אורות של תשובה

ירושלים עיר מגולפת באבן. בליבה חומת אבן, זרועותיה בתי אבן, סמטאותיה מרוצפות אבנים חלקות. ובין האבנים הרבות, הכבדות, היכן שבמקומות אחרים מדבק המֶלט, כאן שורה רוח. האבנים מחוברות זו לזו ברוח עתיקה, רוח של קדושה שפועמת בחריצים העמוקים. שכונת מקור ברוך העשויה בתים צפופים שחלונות מקושתים מאירים בקירותיהם העבים, מתפתלת כנקיק. רוח צפונית שורקת ברחוב, אנשים הולכים במהירות, פניהם מטה וידיהם מהדקות את המעילים הכהים. קולות עמומים נישאים באוויר המשתולל, צלילי גאולה נשכחים. דמותו של אביר הדורות שמלך כאן בעוז עוד מרחפת בהודה בחלל העיר, יוקדת אש ומלאת רוח. רוחו דוהרת בשמי הלילה, שתי כנפיים לה ארוגות מגיליונות דפים – אורות, אורות הקודש, מדבר שור. מילים זוהרות ונוקבות שנתפרו זו לזו בהגיון נבואי. בקרן זווית ממתין יהודי מאיר פנים, זקנו בהיר ועיניו נעימות. הלך מחשבתו כמו רוכב על כנפי הרוח של הרב קוק. אני פוגש בו סמוך לביתו ואנחנו יורדים לאט במדרגות המובילות פנימה.

"מימי ילדותי אני גר בירושלים. בצעירותי הייתי בשכונה אחרת, חדשה יותר. כאן בשכונה יש תחושה מיוחדת, אפשר להרגיש שכל אבן הונחה בידי אדם. מקימי השכונה היו אנשים שירושלים הייתה יקרה להם והם האמינו בה". ניכר שהרב יהושע וידר קשור באופן עמוק לביתו, לשכונתו, לירושלים ולרוח התחיה שנושבת בה. אדם מן השורה היה רואה תושבים חוזרים מהמכולת, נהגי אוטובוס מותשים ומדרכה עקומה, אבל לא הרב וידר. הוא רואה את כל אלו, אבל שומע מנגינה אחרת. מנגינה של שירת אומה לארצה, של דבקות כנה בחיי קודש. קירות הבית הצנוע שאנו יושבים בו עמוסים כרכים שהקריאה בהם מלמדת איך לשמוע את קולות הגאולה. עמודות של ספרים עד לתקרה ממש, לצד פריטי נוי ושלטים לבביים על המקרר, משקפים את הסינתזה המתמדת שמתרחשת פה בין הקודש והחול.

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתה בי משיכה טבעית לשני כיוונים. הרגשתי שאני מחפש קשר לכל מה ששייך לתורה ולקדושה, ובמקביל הייתה בי אהבה גדולה ללאומיות, לעם ישראל ולצבא". הרב וידר משתתק לרגע וכאילו חוזר אל הימים שהיה תלמיד בראשיתו של בית הספר התורני הראשון בירושלים. "תמיד הלכתי עם שתי האהבות האלה, עד שהרב קוק גילה לי שהן אחת. הוא נתן מילים לתחושות הפנימיות שלי של הדבקות בתורה ושל החיבור לאומה. בשנות הנעורים שלי קראתי פה ושם מתוך כתביו, אבל הרגשתי שאני רק מתבשם מהתוכן בלי להבין אותו באמת. אז הגיע אליי הספר 'אורות התשובה', וכשקראתי בו ידעתי שמחכה לי שם אוצר גדול. עדיין הלימוד בו לא היה קל והייתי צריך לפצח אותו כמו כתב חידה, אבל החלטתי שאני לא מוותר וקורא אותו עד הסוף גם אם לא אבין. כדרכו של הרב קוק, פסקה אחת מבהירה אחרת ולאט לאט מתחוורים הרעיונות. כשסיימתי את הספר כבר הרגשתי שאני לא רק נוגע בניצוצות מהאש המאירה של משנת הרב קוק אלא שאני שייך אליה בכל ליבי".

