תנועה, מה שלא יהיה לבוש לכח א-לוהיי הטמור ובעלם וגנוז בו, וכן בכל הדברים הנמצאים בעולם, ולית אתר פנוי מיניה, וגדול כח הצדיקים שמדמין צורה ליוצרה כביכול, שאין שום תנועה ודיבור מה שאין בו יחודים נוראים ונפלאים וכל אדם נברא בארץ התחתון לגדולות ונפלאות, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, והורה לנו איך לקשר את עצמו בדבקות הש"י ב"ה בכל פעולות, ואפילו בשיחות בטלות ע"ד שדרשו ועליהו לא יבול זהו שיחות חולין של תלמידי חכמים, ובזה הביא לנו את המלך לעינינו המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

המקובלים פתחו את השמים וגילו מראות א-להים, מחשבתם ותורתם בשמי שמים, בזהר העליון. הרוצה להיכנס לעולמם צריך להפשיט מחשבתו מחזו דהאי עלמא, להתרומם ולהתעלות לראיה שמימית עליונה אשר בה יתענג מזיו האורה. אמנם מי שביכולתו לעלות לשמים ימצא את מבוקשו, אך לא רבים ישכילו זאת והמרחק בין השמים והארץ נשאר עצום, רק יחידים הצליחו להעפיל השמיימה ושאר העולם נשאר לעמוד על הארץ הנמוכה והיבשה.

לגישור הפער הזה הוּעד הבעש"ט ובפיו הגילוי שמלא כל הארץ הגשמית כבודו. המלך כאן ומי שרוצה לפגוש אותו צריך רך לפקוח את לבו ואת עיניו. בעוד שהאר"י כתב ש"הארץ הזו תכלית ועביות הקליפות ולכן כל מעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו" (ע"ח שער מב פרק ד), מלמדנו הבעש"ט לבקוע את מסך החיצוניות ולהכיר שהחומות והמחיצות המפרידות ביננו לבין א-להינו הינם רק אחיזת עיניים. הבעש"ט מרגיל אותנו להעמיק ולראות גם בעולם הזה "כי אין שום חומה ולא שום מסך מבדיל, רק ארץ מישור, גנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבוש יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמלך יושב על כיסא מלכותו והארץ האירה מכבודו" (בעש"ט עה"ת וילך ו).

מלא כל הארץ כבודו

נראה ששורש תפיסה זו נעוצה בהבנת ענין אחדות ה' המבוטאת בדברי הנביא: "מלא כל הארץ כבודו". בהבנה פשוטה, פירוש הפסוק הוא שאע"פ שה' יושב על כסא רם ונשא הרי שוליו מלאים את ההיכל. עם כל שגבו ורוממותו עיניו משוטטות בכל הארץ; אף שהוא נשא וקדוש עם זאת כבודו, שפעו והשגחתו מלאים את הארץ.

בתפיסה זו מובן שאע"פ שהוא הוא המשגיח ומחיה את התחתונים, סוף סוף ישנם ברואים תחתונים, ישנה ארץ הניכרת בעצמיותה כישוּת שלעצמה אשר השפע הא-להי מאיר בה וממלאה.

החסידות באה וחידשה ש"אפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'...והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית" (תניא פרק לג). יחסי הבורא והנברא אינם בין שתי ישויות נפרדות אלא  "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" הארץ עצמה היא היא כבודו. יסוד זה התבאר באריכות בחסידות חב"ד אשר תבעה מהחסידים להעמיק ולהתבונן בכלל חשוב זה ובפרטיו שוב ושוב, ומתוכו להוליד אהבה, יראה, שמחה ותשובה.

זהו חידוש גדול של החסידות אבל החידוש לא נגמר כאן. כשהבעש"ט תבע מחסידיו להפנים שמלא כל הארץ כבודו לא היה זה רק במישור התבוני. זו לא רק התבוננות במהות הבריאה, אלא יש כאן גם יכולת לבקוע את המסך ולחוש את האחדות הא-להית בכל מרחבי החיים. ניתן וצריך לדעת שלא רק שה' יתברך ברא את הכול, לא רק שהוא מחיה ומהוה את הכול – אלא שהוא גם מתגלה ונוכח בכל. הבעש"ט לימד שיש בידינו את היכולת לחדור מבעד למחיצות "אחיזת העיניים" ולגלות שהמלך כאן לפנינו.

סוגיות רבות בתורת הבעש"ט נובעות מהחידוש הזה ונביא כאן מקצתם.

העלאת המידות

הבעש"ט ביטל את עבודת הסגפנות שהיתה מקובלת עד דורו, ותחתיה גילה את עבודת העלאת המידות. מתוך ההכרה שה' נוכח בתוך כל הגילויים מתברר שאין צורך בהחלשת שום כוח ובביטול כל כישרון, ותחת זה לימד הבעש"ט שיש לחבר ולקשר את הכוחות כולם בשורשם הא-להי. הבעש"ט הדגיש עבודה זו בצורה מוחלטת ולא השאיר שום כוח מחוץ לעבודת ה' עד כדי כך שדרש שגם בתאוות גסות של איסורים יש שורש עליון ואצילי. דרך התיקון היא לחשוף את השורש הקדוש של התאווה ובכך היא עולה ומתחברת עם מקורה העליון, ע"י פעולה זאת ההופעה החיצונית והגסה מתבטלת ממילא. כך מובא בכתבי הבעש"ט על התורה (פרשת קדושים אות כז) "נודע מרבינו הבעש"ט זלה"ה מה שאמר על פסוק ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, פירוש, שזה בא מבחינת מדת חסד עליון, אך בהשתלשלות למטה הוא אהבה נפולה בתאוות ניאוף כנודע, והנה התיקון הוא להעלות האהבה הנפולה הזו אל שרשה למעלה לבחינת שורש חסד עליון ממקום שבאה."

