מחזה-המסתורין הראשון של העברית החדשה

בחודש כסלו שנת תרפ"ג (1922) מפרסם ר' הלל צייטלין סקירה ספרותית לרגל הוצאה מחודשת של היצירה "תָּפְתֶּה עָרוּךְ" לרבי משה זַכּוּת (שפ"ה-תנ"ח;1625-1697) בעריכת דוד אריה פרידמן.^[1] סקירה זו, לצד היותה מבוא קצר ליצירה, היא גם חרך-הצצה לחייו הרוחניים של ר' הלל באותה התקופה.

רבי משה זכות (הרמ"ז) היה אחד מגדולי חכמי הקבלה בדורו, ומהישיבה שייסד בעירו מנטובה שבאיטליה הועתקו כתבי האר"י והופצו בכל רחבי אירופה.^[2] לעשרות חיבוריו, שנכתבו בכל מקצועות התורה, נהג להוסיף שירים פרי עטו. העברית שכתב הייתה עשירה ומדויקת, והרמח"ל מכנה אותו בספרו "לשון לימודים" – "ראש המשוררים המקובל האלוקי".

כתיבת מחזה בידי תלמיד חכם, פוסק ומקובל, עלולה להיתפס היום כעניין מתמיה, אך לא כן בדורות קודמים.^[3] "תפתה ערוך" הודפס והופץ בקרב קהילות יהודיות, תורגם לשפות נוספות, ואף זכה להסכמותיהם הנלהבות של תלמידי חכמים (בין היתר, בעל ה"שאגת אריה", הרב אריה לייב גינצבורג). הוא נקרא כספר מוסר – אך גם כשירה נשגבה, וייתכן שאף בוצע כמחזה.

ר' הלל מכנה את יצירתו של רבי משה זכות ביידיש "מיסטעריע". כוונתו איננה לתיאור דבר-מה כמסתורי באופן כללי, אלא ל'מִיסְטֶרְיָה' (Mystery play; מחזה-מסתורין) – מחזה דתי-עממי שהיה נפוץ באירופה של ימי הביניים.^[4] מחזות אלו הציגו דרמה דתית, מסיפורי המקרא ומתקופות מאוחרות יותר, ושילבו יסודות טרגיים וקומיים, עד שדעכו. לפני מעט יותר ממאה שנה החלו תנועות רוחניות שונות לחדש את המיסטריות מתוך תפיסה שהאנושות עומדת בפתחו של 'עידן חדש', שבו האדם יתעלה מעל רדיפת הממון, השררה, המדע השטחי והטכנולוגיה. רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, כתב במינכן ערב מלחמת העולם הראשונה כמה מיסטריות מודרניות שעוסקות במסעותיהן של דמויות לעבר התפתחות רוחנית. ר' הלל ראה בהתעוררות רוחנית זו תנועה רחבה של תשובה ותיקון.

כשנתיים קודם לכן פרסם ר' הלל סקירה על אודות חייו ויצירתו של 'ש. אנ-סקי', כינויו הספרותי של שלמה זיינביל רפופורט, שנפטר בשנת תרפ"א (1920).^[5] את יצירתו של רפופורט, "הדיבוק", הוא יאריך לאפיין כ"מיסטריה חסידית" – בניגוד למבקרי התרבות שנטו לראות בה יצירה עממית-ריאלית או יצירה סימבולית. לדבריו, הדמויות שבה הן ריאליות ועמוקות כאחד, ומציגות "בעיות נשגבות" בדרך חסידית, הכורכת בין פשטות ובין עניינים רוחניים גבוהים. דווקא החסידות מסוגלת  לכך, שכן "החסידות מגשרת גשרים על פני התהומות שבין העולמות הרבים והשונים, על ידי החסידות מתקרבים העולמות העליונים לעולמנו התחתון, ועולמנו התחתון – לעולמות העליונים".^[6] "הדיבוק" מציג את מסעה של הנשמה השואפת לתיקון, כאשר התיקון השלם שלה הוא ב"היחלצות מכל מאוויים וקשרים ארציים" –

[הנשמה] מקבלת על ידי הכרה זו כנפיים להמריא למעלה ומפתח להיכלות העליונים. התפקיד הראשי של הנשמה בהימצאה עדיין בחומר הוא, לפי השקפת העולם החסידית, לראות את כל ה'יש' כ'אין', לראות את כל הקיים כאחיזת עיניים, מסתור ומחבוא מפני האין סוף, שהוא הקיים האחד והיחידי, ומבלעדו אין קיום לשום דבר. ה'תקון' וה'עליה' האמיתיים שלה, אחר שהיא משליכה מעליה את כבלי החומר הם רק בהשתחררותה המלאה והשלמה ממדוחי האדמה.^[7]