הספר 'אורות התשובה' ליווה את הרב וידר כנער בתחילת דרכו האמונית, וממשיך להוות תשתית לפעילותו גם היום. הוא מלמד במסגרות רבות, בעיקר בישיבות ובמדרשות, וביניהן גם במדרשת 'שושנת אביב' בתל אביב לחוזרות בתשובה, שהיא חלק ממפעלות 'ראש יהודי'. ל'ראש יהודי' הוא הגיע לגמרי בספונטניות ולא שיער לעצמו שהעיסוק יהפוך למרכזי כל כך בחייו. "יום אחד ישבתי עם חבר, ופתאום צלצל הטלפון שלו. על הקו היה ישראל זעירא, המייסד של 'ראש יהודי' שהתקשר לבקש שיעביר שיעורים בבית המדרש של הארגון. החבר אמר שהוא לא כל כך מעוניין, אבל בדיוק יושב לידו מישהו שיכול להתאים... הסכמתי להגיע לחודש ניסיון ונשארתי ל14 שנה, עד היום".

המקור של השיבה למקורות

העיסוק ב'קירוב רחוקים' נעשה פופולרי בשנים האחרונות. רציתי לשאול מה בעיניך הבסיס הרעיוני של תנועת הקירוב?

"אכן התופעה של גרעינים תורניים ופעילות של קירוב לבבות תופסת תאוצה. נראה שהלבבות של הציבור האמוני הוכשרו סוף סוף לשים לב לציבור הרחב שאינו מחובר באופן מעשי לתורה ולמצוות. אולם דווקא משום שהרצון לקרב כל כך חזק ויוצא מהנפש בטבעיות, חשוב להבין מהם היסודות שלו, על אלו מקורות הוא עומד ומתוך כך גם לדייק את הפעילות המעשית.

"לפעמים כשמחפשים ביסוס לרעיון מסוים רצים לפתוח ספרי דרשות ומאמרי הגות מורכבים, ושוכחים שבעצם הדברים מופיעים כבר בתורה עצמה", אומר הרב וידר. "כשאני חושב על הפצת יהדות ומסורת בעם ישראל, עולות לי שתי מצוות עשה שהן השורש של הסיפור הזה. נכון שלא בעקבות המצוות האלה הלכתי לעסוק בקירוב, אבל הן מחזקות אותי. בחרתי ללכת לתחום הזה מתוך תחושה פנימית, והלימוד של היסודות שלו עוזר לזכור כמה הוא מהותי".

המצווה שהרב וידר פותח בה היא המצווה השלישית ברמב"ם, מצוות אהבת ה'. וכך כותב הרמב"ם:

מצווה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה... וכבר בארנו שזאת המצווה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמיתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי "ואהבת את ה' – אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן". ורוצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.

ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, ג

"על פי הרמב"ם, אחד הסעיפים של הציווי לאהוב את ה' הוא לרצות ולגרום לכך שאחרים יאהבו אותו", מתמצת הרב וידר. "הרמב"ם מסביר על ידי משל, שכמו שכשאתה אוהב ומעריך מישהו אתה הולך ומספר על כך לאחרים, כך גם לגבי הקב"ה. כלומר, נכון שיש ציווי להאהיב את ה', אבל בעצם בשביל מי שבאמת אוהב את ה' זה יכול להופיע בתור רצון טבעי. כמו שכשיוצא שיר חדש של הזמר האהוב עליך אתה רץ להשמיע אותו לחברים, ככה כשאתה מתלהב מההנהגה של ה' את העולם אתה רץ לספר עליה לסביבה. התנועה הפנימית של הקירוב היא אינדיקציה לכך שהאהבה לה' חיה בליבנו.

"המצווה השנייה שלומדים ממנה על קירוב היא מצוות השבת אבדה. אומנם בשונה ממצוות אהבת ה' כאן בפשט של הדברים המצווה מתייחסת לדיני ממונות, אבל כפי שנראה, הגמרא והמקורות מרחיבים אותה גם מעבר לכך". אנחנו פותחים את הגמרא במסכת סנהדרין ומעמיקים בדבריה:

תניא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר 'לא תעמוד על דם רעך'. והא מהכא נפקא?! מהתם נפקא – אבדת גופו מנין? תלמוד לומר 'והשבותו לו'. דאי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא – קא משמע לן.

סנהדרין, עג.

הגמרא מחפשת את המקור לחובה להציל אדם אחר מסכנה, ולמסקנה היא אומרת שהמקור הוא הציווי להשיב לאדם אבדה, שכולל מצב שבו האבדה היא האדם עצמו. היא לומדת מהריבוי 'והשבותו לו'  – והשבת אותו לו – שאף את גוף האדם צריך להחזיר לו במקרה שאבד. אם כן, הפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' רק מרחיב את החובה להשיב לאדם את גופו, וקובע שהחובה קיימת גם במקרה שתגרום הפסד ממון למציל.

