תורת ארץ ישראל

האוה"ח בפרשת בחוקותי, עה"פ "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויקרא כו מג) כתב וז"ל:

"אומרו יען וביען, על דרך אומרם "על מה אבדה הארץ וגו'". וארז"ל, מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו. דכתיב, "ויאמר ה' על עזבם את תורתי". פירוש, השאלה היא שאם ישראל חטאו, ארץ מה חטאה, שאבדה. שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ. וחורבנה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", הרי שיציאת ישראל מא"י היא לסיבת מניעת התורה. כי לצד שאין תורה, אין חשק לארץ בישיבתם בה. ומצאנו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה, "אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו'". הרי כי לסיבת עון השמיטה תאבד הארץ מהם, מעתה הם שני טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה. לזה אמר יען וביען, וחזר ופירש מה הן שתי הסיבות, ואמר, "במשפטי מאסו", הם השמיטות. "וחוקותי געלה נפשם", היא עסק התורה. כמו שאמר בתחילת הפרשה, "אם בחוקותי תלכו", ופירשוה על עסק התורה. וממוצא דבר אתה יודע, כי צריכין שתי הסיבות. שאם היו עוסקין בתורה היו מתייסרין באופן אחר, ומתרצה הארץ בביטול השמיטה, לצד תועלת התורה הנשמעת בה. ואם היו מקיימין מצוות השמיטה, הגם שלא היו עוסקין בתורה, היה ה' מייסרן באופן אחר ולא היו גולין. ובהצטרף שניהם יצא הדין להביא אותם בארץ אויביהם שאמר בתחילת העניין" עכ"ל.

והנה בגמ' שהזכיר האוה"ח (נדרים פ"א א) מסיק "'על עזבם את תורתי וגו' ולא הלכו בה' – שלא ברכו בתורה תחילה". ורבו הפירושים בזה, ע"ש בר"ן ומהרש"א ובב"ח או"ח סי' מ"ז. והנה ז"ל הט"ז שם: שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפילפול ומו"מ של תורה וכו'. וזהו שלא ברכו בתורה תחילה. כי הברכה היא לעסוק בד"ת, דרך טורח דווקא וכו', שלא עסקו בה דרך מו"מ וכו', שעיקר מעלת עוסקים בתורה דווקא דרך טורח ויגיעה, ואל זה כוונו בברכה לעסוק בדברי תורה" עכ"ל. והנה פירושו ייתכן רק לפי הגירסא בברכות התורה לעסוק בד"ת, משא"כ לנוסח אקב"ו על דברי תורה, לכאורה אין מקום לדבריו. ונראה לקיים דברי הט"ז גם לפי נוסח זה. ונקדים דברי המדרש רבה פרשת מסעי (כ"ג י'): "'כי אתם באים אל ארץ כנען' – מהו כנען? ארץ של פרקמטיא, שבה סחורה, כשם שאתה אומר "'אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ'". וכתב ע"ז בספר פרי צדיק שם: "יפלא שזה יהיה שבח א"י שהיא ארץ מסחר. ובפרט שידוע שבא"י בהיות ישראל על מכונם, היה עיקר העסק 'איש תחת גפנו וגו'' ולא עסקו במסחר". וע"ש שמסיק, דהכוונה ארץ של פרקמטיא ששם יכול לסחור דברי תורה. "והעיקר הוא תושבע"פ, וכמו שנאמר 'כי טוב סחרה מסחר כסף'". ובמדרש תנחומא (תרומה ב'): "'"כי לקח טוב וגו'' שני פרקמטוטין וכו', אבל התורה אינה כן. זה שונה זרעים וזה מועד. השנו זה לזה, ביד כל אחד שנים. יש פרקמטיא טובה מזו? ועל שם זה נקראת ארץ כנען, ארץ של פרקמטיא, שיכולים לסחור סחר תורה הטוב מסחר כסף וכו'. וזכו לתושבע"פ שעיקרה בא"י כמ"ש (ב"ר פט"ז) "וזהב הארץ ההיא טוב", אין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י וכו'" עכ"ל.

א"י לא ייתכן בה מידת "מלומדה"

ונראה להעמיק הדברים.

