סור מרע ועשה טוב

הספר 'סור מרע ועשה טוב'[1] הוא כעין הקדמה לתורת הסוד עפ"י דרכי החסידות שלימד מורנו הבעש"ט הקדוש. הספר נכתב ע"י האדמו"ר ר' צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל שהיה תלמידם של ר' אלימלך מליזנסק והחוזה מלובלין ורבם של האדמו"ר ר' יצחק אייזיק מקאמרנא בעל 'היכל הברכה' ושל האדמו"ר צבי אלימלך שפירא מדינוב (מהרצ"א להלן) בעל ה'בני יששכר' המוכר.

בתקופתו היה מגדולי הדור בהלכה כמו שכתב עליו ר' מאיר אייזנשטאט בעל ה'אמרי אש' (או"ח סי' יט): "ומי בדורנו זה אשר ישאהו לבבו לדמות את עצמו להרב הגאון איש אלקים מו"ה צבי".

ואחד מהגדולים בתורת הסוד כמש"כ עליו המהרצ"א בהקדמת הספר 'עטרת צבי': "זכה שנפתחו לו שערי חכמה ובינה והיה היחיד בדורו בחכמת האמת. ילאה הקולמוס מלספר עומק השגתו בחכמת האמת הלזו והנה הוא הקדוש עשה לה אזנים'. נקרא גם 'שר בית הזוהר' וספריו 'עטרת צבי' ו'פרי קודש הילולים' הם פירושים בנסתר ובחסידות על הזוהר ופרי עץ חיים.

על 'סור מרע ועשה טוב' כתב המהרצ"א הערות הנקראות 'הוספות מהרצ"א'. הערות אלו הם כקונטרס בפני עצמו בהם הרחיב המהרצ"א נקודות בעבודת ה', חידד או חלק והעיר. והוא כשלעצמו מלא וגדוש בדברים מתוקים מדבש.

על שני חלקים אלו נוסף ביאור הנקרא 'הצבי והצדק' שנכתב ע"י 'מכון בני שלשים' בהם ציינו למקור דברי רבינו או הביאו קטעים משלימים שכתב רבינו בספריו האחרים ש'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר' (ירושלמי ראש השנה ג ה). כמו"כ ביארו מושגים יסודיים בתורת הסוד או מהלכים כמו שבירת הכלים, בירור ניצוצות וכדו' והרחיבו כיד ה' הטובה עליהם כדי שכל מאן דבעי יוכל ללמוד מהספר ולקבל ממנו כמה שיותר לעבודת ה' שלו.

לימוד פנימיות בדרכה של תורת החסידות

המהרח"ו זיע"א כתב בהקדמת הספר 'עץ חיים' כללים והנהגות לכל הבאים בשערי חכמת האמת וז"ל: "אני הכותב משביע בשמו הגדול ית' לכל מי שיפלו הקונטרסים אלו לידו שיקרא הקדמה זאת ואם אותה נפשו לבוא בחדרת החכמה הזאת יקבל עליו לגמור ולקיים כל מה שאכתוב, ויעיד עליו יוצר בראשית שלא יבוא אליו היזק בגופו ונפשו ובכל אשר לו ולא לאחרים תחת רודפו הטוב והבא להטהר" וכו' ומתחיל למנות את את ההנהגות והכללים ע"ד הפסוק (תהילים לד טו) 'סור מרע ועשה טוב בקש שלום".

מדברי הרב חיים ויטאל נשמע שקיום התנאים הכרחיים ללימוד חכמת האמת, וכל מי שלא מקיימם לכאורה אין לו להכנס לתורה פנימית זו'. בא רבינו ומלמד לפי דרכו של מורנו הבעש"ט הק' שהעיקר היא כוונת הלב וגם אם אין אפשרות לקיים עכשיו חלק מהתנאים עיקר הלימוד יהיה "כדי לשמור ולקיים כל הכתוב בספר...כי עיקר החכמה לשמור ולקיים ליקח ממנו מוסר ועבודת ה" ולא רק אלא "שלא ילמוד ויעסוק בזאת החכמה למען יוכל להשיג השגה או רוח הקודש או מראות הנבואה" (פרק שני אות א')[2] והוסיף על זה המהרצ"א (עמ' קסז אות כד) "אם תהיה הקבלה אמיתיות בלב שרוצה לקיים הכל, כאשר יוסר המונע והמניעות יוכל לעסוק ולבוא בחדרי החכמה, הגם שח"ו יתעוררו לנגדו קטרוגים באמרם איך שהוא דבוק עדיין מחבק עבותות אהבת העולם ותענוגיו והולך לחפש בגנזייא דמלכא, אזי יעיד עליו היוצר בראשית כי הוא היודע תעלומות לב, יעיד עליו איך שגלוי לפניו תעלומות לבו שרוצה להשליך אחר גיוו חשק אהבת עולם ורוצה לשוב אליו באמת".