ר' הלל של אותן שנים היה כבר כותב ותיק ומוכר בתחום החסידות ובקשת האלוהים, ועמוק בתוך מה שיכונה לימים 'המפנה הדתי' בכתיבתו. ברם בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מתווספת לכתיבתו נימה בולטת של ראיית המסתורין והנעלם, 'רוחניות', חושים נסתרים וכיוצא באלו.^[8] לדבריו, יש בחקר המסתורין משום מענה, מדעי ואמנותי, לכפירה ולספקנות. באמצעותו – גם האדם המודרני יהיה מסוגל להכיר ולהודות במציאותם של עניינים פנימיים, דוגמת נשמות, עולמות או גילויים עליונים.

בשנים אלו מתחיל ר' הלל את הגדול והמורכב במפעליו ההגותיים – תרגום וביאור ספר ה'זהר', בהוצאת "עינות" בברלין. זו גם ההוצאה בה ראה אור 'תפתה ערוך', לצד חיבורים מגוונים מהספרות העברית לדורותיה – משירת ימי הביניים ועד כתבי רמח"ל, מ'משנה תורה' לרמב"ם ועד כתבי רנ"ק, וכן אסופות מכתבי קבלה וחסידות.^[9] אך במקביל לתרגום ה'זהר', ר' הלל מתרגם באותן שנים לעברית גם חלקים מה'בהגווד גיטא', אחד מהכתבים ההינדיים המרכזיים. בדברי ההקדמה שלו לתרגום הוא מצדיק את מפעלו, תוך שהוא מסייג אותו במעט –

אף כי הרוח המהלך בו לא עִברי הוא, אך בהיותו חובק על פי דרכו את זרועות הנצח, על כל חושב מחשבות בישראל להכירו ולדעתו. את הקליפה האלילית נזרוק, ואף גם את האַריוּת הטיפוסית שבו (הקדשת המלחמה) נשליך בבוז – אבל בתוך המטפיזי-מסתורי שבו נראה את רוח האדם המתפרץ אל על בחפצו לגלות את המסך מעל פני הבריאה כולה ולראות פני אלוהים [...] רוממות מפליאה, המנשאה את האדם מעל כל הקטנות והפעוטיות שבחיים, ומוציאתו, ולו גם לשעות ידועות, מעמק הבכא שכולנו נתונים בו.^[10]

באותה שנה הוא מפרסם גם מסה ארוכה ביידיש על יהדות ובודהיזם, בשם "בדרכים גבוהות", הסוקרת תרגום לעברית מתוך ה'טריפִּיטָקַה', הקאנון הבודהיסטי. לאחר השבחים שהוא חולק לספר, הוא ניגש לבאר בהרחבה את הדומה והשונה בין הדתות.^[11] את דבריו הוא מכוון לצעירים יהודיים, מבקשי דרך, המחפשים משמעות בתנועות רוחניות ובדתות אחרות. "יודע אני שחי אתה עתה בעולמות אחרים לגמרי", הוא ינסח בצורה חדה במכתב לידידו י"ח ברנר בשנת תר"פ (1920), "אני חי בוודאי בעולמות אחרים; מחשבותיי העיקריות נתונות-נתונות הן מעתה אך לנושאים שבאמונה ולמסתורין".^[12]

גם בסקירת-ספרות זו על 'תפתה ערוך', מתגלה ר' הלל ככותב נלהב על אודות המסתורין – החיים שלאחר המוות, 'מסעות הנשמה' וראיית ההיכלות העליונים. הוא לא רואה בו רק ספר מוסר; לצד השבחים שהוא חולק לעברית העשירה של רבי משה זכות, לידיעותיו בקבלה ולהשכלתו הכללית, הוא שמח למצוא בו את אותה ראייה עמוקה של הנשמה השלובה במבט טבעי ובהיר של חיי היום-יום.