על גבי החובה להשיב את הגוף, המנחת חינוך מצרף קומה נוספת:

חיוב התוכחה הוא חוץ ממצוות עשה של 'הוכח תוכיח את עמיתך', עוד מתחייב על... 'והשבותו לו' לרבות אבדת גופו. על אחת כמה וכמה שאם יכול להצילו מן העבירה שהוא אבדת נפשו וגופו רחמנא לצלן בוודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו.

מנחת חינוך, מצווה רלט, ד

המנחת חינוך מסביר שמי שנמנע מלהוכיח את חברו עובר אף על מצוות השבת אבדה. לאור ההבנה שהשבת אבדה אינה מסתכמת בהשבת ממון בלבד, הוא לומד בקל וחומר שאם נגזרת ממנה החובה להציל את גוף האדם, כל שכן שישנה חובה להציל את נפשו.

"כלומר", מדייק הרב וידר, "האחריות החברתית שיש לי כלפי חברי אינה מסתכמת בדאגה לרכושו, אלא היא כוללת גם אכפתיות למצבו הרוחני".

הבחירה של הרב וידר בשתי המצוות האלה דווקא, מעלה את הצורך להשוות ביניהן. אמנם בשתיהן יש קריאה של התורה לקירוב רחוקים, אבל אפשר גם לראות שכל אחת מהן תופסת אחרת את המשמעות של הפנייה אל האחר. בעוד במצוות אהבת ה' המנוע לדו שיח הוא הרצון לשתף באהבת הבורא, במצוות השבת אבדה הכיוון שונה. בהשבת אבדה מדובר ברכוש, גם אם רוחני, ששייך לבעליו, וכשהמוצא מבקש להשיבו הוא עושה זאת בשביל האחר. במידה והמאבד לא מעוניין לקבל בחזרה את האבדה, למוצא אין עניין לנסות להשיב לו אותה.

יכול להיות ששתי המצוות, אהבת ה' והשבת אבדה, משקפות דרכים נבדלות בהפצת היהדות. הראשונה  מגיעה מתוך התלהבות וביטחון פנימי בערך של מה שנמצא אצלה ותספר עליו למי שרק יהיה מוכן לשמוע. לעומתה הדרך השנייה מחפשת להחזיר לאדם את מה שאבד לו, ושומרת על העיקרון שמדובר ב'רכוש' שלו. לא בטוח שהדרכים הללו סותרות, אך עדיין יש כאלה שדרך אחת מתאימה להם יותר וכאלה שיתחברו לסגנון השני.

מקור נוסף אותו מביא הרב וידר כבסיס לסוגיית הקירוב, הוא פסוקי הפתיחה של פרשת ניצבים. הרב וידר בוחר להסתמך על מקורות ראשוניים וללמוד מתוך עיון בפירוש רש"י. "פרשת ניצבים פותחת בכך שמשה כורת ברית בין ה' לעם ישראל, בה הוא מדגיש את האחריות והערבות שבין כלל חלקי האומה, ומתאר לעם את הטלטלות שעוד יעבור. בסוף דברי הנבואה והפורענות משה מסיים בפסוק העלום "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם...", וכך מפרש רש"י במקום:

הנסתרות לה' א-להינו. ואם תאמרו מה בידנו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד שנאמר " פן יש בכם איש וגו'" ואחר כך "וראו את מכות הארץ ההיא", והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה' א-להינו, והוא יפרע מאותו יחיד, אבל "הנגלות לנו ולבנינו" לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים. נקוד על 'לנו ולבנינו' לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

רש"י, דברים, כט, כח

"רש"י מסביר את דברי משה, שמכיוון שחטאי היחיד נסתרים מן העין, אין לאחרים אחריות עליהם ורק הוא ייענש, אבל על התנהגות ציבורית מקולקלת יש לכלל העם אחריות. הערבות ההדדית, כמו ערבות על הלוואה, היא לא רק בעתות שלווה. מה שמוכיח שהערבות רצינית זה שהיא מחזיקה ברגעים של קושי. זה שאני מוכן לשלם מחיר על החטא של חבר שלי – זו ערבות. כשזה המצב, ברור שמראש אני אעשה כל מאמץ כדי למנוע ממנו להגיע לעבירה.

