רזא דשבת

מתנה גדולה נתן לנו הבורא מבית גנזיו, ושבת שמה.

צדיקי הדורות האריכו והעמיקו הרבה במהות קדושת השבת, היום שממנו מתברכים כל ששת ימי המעשה, באמרם שהוא השער והכניסה לעבודת ה' ולדבקות הבורא ברוך הוא.

מה מיוחד כל כך ביום השבת? מדוע זולתו אי אפשר להיכנס בשערי עבודת ה'?

תורת הנסתר

כתב היושר דברי אמת[1] בביאור המושג 'תורת הנסתר': "ששמעתי מפה קדוש מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] זלה"ה ש'נסתר' נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו (-להסבירו. א.ח) לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם. אי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר". תורת הנסתר, חלק הסוד שבתורה, היא תורה שנסתרת בעצם ולא רק במקרה.

מדוע מוכרח לפרש כך? "אבל מה שהם קוראים 'נסתר' חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר? הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו. ואם אינו מבין- הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר. אלא עניין ה'נסתרות' שבכל הזוהר וכתבי האריז"ל הכל בנויים על פי דביקות האלוהות". תורת הנסתר היא הדבקות הגנוזה בכל מצווה, האהבה והיראה שיש בקיומה והחיות הפנימית הממלאת אותה, באופן ובצורה בה זה נכתב בזוהר הקדוש ובאריז"ל.

ההסבר למושג "נסתר" יתאים מאוד גם כביאור למושג "סוד". בהסתכלות ראשונה נראה כי סוד הוא דבר שאינו ידוע בעולם כי אם ליחידים ובודדים, אך לאחר העמקה במושג זה מובן כי סוד הוא דבר שגם אם יתגלה בחיצוניותו בכל העולם כולו, למרות זאת עדיין תמיד יישאר בגדר סוד. תורת הנסתר וחלק הסוד שבתורה נקראים כך על שם הדבקות העליונה הנמצאת בהם, שלעולם יש בדבקות ובקדושה מדרגות זו למעלה מזו.

השבת שייכת לממד של הדבקות הפנימית ביותר, לסוד. הזוהר הקדוש מדבר על סודה של השבת, "רזא דשבת" כלשונו, וכן האריז"ל בסוף הפיוט אזמר בשבחין המדבר בסודות השבת כתב "הלא נימא רזין ומילין דגניזין דליתהון מתחזין, טמירין וכבישין". על פי ההבנה הזאת ש"סוד" מרמז לפנימיות הנסתרת, סודה של השבת קשור הוא בפנימיותה וקדושתה, וממילא גם בעצם מהותה ועיקרה, כדברי האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל הי"ד: "יום שעצמותו הוא קדושתו וקדושתו הוא עצמותו"[2].

יושבין ומסיחין זה עם זה

הסבר זה למושג סוד בייחס ליום השבת מתבאר יפה בדברי המדרש[3]:

"אמר ר' חיא בר אבא אמר ר' יוחנן: בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה?! כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל". לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה".

בהצצה ראשונה למדרש הזה נראה כי פרט אחד חסר בו: אם נאמר שהמלך הוא הקב"ה, והמלכה היא כנסת ישראל- הרי שחסרה השבת; ואם נאמר שהמלך הוא הקב"ה והמלכה היא השבת- הרי שחסרים ישראל! שהרי במשל ישנם שתי דמויות: המלך והמלכה, ובנמשל ישנם שלוש: השבת, ישראל והקב"ה.

נראה שכך אפשר לבאר את דברי המדרש: המלך הוא הקב"ה, המלכה היא כנסת ישראל, ומה היא השבת? השבת היא עצם המציאות הטמירה ונעלית של 'יושבין ומסיחין זה עם זה'. עצם המציאות הסודית שאין לזרים חלק בה, ו'עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה'.

באה שבת באה מנוחה

חז"ל אומרים שבששת ימי המעשה ה' גמר את כל בריאת העולם, אך דבר אחד היה חסר בו - מנוחה. המנוחה הזאת נבראה בשבת, "באה שבת באה מנוחה", כי זה עניינו של יום השבת. הבעל שם טוב הקדוש מסביר את פנימיות דברי חז"ל, שבשבת קודש ה' יתברך שנקרא "מנוחה" מאיר ובא לעולם, וכשהשורש העליון מאיר על כל הפרטים שבכל העולמות, ממילא הם מתמלאים בחשק ותשוקה לידבק בו: "וזה עניין השבת שהוא השבה אל השורש, רוצה לומר השורש מאיר על הענפים והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו, והוא אחדות עם ה' יתברך"[4].