מיידיש: נחמה גוטשטיין ועוז בלומן

* * *

מקום-הולדתה של השירה העברית המקורית בימי-הביניים היה – ספרד; מקום-הולדתה של השירה המיסטית-הקבלית המקורית – ארץ ישראל; מקום-הולדתה של השירה העברית החדשה – איטליה. רבי משה חיים לוצאטו נחשב למשורר העברי הראשון של הזמן החדש, ממנו נמשכת שלשלת הזהב של השירה העברית החדשה עד לר' נפתלי הירץ וויזל והמאספים; ומהם – עד אד"ם, מיכ"ל ויל"ג; מהאחרונים הללו עד ביאליק; ומביאליק – עד למשוררים העבריים הצעירים. אבל מעטים הם היודעים כי קרוב לאותו הזמן של לוצאטו חי באיטליה אדם, שעוד לפניו ניסה ליצור שירה בסגנון האירופאי-החדש. היה זה רבי משה זַכּוּת (או: זכותי, זכותא) במחזה-המסתורין שלו "תָּפְתֶּה עָרוּךְ".

רבי משה זכות נולד באמסטרדם בשנת שפ"ה לאלף הששי (1625). הוריו היו מהגרים מספרד, שבהולנד מצאו מגן וביטחון לחיים ולרכוש. הולנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה שוויון זכויות ליהודים, ללא כל מאבק או מחלוקת, אלא כדבר פשוט ומובן מאליו. קבוצות גדולות של יהודים אנוסים – יהודים שאולצו לחיות כלפי חוץ כנוצרים ולקיים מצוות ומנהגים אי-שם בכוכים חבויים ואפלים, חלים ורועדים משליחי האינקוויזיציה שנהגו תדיר להתפרץ אל הכוכים האלו ולמסור את האנוסים האומללים להירקב שנים בתאי המעצר, להתענות במכשירים-שטניים ולהישרף על ידי האוטו-דה-פה – קבוצות גדולות של אנוסים אלו, שחיו בספרד בעינויים נפשיים נוראיים, ברחו להולנד ושם מצאו לעצמם מולדת נאמנה.

האנוסים, בהגיעם להולנד, הקימו לעצמם קהילות יהודיות גדולות מאוד שהורכבו על פי רוב ממגורשי ספרד. ככל ילדי ישראל המצוינים באמסטרדם של אותה התקופה למד זכות בבית-המדרש "עץ חיים" שאותו ייסד רבי מנשה בן ישראל. תלמודי-התורה והישיבות של הקהילה הספרדית בהולנד, כמו בכלל תלמודי-התורה והישיבות בקהילות הספרדיות הגדולות, עמדו הרבה למעלה מתלמודי-התורה והישיבות באשכנז בתקופה ההיא. בפרט שמלבד תלמוד ופוסקים נלמדו בהם גם הרבה תנ"ך, דקדוק, הכרת השפה העברית, הולנדית ושפות אחרות, מדעים כלליים וכדומה; ומאוחר יותר, בכיתות הגבוהות – כנראה גם לטינית ופילוסופיה. באותו בית מדרש בו למד זכות למד גם ברוך שפינוזה. זמן-מה הם היו חברים; אחר כך דרכיהם התפצלו בחדות: שפינוזה נטה בקיצוניות אל הפילוסופיה; זכות – אל הקבלה. בכתבי שפינוזה ישנן אמירות עוקצניות רבות הממוענות אל זכות, למרות שהוא לא מזכיר את שמו במפורש. זכות מצדו ירה קליעים בוערים על ראשם של הפילוסופים-אפיקורסים, ובהם כלל בוודאי גם את חבר נעוריו, זה שרבותיו – רבני אמסטרדם – החרימו.

התשוקה לתורה והמרדף אחר סודות הקבלה דחקו את זכות מעיר-הולדתו אמסטרדם אל פולין, שהייתה אז מרכז של תורה וקבלה. לזמן מה הוא קבע את מושבו בפּוֹזְנַן, שם למד הרבה תורה וקבלה אצל תלמידו של בן השל"ה. מאוחר יותר הבשילה בו המחשבה לנסוע אל המרכז הראשי של הקבלה – לארץ ישראל, שם קיווה למצוא את תלמידי תלמידיו של האר"י. הוא נסע לארץ ישראל דרך איטליה, שם למד קבלה אצל אחד מתלמידי ר' חיים ויטל, ובינתיים התקבל כרב בוונציה ונשאר בה. שם חיבר ספרים רבים בהלכה ובקבלה, ושם חיבר גם את היצירה "תפתה ערוך".