"מצד אחד אפשר לומר שהערבות היא הדרגה הנמוכה יותר של הקירוב, משום שכביכול הסיבה שבגללה אנו רוצים שהם יחזרו בתשובה היא כדי שלא ניפגע. ואף על פי כן, יש בה גם ממד יפה יותר, כי היא מכוונת את דבריה אל החוטאים, ומודיעה להם שהאחריות לכלל האומה רובצת על כתפיהם".

שלבים בבניין האומה

בתוך שטף השיחה והלימוד אנו עושים הפסקה והולכים להתפלל ערבית של מאחרי תנומה. השעה טרום-חצות ואל בית הכנסת השכונתי הקטן מתקבצת אט אט קבוצת חסידים. בין הקפוטות וכובעי הלבד השחורים בולטת דמותו של הרב וידר. על אף ההבדל הניכר לעין, הרב וידר לא מרגיש שונה באופן מהותי. "אם תתבונן בתקנון של בית הכנסת תראה דבר מדהים", הוא אומר. "בשונה ממה שמקובל בהרבה מבתי הכנסת בירושלים, כאן התקנון קובע שהתפילה מתנהלת על פי נוסח החזן, וזה למרות שכמעט כל המתפללים פה הם חסידי גור וכדומה. חשוב להם לתת מקום לכל מתפלל ולשדר שמקבלים באהבה את כל העדות בעם ישראל. הם אפילו שלחו בזמנו את התקנון לרבי מלובביץ' והוא חתם עליו בעצמו".

זו יוזמה מבורכת כמובן. אבל אתה לא חושב שהיא לא ממש מלמדת על הכלל ושבפועל יש ניכור רב בין המגזרים השונים?

"צריך להבין שהמצב הולך ונהיה טוב. יש היום תנועה של התקרבות בין חלקי העם, והקצוות הולכים ונעשים דומים. זו תופעה שהרב קוק חזה מראש שתתרחש. בזמנו הקרע היה הרבה יותר חמור. החלוצים החילונים והמשכילים תיעבו את אנשי הישוב הישן שסימלו בעיניהם את כל מה שרע ושצריך להיפטר ממנו. ולהפך, בעיני החרדים והרבנים, הציונים היו כופרים שאין להם חלק לעולם הבא. נכון שגם היום יש לפעמים בעיתונות ובתקשורת השמצות ואמירות ארסיות, אבל צריך להבחין בינן לבין האווירה האמיתית של האנשים ברחוב. לתקשורת יש אינטרס שיהיו מריבות כי זה מעלה את ההתעניינות, ככה הם מרוויחים כסף, אבל תסתכל על הציבור – האנשים עצמם מרגישים יותר הזדהות מאשר פעם. כשיש מלחמה וחיילים נשלחים לחזית, כל בני ברק על הרגליים. יש בהם דאגה אמיתית לשלום הצבא. וגם להפך, הציבור החילוני הרבה יותר קרוב למסורת מבחינת הכבוד שהוא רוחש לה. אין את הבוז שאפיין את החילונים של פעם. כשמסתכלים על הציבור ככלל ולא על אמירה קיצונית של יחידים, בהחלט יש אהדה לדת ולמצוות.

"בסופו של דבר הכיתות השונות בעם ישראל הולכות ומתקרבות. הן נארגות זו לזו בדרך לשלמות האומה של ימי הגאולה. התהליך הזה הוא חלק מהשלב של בניית הקומה הרוחנית של האומה. עד לא מזמן היינו טרודים בבניין החומרי של המדינה, ועכשיו כשבסך הכול החלק הגופני יציב, מגיע השלב הקריטי של הופעת הנשמה בגוף הכללי הזה".

מהו השלב שבו התרחש המעבר מבניית החומר לבניית הרוח?