הנה בגמ' יומא (ט ב) איתא, שאמר לו ר"ל לרבב"ח "אלהא סנינא לכן (ופירש"י, לכל בני בבל. שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלשוב לשרות בבית שני) דכתיב "אם חומה היא וגו'", אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו וכו'". ותמוה באמת למה לא עלו. אמנם במדרש שהש"ר (ה' א') יש תשובה על כך. שאמרה כנס"י, "'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה. רחצתי את רגלי' מטינוף של ע"ז 'איככה אטנפם'. יודעת הייתי שאבק של אותו מקום משיאני לע"ז". והדברים מבהילים, היאך אפשר לדבר כ"כ בגנותה של א"י, שאבקה משיא לע"ז? ובחולין (י"ג ב) "גויים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן". ואע"פ שהכוונה היא לאפוקי ז' עממין כמ"ש רש"י בקידושין ס"ח ב', שמעינן מיהא דעיקר ושורש ע"ז היה בא"י. ולכאורה שוב יש כאן גנאי לא"י, שרק גויים שבא"י נחשבים אדוקים בע"ז. אבל באמת לא גנותה של א"י הוא אלא שבחה. שהרי מצינו באמת גם איפכא, שאמרו חז"ל בסוף כתובות (ק"י ב) שבחה של א"י, שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. אבל באמת הכל עניין אחד הוא. שארץ ישראל לא ייתכן בה מידת "מלומדה". הלכך אם זכה האדם לעבודת השם בא"י, הרי זו עבודה אמיתית, עבודה שבלב. משא"כ בחו"ל, אי"ז אלא מצוות אנשים מלומדה וחיצוניות בעלמא. ומאותו טעם עצמו אם ח"ו נפל האדם בכשלון של ע"ז, אזי בא"י הרי זו עבודה ממש, וחשיב אדוק בע"ז. משא"כ בחו"ל, אין זה אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וחיצוניות בעלמא.

(והנה לשון הגמ' הוא, כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ויקרא כ"ה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכי כל שאינו דר בארץ אין לו אלוה, אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז. ותמוה, א"כ למה אמר דומה כמי שאין לו אלוה, יאמר כאילו עוע"ז (ועיין מהרש"א), אכן לפמש"נ דע"ז שבחו"ל לאו ע"ז היא אלא חיצוניות בעלמא שפיר אמר דומה כמי שאין לו אלוה ודו"ק). וא"ש בזה הסתירה, שכאן אמרו שא"י מושכת לע"ז, ובגמ' (ערכין ל"ב ב') אמרינן דזכותא לבטל יצרא דע"ז. ולמש"נ א"ש ודו"ק.

וכמו שהעניין בעבודת ה', כך הוא גם בלימוד התורה וכמו שיתבאר.

דהנה בפ"ק דתענית (ד' א) "כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח וכו', דכתיב "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תיקרי אבניה אלא בוניה". ולכאורה תמוה, הלא בגמ' סנהדרין (כ"ד א) אמרינן "מאי דכתיב 'ואקח לי את שני מקלות, לאחד קראתי נועם, ולשני קראתי חובלים'. נועם, אלו ת"ח שבא"י, שמנעימים זל"ז בהלכה. חובלים, אלו ת"ח שבבבל, שמחבלים זל"ז בהלכה". ולכאורה ת"ח כזה שהוא קשה כברזל אינו מבחינת נועם אלא מבחינת חובלים. וביותר תמוה, דלקמן שם (תענית ז א) "מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו'. לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". הרי שתלמידי חכמים המכונים ברזל (קפדנים וקשים כברזל, רש"י) הם הם שמחדדין זה את זה בהלכה, אתמהה.

אך העניין הוא ע"פ מה דתניא באבות דר' נתן פ"מ: "לעניין התלמידים, דרש ר"ג הזקן ד' דברים. דג טמא דג טהור וכו'. דג טמא כיצד. זה בן עניים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. דג טהור כיצד, זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דעה". ופירשו בספרים עפ"ד הגמ' ע"ז ל"ט א': "דג טמא כיוון דלית ליה חוט השדרה בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי". ובגמ' שבת (קמ"ה ב) "קולייס האיספנין כיוון דלא שריר שדריה לא מצי סליק", ע"ש.