פנימיות התורה

כפי שהוזכר לעיל הבעש"ט הוסיף על דברי המקובלים שדיברו בעולמות רוחניים עליונים, ולעומתם גילה שהא-להות נמצאת ומתגלית גם בעולם התחתון. יסוד זה התבטא גם כשלימד את תורת הקבלה. עסק לימודו היה לבאר איך החזיונות העליונים נראים מתוך העולם הזה כמובא (בעש"ט עה"ת ואתחנן סט) "פעם אחת היה הרב [הבעל שם טוב זי"ע] מוכיח לאדם אחד על מה שדיבר בקבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני מה מר גם כן דורש קבלה ברבים, והשיב לו הרב אני לומד את העולם שיבינו, שבעולם הזה ובאדם גם כן שייכים כל הדברים שנאמרו בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחני שכתב בעץ חיים, אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בספר עץ חיים, אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני."

הבעש"ט לא עסק ב"הסברה" של תורת הקבלה והוא איננו מנסה להסביר את המהות הרוחנית של המושגים הפנימיים עד שיובנו בשכל אנושי, שהרי "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני". עיסוקו היה ב"הנכחה", דהיינו להראות איך המציאות הרוחנית נוכחת בתוך העולם ולגלות שהעולמות העליונים מתראים מתוך העולם הזה. הוא לימד להסתכל באור השכינה בכל היקום, להביט בעדן החיים השמימיים המתפלשים בכל פינה וזווית שבחיים. הפליא הבעש"ט והראה שהמלך כאן, אין מקומו רק בשמים ממעל אלא מושבו גם בארץ מתחת ובכך הראה לעיני כל שאין עוד מלבדו.

בכל דרכיך דעהו

כתב השו"ע (או"ח רלא) "בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו."

החסידות הדגישה מאד את העבודה הזו וכך גם פתחה את שערי עבודת ה' וקרבתו גם לציבור הרחב. עד תקופת החסידות היה מקובל שעבודת ה' שייכת ליושבי בית המדרש בלבד ומיוחדת רק למי שכל כולו שקוע בתורה ותפילה, ומשום כך מצאו את עצמם ההמונים דחויים ומרוחקים מעבודת הקודש. ריחם ה' על עמו וגילה אורו ע"י בחירי צדיקיו שלימדו ש'מלוא כל הארץ כבודו', ואפשר לדבוק בה' בכל מקום ובכל מצב. כמו שלימד הבעש"ט (שם בראשית קכא) "והעיקר שיתן לב להבין שהשם יתברך בכל מקום ובכל עסקיו, אם כן גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש ענייני הבורא יתברך שמו, כמו בלימודו ותפלתו."

החסידות לא רק לימדה שצריך לעבוד את ה' בכל דבר אלא גם הוסיפה עומק חדש בעבודה זו. ברובד הראשוני צריך האדם לכוון שעל ידי אכילתו יהיה בריא וחזק לעבודת ה', וכן בעסק פרנסתו יכוון "שיהיה לו במה להתפרנס שלא יבוא לידי גזל" (משנ"ב שם), ואילו לפי החסידות יש תכלית בכל דבר, וצריך האדם לדבוק בה' בכל ענין ואפשר לייחד ייחודים בכל עסק. האמצעים אינם רק הכנה אל התכלית (כלומר, אכילה לצורך עבודת ה'), אלא הם עצמם התכלית מפני שיש בהם מפגש עם ה' ודבקות בו על ידם ממש. וכך אמר הבעש"ט: "מלא כל הארץ כבודו, ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולם, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל, ומשא ומתן ודבריו הגשמיים שבינו לבין חבירו"

גאולה

בראש השנה שנת תקז' עשה הבעש"ט עליית נשמה בה עלה מדרגה אחר מדרגה עד שניכנס להיכלו של משיח, וכך כתב באיגרתו(מובא בבעש"ט עה"ת עמוד התפילה הערה יג) "ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר, והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה" המשיח גילה לבעש"ט שהגאולה והישועה תלויה בפרסום תורתו והנחלתה בתוך הנפשות, עד שגם יוכלו לעשות ייחודים ועליות. המציאות האידאלית השלמה היא החיבור בין הא-לוהי לאנושי – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"; "וימלא כבודו את כל הארץ", עד שיגלה ויראה שאין עוד מלבדו, ביחוד השלם בין הנשמה והגוף, ייחוד קוב"ה ושכינתיה. הבעש"ט פתח בפנינו חלון לעולם הזה, משך קווי אורה מהמציאות העתידית לתוך עולמנו וסלל דרך לעבודת ה' של גאולה, עבודה שאינה רק מכשירה ומקרבת את הגאולה, אלא היא עצמה הגאולה.