העיקר בלימוד פנימיות התורה הוא לא רק ללמוד את סדר ההשתלשלות ומבנה העולמות והספירות, ולא רק כדי להגיע למדרגות רוחניות עליונות, אלא ללמוד מזה איך לעבוד את ה' באופן פנימי ועמוק יותר. אחר כוונת הלב הן הן הדברים. אם בפנימיות האדם שואף לקיים את התנאים שכתב המהרח"ו, ועובד בקדושה וטהרה אז הוא לכאורה כבר שם, וכדברי הבעש"ט שבמקום שאדם חושב - שם הוא נמצא (כתר שם טוב נו). גם אם למעשה יש עיכובים ומניעות – אם הלב והמחשבה משתוקקים ורוצים את הדבקות, הקדושה והטהרה, אז אין מניעה להתחיל ללמוד.

כדוגמא להתבוננות שצריכה לנבוע מלימוד פנימיות בדרך זו, ניתן למצוא בפרק השלישי (אות יא) העוסק בעשה טוב שמביא בשם הבעש"ט שהיה אומר "שהרואה בחברו איזה שמץ ונדנוד בלתי טהור, ידמה בעיניו כאלו הוא רואה במראה הלטושה ופניו של עצמו הוא רואה ולא של חבירו". והמהרצ"א (הוספות אות עז) הביא מעשה רב מהבעש"ט עצמו, "שראה פעם אחת חילול שבת ועמד בתימהון ובהתבוננות המחשבה ושאלוהו תלמידיו מה זה והשיב שהתיישב וחשב איזה חילול שבת יש בידו שהראוהו מן השמים חילול שבת מאדם זה, עד שנזכר ששמע מקרוב זילותא דתלמיד חכם ושתק, כי הת"ח נקרא שבת".

לעומק התבוננות זו אנו שואפים, לקחת את המושגים ה'פשוטים' והמופשטים שיש בזוה"ק וכתבי האר"י ולחיות אותם ביומיום, לא להשאירם ברובד התבניתי.[3]

בחיבורא דא יתפרנסון דרא בתראי

בפרק א' עוסק רבנו בחשיבות ונחיצות לימוד תורת הנסתר בדורנו. את החיבה ללימוד תורת הנסתר ניתן להרגיש בדברי השבח וההלל על ספר הזוהר הק' בכלל – "וכל הטועם ממנו יטעום בעצמו את אשר אין חכמה בעולם כחכמת עמקי סתרי תורה וכל החכמות מבלעדה לאפס ותוהו נחשבו", ובספריו של רבינו האר"י הקדוש בפרט – "אמנם אחיי מי שלא טעם מטעם עץ החיים וחכמות רבנו האר"י ז"ל, עומקי שושנת העמקים, כלו מחמדים וחכו ממתקים, לא טעם טעם ספר הזהר...והעוסק בספריו בעיניו יראה ולבבו יבין אשר אין כח בשכל האנושי ואין כח בעולם להשיג השגות צנורות דקים אם לא אשר שלחו ה' להאיר ולפתוח עינינו העורים בספר הזהר..." (פרק ראשון אות ד – ה) ו"מי שלא ראה אור תורתו לא ראה מאורות מימיו" (שם אות ו). הלימוד בספרים אלו צריכים להיות באופן "שלא לצאת ידי חובתם במה שאומרים הזהר בלבד כמו איזה פיוט אבל צריך לעיין בו ולחפש שורש מקורו המדבר בצחות האורים ובשיעור קומת יוצר בראשית". לימוד מעמיק שמלבן ומחדד את דבריהם הקדושים שיהיו מחוורים כשמלה, שהרי רק כשיודעים ומכירים את הדברים על בורים אפשר להקיש וללמוד ממקום אחד למשנהו ולחבר בין סוגיות וכך נוכל ללמוד גם לעבודת הנפש שלנו בבחי' מ'בשרי אחזה אלוקה' (איוב יט כו), ולכן יש לדייק כחוט השערה משום ששורש הדברים נוגעים גם לעולמות העליונים וגם צריכים להתאים למבנה הנפש ודרכי העבודה.