וזהו שאמרו, דת"ח שיש בו דעת משול לדג שיש לו חוט השדרה ויכול לשחות נגד הזרם. משא"כ ת"ח שאין בו דעת משול לדג שאין לו חוט שדרה ואינו מסוגל לשחות נגד הזרם אלא נגרר ונסחב אחר הזרם. והנה דעת פירושו שיקול הדעת, ות"ח שיש בו דעת היינו שיש לו שיקול הדעת להתבונן ולהכריע בין הדעות השונות. משא"כ ת"ח שאין בו דעת נגרר אחר שמועתו וקבלתו, וממילא אינו פתוח לשמוע דעה אחרת. נמצא, דאדרבה, ת"ח שיש בו דעת ויש לו חוט שדרה וממילא הוא תקיף בדעתו ונראה קשה כברזל (וכמו שאמר הרבי מקוצק ז"ל, "אני בינה לי גבורה" - אם אני מבין אני תקיף), הוא דווקא מסוגל לשמוע דעת הזולת ולהיות מחדדין ומנעימין זל"ז בהלכה. משא"כ ת"ח שאין בו דעת, שכל תורתו בגדר מצוות אנשים מלומדה, אין לו אלא מה שהורגל בו, ואינו מסוגל לשמוע דעה מתנגדת ולשקול בעצמו הדברים.

[ועיין בגמ' ברכות (מ"ז ב) שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין (להיות שלושה. רש"י), ומה טעם בדבר. אלא העניין הוא כי מה היא מעלת שלושה לזימון? אמרינן בגמ' שם (מ"ה ב) משום דאיכא דעות. פי', הואיל ושלושה נחשבין רבים לעניין דעות, כדאשכחן בב"ד כי דיין זה דעתו כך וחבירו דעתו להיפך, ובא השלישי ומכריע ביניהם. וכדאשכחן נמי בדרשות, שני כתובים המכחישים זא"ז, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. ומתוך כך כבר נקבע חשיבות למניין שלושה גם לדין זימון. והנה שני תלמידי חכמים המחדדין זא"ז בהלכה, שכל אחד מהם עמל ושואף להבין דעת חבירו, אטו שנים הם, והלא שלושה הם. שהם עצמן עושין מעשה השלישי המכריע, הלכך נחשבין כשלושה ומצטרפים לזימון].

זכינו לדין, שא"י אינה סובלת 'מלומדה' בתורה, ותלמידי חכמים שבה צריכים להיות קשים כברזל, שפירושו ת"ח שיש בו דעת, שמה"ט גופא מסוגל הוא לשמוע גם דעות המתנגדות להרגלו וקבלתו.

יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים

ובישעיה (נ ד): "ה' אלהים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת (מלשון עת. רש"י) אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים". כי הנה הרשב"ם ר"פ וישב, העיד בשם רש"י שאמר לו שיש בתורה פשטות המתחדשות בכל יום, ע"ש. ומשתבח איפוא הנביא, כי ה' חננו בדעת לחוש ולהרגיש את העתים שדברי תורה נעשו בהם עייפים ומעלים חלודה (ל' הספרי פ' האזינו), ולהיות לו אוזן קשבת אל הפשטות המתחדשות בכל בוקר (כי בוקר מלשון בין טוב לרע יבקר). והיינו מאי דאמרינן (ילקוט בראשית ב) "וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת א"י", כי זהב אינו מעלה חלודה.

והנה תוס' בברכות (י"א ב ד"ה שכבר) דנו אימתי מברכין ברכות התורה, ומסקנתם לברך בכל בוקר. וע"ש במגיד תעלומה, שהטעם פשוט, מפני שבכל בוקר המוח צלול, ויש התחדשות והתחלה חדשה בלימוד. והנה, כבר טען שם הר"ן בנדרים בשם רבינו יונה, דאם איתא "על עזבם את תורתי" כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה – כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחילה וכו'. ע"ש מה שפירש לפי דרכו.

ולדרכינו, זה גופא היה החסרון. שהם היו מתמידים מאוד בלימוד התורה, אבל התמדה זו היתה מכוח ההתמדה (אינרציה), והיו חסרים את המעלה של "יעיר בבקר בבקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים". והואיל וברכת התורה זמנה בכל בוקר, והם - לא נזדמן להם בוקר, לפיכך לא ברכו ברכת התורה, ועל זה אבדה הארץ, כי א"י אינה סובלת מלומדה, וכמש"נ.