"קו פרשת המים בעניין הזה היה מלחמת ששת-הימים, בה התברר שפג תוקפו של להט ההתיישבות של תנועת העבודה. מי שהבינו שצריך להמשיך ליישב ולרשת את הארץ היו אנשים שזיקתם לָארץ נובעת מהקודש. העיסוק האינטנסיבי בְּהתיישבות ללא קריאת השינויים במפה התרבותית והחברתית, וההיפרדות במקומות היישוב גרמו לְנֶתק שהתבטא בניכור שחש חלק גדול בציבור בעת הנסיגה מסיני ובהתנתקות. ניתן לראות שמאז יש תופעה הולכת וגדלה של גרעינים תורניים והשתלבות של הציונות הדתית האידיאולוגית בלב הציבור הישראלי. הייתה תקופה שהציבור הדתי היה עסוק בחיזוק ההתיישבות והאחיזה בחבלי הארץ. הבעיה היא שלא שמנו לב שבמקביל לחיבור לארץ התרחש פירוד לבבות בין הדתיים לבין הציבור החילוני, ושיאו של הקרע התרחש בתוכנית ההתנתקות. בעקבות האירועים ההם נזרעה התובנה שהגוף של המדינה חזק, אבל הוא ריק מתוכן אמיתי, העם לא מחובר לשורשיו ולבשורה שיש לו להשמיע לעולם. הפער בין הייעוד של האומה לבין המצב הרוחני העכשווי שלה הוא בלתי נסבל. לכן התפקיד החשוב של לומדי התורה בדור הזה הוא להאיר את הנשמה של תהליך הגאולה. לסייע לקודש להתגלות בכל חלקי העם והמדינה, ובשביל להגיע לכך צריך לעורר את השאיפה לקדושה בקרב אלו שלא מרגישים שייכות אליה".

הרב וידר רואה חשיבות רבה ביצירת חיבור בין התורה לאלו שאינם נמנים על נאמניה, ובכל זאת לא חש בנוח לכנות אותם 'רחוקים'. "הקטלוג של 'קרובים' ו'רחוקים' הוא לא מדויק. אני מודה שלא מצאתי עדיין הגדרות טובות יותר, ואף על פי כן אני מעדיף לא להשתמש בטרמינולוגיה הזאת. יש פסוק שמגדיר את הצדדים בצורה הפוכה ממה שאנחנו רגילים. ישעיהו הנביא אומר: "שמעו רחוקים אשר עשיתי ודעו קרובים גבורתי", ורש"י שם מסביר שרחוקים הם אותם שמאמינים בה' מנעוריהם, וקרובים הם בעלי תשובה שהתקרבו מחדש. אז זה אומר שצריך לרענן את המושגים הללו".

צורות שונות לתשובה

כשאדם יוצא החוצה ונפגש עם העולם החילוני, הוא פתאום מגלה שיש גם חילונים שעסוקים בשאלות מהותיות, אנשים מוסריים מאוד. מה כבר אפשר ללמד אותם?

"נכון שיש אנשים ראויים ורציניים שאינם מזדהים עם מצוות התורה וערכיה, ואכן התהליך שלהם כנראה לא יתחיל בהנחת תפילין בדוכן בקניון. ובכל זאת גם להם יש הרבה מה ללמוד ולאן לפתח את החשיבה שלהם. עם אנשים ערכיים ומעמיקים צריך ליצור דיון על מקור המוסר. אם הם באמת אנשים כל כך נאורים, שינסו לחשוב על מה המוסר שלהם עומד. הרי אם אין למוסר שורש עליון והוא ככלות הכול נשען על היגיון אנושי, הוא בקלות רבה יתעוות. לא צריך ללכת רחוק, מספיק להסתכל בהיסטוריה של גרמניה לפני עשורים ספורים. גרמניה יצרה מערכת של ערכים ובשמם ביצעה זוועות איומות שאחר כך התביישה בהן ונשפטה עליהן. זו התוצאה של האדרת המוסר האנושי כשליט בלעדי. הפנימיות של האדם יודעת שמוסר הוא דבר שלם, הוא נצחי ולא יכול להיות מושתת על השכל האנושי בלבד.

"הדרכים לחבר אנשים ליהדות הן מגוונות, יש גם הרבה סוגים של נפשות וממילא אין מתכון אחד לכולם. יש ציבור גדול שכן מכיר בעליונות של המוסר האלוקי, שמאמין בקב"ה ובתורה אבל קשה לו לקיים את המצוות המעשיות. בדיבור עם מישהו כזה כדאי להדגים לו שגם הוא בעצמו יודע שאין משמעות לערכים ועקרונות אם אין להם ביטוי במציאות. כמו שאם היו מציעים לו להיפגש עם מישהי שיש לה לב זהב ומידות טובות אבל היא קטועת ידיים ורגליים, עיוורת וחירשת כנראה שהוא לא היה מסכים. כי יש הבנה פשוטה שצריך שלדברים הטובים יהיה ביטוי ממשי. היהדות ששוכנת בלב ולא יורדת לפסים מעשיים היא קטועת גפיים, אי אפשר לפעול איתה שום דבר במציאות. אנחנו חיים בעולם גשמי ויש לנו יכולת להכניס את הקודש לתוך הגשמיות, אנחנו לא רוצים אותה מנותקת".