ידיעת התכלית שבעבודתנו

בפרק ב' מתחיל רבינו לפרט את ענייני ה'סור מרע'. כהקדמה להבנת הסור מרע, מפרט הרב את תכלית העבודה של תורת הסוד שהיא לדעת איך "לברר הטוב ולהשליך הרע הבאה מן סיגי ז' מלכין"[4], עלינו לברר את ניצוצות הקדושה מהקליפות ולהעלותם למקומם שבקדושה ע"י שנעשה את עצמנו כלים לעבודת ה' בתורה ומצוות, שהרי רמ"ח איברים ושס"ה גידים מכוונים כנגד אורות עליונים שבקיום התו"מ אנו ממשיכים על עצמנו שפע מלמעלה לתוך הכלים שהכנו בהכנה למצווה במחשבה דיבור ומעשה. המטרה שבידיעת תכלית העבודה היא להבין שכל מעשה, כל תנועה, יש לו משמעות לטוב ולמוטב. בבואנו לעבודה הפנימית עלינו לדעת מה המשקל של כל מעשה שאנו עושים במציאות ולכן "אשרי מי שיודע פרטי כל דבר שבעולם עפ"י דרכי למודי האר"י ז"ל, שורש כל המעשה אשר נעשה על הארץ מראש ועד סוף", שבידיעה זו האדם פועל באופן עמוק על המציאות לא כ'מצוות אנשים מלומדה' (ישעיהו כט יג) אלא בהבנה וחיבור פנימי. ידיעת תכלית העבודה היא עצמה כבר מבררת בתוכי מה לעשות ומה לא לעשות. לכן ההבנה שע"י לימוד זה נדע יותר איך לתקן ולברר את ניצוצות הקדושה שנפלו ולהעלותם חזרה אל הקדושה, היא כבר בונה אצלי כלים וכוחות לקיים את התנאים ביתר שאת ועוז.

ואהבת לרעך כמוך

בפרק השלישי עוסק רבינו ב'עשה טוב'. ישנה תפיסה שכדי להיות ראוי ללימוד פנימיות יש צורך בתעניות וסיגופים. הרב כבר בתחילה מבאר שהתעניות והסיגופים הם רק כדי להחליש כח רע שיש בי, ומ"מ בדור זה אין אחד שיכול לסגף עצמו בתעניות[5]. אלא העיקר היא ההתבודדות, פרישות ותשובה שעיקרם הוא לחדד את מציאות הבורא בתוכי ולהביא את הקשר איתו ית' לכל פעולה ומחשבה. ועוד הביא בשם ספר חרדים (מצוות התשובה פ"ג) שכל התעניות והסיגופים הם למי שאין עמלו בתורה, אך מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה' – זו תקנתו ורק יום אחד יקדיש להתבודד עם קונו ותתקשר מחשבתו בו ית'. ולכן מייעץ הרב בימינו, שהזמן הכי טוב לקיים דברים אלו הוא בזמן תיקון חצות ויבקש מהקב"ה שיעזרהו לעובדו בלבב שלם ו'בודאי זה נבחר מכל התעניתים הנעשים מעורבים ומבלבלים מחשבות אדם, וזה הוא תכלית קימת חצות לתשובה'.

עוד נקודה עליה הרחיב הרב היא מצוות ואהבת לרעך כמוך, ש"מצוה זו לא יושג כי אם ע"י עסק החכמה הזאת העמוקה". מדוע? משום שכל הרע, בירור הניצוצות, נמשך משבירת המלכים שלא היו באהבה ורעות שהפגם שלהם היה שכל אחד אמר אני אמלוך ולכן באהבת החברים "מעורר תיקון הצינורות וכלים הנשברים אשר היה בהם פירוד וקיצוץ בנטיעות אשר היה מפריד אלוף – אלופו של עולם, והנה זה שורש כל המידות רעות ושורש כל הרע אשר בעולם...על כן אחיי ורעי תדעו שהחיצונים מתגרים דווקא במדה זו לעשות פירוד בין החברים". זו דוגמא נפלאה ללקיחת מושג יסודי בפנימיות התורה והפיכתו לעבודה מעשית מתוך התבוננות איך ואיפה זה מתבטא במציאות.