והנה במהרש"א שם, בתענית ד' א', על הדרשא ד"ארץ אשר אבניה ברזל", שדרשוהו על תלמידי חכמים שבא"י, כתב וז"ל: "דרשו אבניה בוניה, כדאמרינן נמי אל תיקרי בניך אלא בוניך. ועל שם זה קראו לתלמידי חכמים בנאים במס' שבת" עכ"ל. ויובן עפמש"נ, דת"ח שבא"י מחדדין ומנעימין זה לזה בהלכה, וכדאמרינן בחגיגה (ג ב) "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין". ובעירובין (י"ג ב) "מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי ב"ש וכו'". וזהו שדרשו רז"ל מפסוק זה: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך'". כי אין בניין אם אין שלום בין העוסקים במלאכת הבנייה. וכמו שכתוב בדור הפלגה (בראשית י"א ז) "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו וגו' ויחדלו לבנות העיר". (וזהו שאמר הכתוב (דברים י"ד א) "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו", ודרשו רז"ל (ספ"ק דיבמות) "לא תעשו אגודות אגודות". פירוש, אל תקרי בנים אלא בונים, ולכן לא תעשו אגודות אגודות, כי אז אי אפשר להיות בונים).

ועיין יבמות י"ד ב' "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה וכו' לא נמנעו וכו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו", וכתב מהרש"א שם וז"ל: "לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו" – הגם שאי אפשר שיהיו שתי הדעות אמת לאמתו. מ"מ מצד השלום והאהבה שיהיה ביניהם כולם אמת. כמ"ש בחגיגה כי כולם דברי אלהים חיים נתנו מרועה אחד" עכ"ל. והנה ידוע (זח"ג רמ"ה א) כי ב"ש מדה"ד וב"ה מדה"ר. ובאיוב (כ"ה ב) "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו". ובילקוט שם, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל. עושה שלום במרומיו. ובגמ' יומא נ"ג ב', נותן שלום לימין ואח"כ לשמאל. ובמהרש"א שם, ימין מדה"ר ושמאל מדת הדין, ודו"ק.

[והנה קודם לזה כתיב "ושמתי כדכד שמשותיך וגו'", ואמרו ע"ז בגמ' (ב"ב ע"ה א) "פליגי תרי מלאכי ברקיעא וכו' ואמרי לה תרי אמוראי במערבא וכו' אמר להו קוב"ה ליהוי כדין וכדין (והיינו כדכד. רשב"ם)". ולדרכנו יש לפרש בדרך רמז, ושמתי כדכד כדין וכדין וגו' וכל בניך וגו' ורב שלום בניך, וק"ל].

והנה כתיב (תהלים ל ב) "ארוממך ה' כי דליתני". ופירש בס' בית אהרן "אני נותן לך ה' שבח והודאה על שעשית אותי דלת" (עיין בכתבי האריז"ל שג"כ פירשו מלשון דלת, אבל באופן אחר). ונלאו כולם בהבנת דבריו. והעניין פשוט. כי הנה כתיב בשה"ש (ח ט) "אם חומה היא וגו' ואם דלת היא". ופירש"י אם כנס"י תהיה כחומה שאו"ה לא יכנסו ולא תתפתה להם וכו'. אבל אם תהיה נפתחת להם כדלת וכו'. אכן, כל זה בין ישראל לעמים צריך להיות חומה מבדלת, וכמש"כ "ואבדיל אתכם מן העמים", אבל בין התלמידי חכמים אסור שתהיה חומה מבדלת ופירוד לבבות, ולהיות קטיגוריא שרויה ביניהם. אלא כל ת"ח צריך להיות כדלת שתהיה לו פתיחות לשמוע דעת הזולת, וכמש"נ.

כאניות סוחר – פרקמטיא בדברי תורה

וזהו פירוש מאמרם ז"ל, ארץ כנען ארץ של פרקמטיא וכנ"ל. וכמו שדרשו ג"כ על התורה "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" (כי מציון תצא תורה ס"ת אניה). ובמדרש תהלים עה"פ "צנה וסוחרה אמתו", שהקב"ה מבטיח שכר גדול למי שסוחר באמיתה של תורה. ובגמ' (ר"ה ט ב) "'יובל היא...וקראתם דרור' – אין דרור אלא לשון חירות... כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה". ופירש רש"י "כמדייר בי דיירא – שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה". ואילו על ומוביל סחורה וכו' לא פירש רש"י כלום. ואינו מובן כלל מה עניין הובלת סחורה אצל יובל. והנה מקור מאמר זה שבגמ' ר"ה, הוא בתו"כ פרשת בהר. וכתב שם בביאור הגר"א, וז"ל: "פי' הא דנקט מסחר, שאינו עניין לכאן, היינו, משום דבמגילת אסתר כתיב ודר וסוחרת וכו' אמר ג"כ כאן כן" עכ"ל. והוסיף בזה תימה על תימה.