במחזה-מסתורין זה ניכרת ראשית-כל ההשכלה הטובה שקיבל. הלומדים בישיבות פולין של הזמן ההוא לא יכלו בשום אופן לכתוב עברית כה אמנותית כמו זו של זכות במחזה-המסתורין שלו. רק מי שלמד ב"עץ-חיים" באמסטרדם, תחת עינם הפקוחה של ר' שאול מורטירה ור' יצחק אבוהב, יכול היה להחזיק בעברית כה ססגונית, עסיסית ועשירה באופן טבעי. ביצירה זו ניכרת גם ההשפעה של הספרים – הלטיניים והאיטלקיים – היפים והמרובים שהוא קרא; למרות מה שמסופר עליו, שהוא צם ארבעים יום וארבעים לילה כדי לשכוח את הלטינית שלמד בנעוריו. ב"תפתה ערוך" ניכרת ביחוד ההשפעה החזקה של דָנְטֶה.

לפני זכות ניסה גם עמנואל הרומי לחקות את "התופת" של דנטה, או, כמו שנוהגים לומר, 'לגייר אותו'. אולם "תפתה ערוך" של זכות הרבה יותר עמוק ועוצמתי מ"עדן ותופת" של עמנואל. "תפתה ערוך" נדפס לראשונה בוונציה בשנת 1715. מאוחר יותר, בשנת 1745, מחזה-המסתורין הזה הופיע יחד עם "עדן ערוך" של דניאל אולמו מפררה. בשנת 1819 תורגם "תפתה ערוך" לאיטלקית על ידי שלמה יצחק לוצאטו, ומאוחר יותר גם לשפות אחרות. כעת מופיע מחזה-המסתורין הזה בעיבוד מיוחד עם מבוא ארוך והרבה מאד באורים והארות מאת ד. א. פרידמן (הוצאת "עינות", ברלין, ה'תרפ"ב).

זוהי אחת המתנות היפות ביותר שיכול מישהו להביא לשירה העברית-החדשה.

ב"תפתה ערוך" יש מיזוג של אמנות-שפה מופלאה עם אמנות-מבנה; ראיה מיסטית עמוקה ביותר עם קירבה לעממיות; איחוד של העל-טבעי עם מבט טבעי, בהיר וברור; תיאור נוקב של הבדידות והיתמות האנושית; והטרגדיה הגדולה של חיי האדם שממשיכה גם לאחר המוות.

בזמן מסוים לאחר המוות הפיזי מתרחשת – בהשקפתו של זכות – מעין חזרה של הנשמה לתוך הגוף; אבל לא כדי להחיות אותו, אלא כדי לאפשר לו להרגיש את מצבו החדש. מחשבותיו מבולבלות, וזיכרונות חוליו הנורא ניעורים בו. הוא חש את עצמו שוב כחולה, רתוק למיטתו ועזוב מכל. בכך מתאר זכות בגאונות אמתית את פחדו הגדול של האדם, שמוצא את עצמו פתאום גלמוד ובודד בכל הקוסמוס, כמו ילד במערה תת-קרקעית חשוכה. לרגע נדמה לו, לזה שהתעורר, שהוא יכול לקרוא לעזרה לרעייתו, לילדיו, למשרתיו; הרי ממש לפני רגע הם היו קרובים כל כך. אבל אף אחד לא נענה לו. הוא מתמלא כעס. מקלל, מתרגז. מלגלג במרירות על הרופאים שטיפלו בו. אך משום מקום לא נשמע אפילו הד.

לאחר ההתעוררות הראשונית והמבהילה הזו מגיעה ההשתקעות של המת בעולמות אחרים. כאן מופיע אצלו תיאור של מדורי השאול. אותם אדם שהועבר לשם חש כתייר, שרואה אנשים חדשים וברואים משונים וארץ חדשה; האימה העצומה מעורבת עם סקרנות חזקה מאד. או-אז מופיע המפגש הראשון של אותו 'עולה חדש' – עם המשחית. מתקיים ביניהם דיאלוג. הוא עדיין לא משוחרר מזיכרונותיו הקודמים, וחושב לקנות את המשחית עם כספו, עם הבתים שלו, עם כל אוצרותיו. המשחית נותן לו אט-אט להרגיש באיזה עולם הוא נמצא. לאחר מכן הוא נוטל אותו ומראה לו את כל שבעת היכלות הטומאה ומולם את שבעת היכלות הקדושה, אליהם יכול להגיע רק מי שבעודו על האדמה שאף רק לקדושה. תיאור העונשים וההיכלות אצל זכות מפליא בפלסטיות שלו.