במשך ששת ימי המעשה אנו עסוקים בדברים רבים, שחלקם עלולים להשכיח ממנו את עבודת הדבקות, ולשם כך ניתנה לנו מתנה גדולה מבית גנזיו של ה' יתברך - השבת. יום השבת הוא הפתח להכיר ולכסוף ולכלות אל ה' יתברך, מכיוון שבו מאיר עלינו השורש של הבריאה ובו ניתנת לנו מלמעלה האפשרות להתמלא תשוקה לה' באופן טבעי.

שורש זה מאיר על כל הברואים, אך כיוון שהוא בגדר סוד אינו שייך כי אם לישראל ולא לאומות העולם, "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים". אמנם, גם בתוך בני ישראל אינו מתגלה לכל אחד באותה מדרגה, כי אם כפי שדורש ומבקש וכוסף לזכות לנקודה הזאת של הדבקות הפנימית והארת הסוד.

עבודה שבלב

העבודה בה בעיקר מתגלה נקודה זו היא עבודת התפילה של יום השבת. "עיקר יום השבת הוא להתדבק בה' יתברך בתפילה ותורה, ולזה קורא הזוהר האי יומא יומא דנשמתין ולא יומא דקיימא בגופא ... וכל זה נרגש בתפילה, לכך צריך ליזהר בתפילת שבת מאוד מאוד כי זהו עיקר השבת"[5]. כדי לזכות לזה צריך הכנה ועבודה רבה להכין בנפש כלים, להתכונן לתפילה בלימוד והתבוננות ולהתפלל בכוונה ובאריכות, ואז ניתן לזכות לגילוי של אותו הסוד באופן של מתנה מלמעלה. כשהארת הסוד כבר מתגלה ומאירה לאחר עבודת התפילה – כפי מה שעמל בתפילתו – השבת כולה מתעלה למדרגה גבוהה יותר וכל פרטיה מתרוממים.

הבעל שם טוב הקדוש מוסיף ומדגיש ש"זה רצונו שמקווה מהם וזה סיבת קיומם" של הברואים, שבשעה שמאיר עליהם באורו יניחו את כל עיסוקיהם וירוצו אליו לידבק בו. זה, כאמור, מתבטא בעבודה של תפילת השבת, ומשום כך אין לנו לפטור את עצמינו באמירה שעבודה זו אינה שייכת אלינו ולדורינו.

"כלל הדברים, הואיל וביום השבת מתגלה השורשים שלנו בה' יתברך, אין לנו לעסוק במלאכה רק להדמות בכל דברינו לה' יתברך, ולדבק בו בתפלה ותורה, ובסעודה להתענג לשמו, ולדבר דברי תורה על השלחן בכל הסעודות ובפרט בסעודה ג' שהוא סוד יעקב שנקרא בזוהר מארי תורה, ועיקר להישמר מן החטא ח"ו במחשבה בדיבור ובמעשה, ועיקר הכלל השמר את עצמו מן העצבות וכעס ח"ו, רק להיות שש ושמח עם אשתו ובני ביתו, ולקבל האושפיזא (-הנשמה היתרה. א.ח) באנפין נהירין"[6]

עיקר מה שמוטל עלינו זה לרומם את כל הגישה שלנו ליום השבת ולערוך את השבתות שלנו באופן מרומם ונעלה יותר, להשתוקק לשבת, להתפלל שה' יאיר עלינו מאורו הגדול ביום השבת, לעסוק בתפילה ובתורה - ובפרט בפנימיות התורה ובנשמתה[7] - ולעשות את כל הפרטים של יום השבת מתוך דבקות בה' ומתוך השתוקקות לגילוי פנימיות השבת, הסוד הגדול שלעולם לא נגיע עד תכליתו וכל ימי חיינו אנו יכולים להמשיך ולהתעלות בו. "לכל תִכלה ראיתי קץ", אך "רחבה מצוותך מאוד"[8] למעלה מכל הגבולות ומעל לכל הגדרים.

גם הכיסופים וההשתוקקות לשבת צריכים להעשות באופן של סוד, וכפי שביטא זאת ר' יהודה הלוי (פיוט על אהבתך): "מה נעמה לי עת בין השמשות, לראות פני שבת פנים חדשות, בואו בתפוחים הרבו אשישות, זה יום מנוחי זה דודי ורעי". לצפות לפנים חדשות שלא פגשנו מעולם, כי באמת כל שבת היא עולם חדש בפני עצמו, וממילא נזכה להרגיש, על-כל-פנים מעט, כפי שכתב ר' אהרן מקרלין "שבת קודש נפשי חולת אהבתך, שבת קודש נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך".

[1] קונטרס ראשון אות כב.

[2] סוף חובת התלמידים, מאמר שלישי.

[3] דברים רבה, א, כא.

[4] כתר שם טוב תא-תב.

[5] יושר דברי אמת מח.

[6] שם נ.

[7] ראה עין אי"ה שבת פרק ב עו-עז.

[8] תהילים קיט צו