אך העניין הוא ע"פ הידוע, כי יובל מסטרא דבינה, שיש בה מ"ט פנים שבתורה, ועם השער הכולל הם חמישים שערי בינה. ובזוהר מכונה ספירת הבינה 'עלמא דיובלא', 'עלמא דחירו' (ובס' שערי צדק למהר"י ג'יקאטיליא בינה נקראת סוחרת). כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק התורה. והיינו, שעוסק בה מתוך חירות, ועושה בה פרקמטיא וסחורה, לפלפל ולהבין כל הדעות והמ"ט פנים שבתורה, מבלי להיות משועבד לדעה מסויימת, וכמש"נ (ומרומז הדבר בפסוק "וכל בניך למודי ה'", ר"ת יובל. ורב שלום בניך ודו"ק).

ועיין תוס' ב"ק (פ"ב ב ד"ה ואינה) שכתבו, דירושלים נקראת רוכלת העמים. וכתב שם ע"ז הרש"ש, "אמת דהוא לישנא דקרא ביחזקאל (כ"ז ב), אבל שם נאמר על צור" עכ"ל. ולק"מ. שהרי קודם לזה (כ"ו ב) כתוב שם "יען אשר אמרה צור על ירושלים האח, נשברה דלתות העמים, נסבה אליי, אמלאה החרבה". ופירש"י והרד"ק, שצור אמרה, ירושלים שהיתה דלתות העמים שהיו נכנסים ויוצאים בה הסוחרים מכל העמים, מעתה נסובה הסחורה אלי, ואתמלא אני מחורבנה. א"כ הרי מפורש שירושלים היתה רוכלת העמים. (וכדרך שפירש רש"י בפסוק הסמוך "צור את אמרת אני כלילת יופי". עד עכשיו הכל אומרים על ירושלם כלילת יופי משוש כל הארץ. עכשיו את מתגאה לומר אני כלילת היופי. דצור אמרה שהיא ירשה את ירושלים). ותימה על הרש"ש שתמה בזה. ובאמת הי"ל לרש"ש להקשות קושיא זו על המדרש פרשת מסעי שהבאנו לעיל, דדריש ארץ כנען ארץ של פרקמטיא. והביא הפסוק "כנעניה נכבדי ארץ". והאי קרא הרי כתיב בצור (וי"ל שלא הביאו הפסוק אלא לגילוי מילתא בעלמא דכנען פירושו סוחר). ולמש"נ כאן אתי שפיר גם זה.

אכן לפי המבואר, יש להוסיף שנרמז כאן, כי ירושלים רוכלת העמים בפרקמטיא של תורה. וזהו שאמרו באיכה רבתי (א ד) "העיר רבתי עם", רבתי בדעות. (ובזוהר איתא, דהפסוק "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה", ר"ת איבה רעה. ולדרכנו יפורש, הנביא מקונן שירושלים שהיתה רבתי בדעות השונות של מ"ט פנים שבתורה, איך נהפכה להיות שורה שם איבה רעה, דהיינו שנאת חינם וקטיגורא בין התלמידי חכמים שבה כדרך ת"ח שבבבל (פסחים קי"ג ב), עד שכל ת"ח בה יושב בדד מחמת פירוד הלבבות ודו"ק).

והנה באוה"ח שם עה"פ (ויקרא כו מד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם", כתב וז"ל "יתבאר על דרך מה שפירשתי במה שקדם, כי ה' נותן טעם להקפדת כל חכם לב, למה יגלה ישראל מארצו, ולא שם לו שם בארץ עצמה משפט על כי תט אשורם מני אורח, עוד הוסיף לומר אף גם טעם זה, והוא, באמצעות הבאתם בארץ אויביהם ותעזב הארץ מהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", וע"ש מש"כ בביאור הדבר.

ונראה לבארו עוד, עפ"ד השפ"א והגרשר"ה, שאותה תועלת עצמה שהיתה מושגת ע"י שמירת שמיטין ויובלות, דהיינו, לידע שהארץ של הקב"ה (סנהדרין ל"ט א), הושגה ע"י עונש הגלות ושממון הארץ, שנודע מזה כי לה' הארץ.

ונראה, דגם כלפי הענין השני שגרם גלות ושממון הארץ, דהיינו, מה שפגמו בתורת א"י, להיות רבתי בדעות השונות של מ"ט פנים שבתורה ולהיות עוסקים בפרקמטיא של תורה, הושגה ג"כ אותה תועלת עצמה ע"י הגלות והפיזור בין העמים. שכל ארץ נלמדת בה התורה באופן אחר, ועל כרחם צריכים תלמידי חכמים לעשות פרקמטיא בדברי תורה וק"ל.