בעיבוד, במבוא ובהערות של ד. א. פרידמן אפשר לראות לא רק שקדנות רבה, כי אם גם ובעיקר בקיאות יסודית בכל ענפי ספרות העולם והספרות היהודית, החדשה והישנה; חוש מפותח מאד לאמנות מקורית; ורגישות פואטית לכל דבר קטן וגדול. הוא חש את היופי האמנותי-הטהור של כל מילה ויודע למה היא מתאימה. במקומות אחדים (לדוגמה: על אודות הרופאים בימי-הביניים וכדומה) הוא מפריז. הוא גם טעה בכך שהשמיט מהספר את הבתים: ע"ז, פ', פ"ג-פ"ו, פ"ה, צ-צ"ג, צ"ה-ק', ק"א-קכ"ו, קל"א, כמו שהוא עצמו מציין, מתוך טעמים תיאטרליים; ואת הבתים: קמ"א, קמ"ה, קמ"ו, קע"ה וכדומה, מתוך טעמים אסטטיים-חינוכיים. לדעתי היה צריך לתת את היצירה של רבי משה זכות בלי שום השמטות. חוץ מהטעויות הנזכרות – הכל עובד על ידי פרידמן כמעט בתכלית השלימות.

^[1] "ערשטע ניי-העברעאישע מיסטעריע", דער מאמענט, י"א בכסלו תרפ"ג, 1/12/1922

^[2] ראו גם: פעמים, רבעון לחקר תולדות ישראל במזרח, גיליון 96, שרובו ככולו הוקדש לדמותו. וראו גם שם, יוסף אביב"י, "סולת נקיה – נפתו של רבי משה זכות", עמ' 71-106.

^[3] ראו: גבריאל יצחק רוונה, "המחזה תפתה ערוך לרבי משה זכות בעיני הדורות", בלוג הספרנים; דבורה ברגמן, "מילים אחדות על 'תפתה ערוך'", דחק: כתב עת לספרות טובה, כרך ב, עמ' 333-337.

^[4] בעברית בת-התקופה תורגמה המילה גם ל"מיסתוריון" או "מיסתוריה" (כך גם פרידמן עצמו, במבוא). ר' הלל בכתיבתו בעברית שמר על המונח "מיסטריה", ראו: "קדמות המסתורין בישראל", עמ' 317: "וסוף-סוף הרי כל שיר-השירים – עם כל מה שמוּחלט הוּא אצל החוֹקרים שאינו אלא שיר-אהבה או שירי-אהבה – הוּא באמת לאמתה, כפי שכבר העיר גם הד"ר ניימַרק, מיסטריה קדושה קדמוניה, והרי באותה המיסטריה נמצאים אותם הציוּרים המוּחָשים, שהיוּ אחר-כך בספרי הקבּלה ל'נשיקין' ו'זיווּגין' וכדומה". העדפתי לתרגם "מחזה-מסתורין" בשל היעלמות המילה מן העברית העכשווית.

^[5] "דער לעבנסוועג פון ש. אַנ-סקי", אלמאנאך צום 10-יעהריגען יובילעום פון מאָמענט (ורשה: תרפ"א). הפרק על ה"דיבוק" תורגם לאחר מכן בידי לעברית בידי נ' מלצן, תחת השם "הדבוק: לא מעלמא הדין..." (ירושלים: הוצאת הספר, תרפ"ו. הציטוטים להלן לקוחים ממהדורה זו, בתיקונים קלים). תורגם שוב על ידי אהרן צייטלין, על גבול שני עולמות (תל אביב: תשכ"ח), עמ' 364-374.

^[6] שם, עמ' ח

^[7] שם, עמ' טו

^[8] ראו, לדוגמה: "על הכמוס והנעלם", התקופה, ספר יא (תרפ"א), עמ' 472-480.

^[9] על עינות, ראו גם: "הקדמת ספר הזוהר: מתורגמת ומבוארת", מצודה, קובץ א (תש"ג), עמ' 40-82; יונתן מאיר, "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", קבלה, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

^[10] "משיר אל-מוות אשר להודים", בדרך, 16/3/1934. ידיעה אודות התרגום מופיעה בעיתונות חמש עשרה שנה קודם לכן, ראו: "הספרים שנמסרו לתרגום", הצפירה, 6/2/1919, עמ' 38.

^[11] תרגום שלם של המסה בצירוף מבוא רחב עתיד לראות אור בכרך הבא של כתב העת "גלעד".

^[12] ידיעות גנזים, כרך ה: סופרים עברים שנספו בשואה (תשל"ג), עמ' 614-615.