הנושא של קירוב תופס נפח כל כך גדול בעבודת ה', האם אין בכך גם חיסרון מסוים? מה יישאר לנו לעשות כשכולם כבר יהיו קרובים?

"תשובה היא תנועה תמידית ששייכת לכל אחד ולעם כולו. המשמעות שלה היא לא רק להחזיר לתורה ולמצוות את אלה שלא מקיימים אותן ולהפוך את מי שלא מאמין לירא שמיים. לא מדובר על מעבר מהמגזר החילוני למגזר הדתי. תשובה היא תהליך של שיבת האדם למהותו, התקרבות לבורא, ותיקון של כלל האומה.

"אחת הבעיות הקשות היום היא שכל ציבור משליך את המילה הגדולה הזו, 'תשובה', על האחר". הרב וידר קובל: "במאמרו 'מסע המחנות', הרב קוק כותב שהדתיים חושבים שרק החילונים צריכים לחזור בתשובה, והחילונים אומרים שתשובה זה בכלל מושג של דתיים. אלו ואלו טועים. תשובה היא מושג שקשור לכל פרט ופרט וגם לעם ישראל ככלל.

"הקריאה של הרב קוק לכך שעל כולם מוטלת החובה והזכות לעשות תשובה מופיעה הרבה בכתביו. הוא ציפה שתודעת החיים שלנו תשתנה, שנראה את המציאות בעיניים של תחיה, של גאולה. ללמוד את משנת הרב קוק זה לא כמו להכניס עוד כמה קבצים לזיכרון של המחשב, זה להחליף מערכת הפעלה. כשמסתכלים על הסביבה דרך המבט האמוני היחס למדינה, לפוליטיקה, לארץ ישראל – הכול מקבל משמעות חדשה. נפתחים לאדם שערים בהבנה של מהי תורה, מהי תפילה, מהן המצוות. העולם מקבל פנים חדשות כלל ישראליות וגאוליות. שום דבר לא נשאר כמו מקודם".

כבר שנים לא מעטות שאתה מלמד במסגרות לחוזרים בתשובה. יש סיפור שהולך איתך במיוחד?

"הייתה תקופה שהעברתי שיעור ב'מסילת ישרים' פעם בשבוע ב'ראש יהודי'", נזכר הרב וידר. "זמן מה אחר כך ניגשה אליי מישהי, עובדת סוציאלית במקצועה, וסיפרה לי על המסע הרוחני שעברה. היא הייתה בהודו כמיטב המסורת והתנסתה בכל החוויות המיסטיות שאפשר. באחד המקומות ששהתה בהם מישהו נתן לה את הספר 'מסילת ישרים'. היא עיינה בו ואמרה לעצמה שכשתחזור לארץ תחפש להצטרף לקבוצה שלומדת את הספר הזה. ובאמת כשהגיעה לתל אביב היא נתקלה בפרוספקט של השיעור שלי והצטרפה אליו. היא אמרה שהשיעור שינה לה את כל תפיסת העולם. בתור עובדת סוציאלית היא ראתה את העולם בתור מקום רע, שהתפקיד שלה הוא לנסות לטפטף לתוכו קצת טוב, אבל מתוך ידיעה שאף פעם לא באמת ינוצח הרוע. בעקבות החיבור לאמונה ולתורה היא הבינה שהעולם הוא ביטוי של טוב אלוקי. כשזו נהייתה נקודת המוצא שלה היא הרגישה שכשהיא עושה טוב היא שותפה למגמה האלוקית של להיטיב לכל הבריאה.

"הסיפור הזה הולך איתי מכיוון שהוא מבטא את המהפכה התודעתית שאותה אנחנו מבקשים. ההבנה שכל עניינו של התהליך ההיסטורי הוא להאיר את הטוב האלוקי בפועל עד שטעם העץ יהיה כטעם פריו, עד שנזכה שבאמת כל העולם כולו יהיה טוב, שנגיע ל'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. אז נראה ממש איך שכל העולם הוא סיפור אחד גדול של הופעת הטוב".

אני נפרד לשלום מהרב וידר, יוצא בחזרה אל הרחוב הקריר שכמו לבש פנים חדשות. ירושלים שממנה נכנסתי אל הבית הייתה נדמית לי ירושלים של מטה, והנה יצאתי ואני בירושלים של מעלה. רוח התשובה מרחפת מעל גגות בתי העיר, רוחשת בקריאה שהולכת ומתחזקת: 'שובו אליי ואשובה אליכם'.