חסיד אינו פתי

בפרק הרביעי ממשיך רבינו לעסוק בעניינים השייכים באופן כללי ל'עשה טוב'. רבינו מבאר את הגמ' בשבת (לא א) ששואלין לאדם בדין נשאת ונתת באמונה בכמה אופנים. אחד הפירושים שכותב רבינו הוא 'שלא תהיה אחי פתי לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ה' צבאות לא תאמין לשום עובדא ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית לרבך ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש מה אשר עשה הרב תנועתו ומעשה זו". באופן חיצוני לפעמים נראה שחסידים עושים כל מה שהאדמו"ר עושה או אומר ללא הפעלת שיקול דעת בגלל ה'ביטול לצדיק'. רבינו מבאר שאין זה כך. כל אחד חייב לבדוק אחרי כל הנהגה או מעשה שעושה רבו. לא מתוך חשדנות אלא מתוך בירור אמיתי, להבין למה עושה כן, מה המקור, לשאול ולדון איתו על הדברים. וק"ו ובן בנו של ק"ו בדבר שנראה שעושה שלא בדרך התורה 'אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתשא ותתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן, וכאשר יורה לך טעם עפ"י התורה ויסביר לך הדבר ויכנסו דבריו באזניך אחר שתחקור בענין, אז תאמין, וזולת זה לא תאמין, אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו אל תאמין לו ולא תשמע לו'. דברי רבינו חריפים מאוד ולא משתמעים לשתי פנים. על כל אחד ואחד לברר בעומק, לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, שהרי אם לא כן, איך יבוא עם רבו במו"מ של תורה? ועוד מוסיף רבינו על זה את דברי הנעם אלימלך (פ' קדושים) עה"פ 'אל תפנו אל האלילים' שאדם העושה תנועת חבירו הוא כעובד עבודה זרה רח"ל שהרי עושה כן רק מחמת שראה את חבירו ומצא חן בעיניו אך זה לא דבר עצמי שלו. וכל אחד יש לו לעבוד עם עצמו ולברר איזו הנהגה מתאימה לו ואיזו לא. ודבר זה הוא יסודי מאוד בעבודת ה' לא להיות חקיין אלא להיות קשוב ונאמן לנפש שלי[6].

כתב יושר דברי אמת

הפרק החמישי הוא מעין קונטרס בפני עצמו ונקרא כתב יושר דברי אמת. הפרק עוסק בכמה נושאים מגוונים שנוגעים ליסודות בתורת החסידות. ביניהם – לימוד פילוסופיה, שאר חכמות וחכמת האמת, יחוד ה' ושאלות הנוגעות ליחודו ית', בריאת העולם וההשתלשלות, יחודא עילאה ויחודא תתאה, העלאת המידות ועוד.

לקראת הסוף עוסק רבינו במושג תורה לשמה ומביא דברי הראשית חכמה בתחילת ההקדמה שלשמה היינו לשם התורה והיינו שמורה לאדם הדרך איך לעלות אל הר ה'. ומבאר עפ"י הזוה"ק שממשיל את מי שאינו יודע פנימיות התורה לעיור שאומרים כיצד ללכת, שעיניו סתומות. ור"ל שאי אפשר ללא פנימיות התורה להגיע לתורה לשמה משום שעיקרה של התורה היא להיות הוראה כיצד יש להתנהל לא רק בתו"מ אלא גם בעבודת ה' ותיקון המידות. לכן בפרק קניין תורה נקטה הברייתא בלשון עסק – 'כל העוסק בתורה לשמה' כלומר שצריך להבין ולהשכיל, ללמוד ביגיעה לא רק מבחינה עיונית אלא גם מבחינה פנימית – 'איך מכשרתו להיות צדיק, חסיד וכו', היינו שעושה אותו עלי מוכן לקבל להיות צדיק וחסיד, ותורה לו הדרך אשר ילך ולא יהיה לא חגר ולא סומא'.

יה"ר שנזכה לקיים דברי הספר להיות כלי מחזיק ברכה לאורו ית' ולתיקון המציאות כולה.

[1] במקור קרא האדמו"ר מזידיטשוב לחיבורו 'דרך לעץ החיים'.

[2] כל הציונים שאינם מכוונים לספרים אחרים הכוונה לספר 'סור מרע ועשה טוב'.

[3] סיפר לי מו"ר הרב מנחם מקובר שבעל הבית גנזי הגה"צ ר' משה רפאל לוריא זצ"ל אע"פ שהיה גאון עצום בנסתר וידע כוונות הרש"ש לא היה מתפלל מסידוריו, והיה אומר לרש"שניקים שהיו לומדים בישיבת שער השמים שחסרה 'הנשמה' של הכוונות, שהיא באה מלימוד הכוונות ע"ד החסידות. וראה גם בהקדמת האדמו"ר האמצעי לספרו אמרי בינה.

[4] בגלל עסקנו במושג זה גם בהמשך, נסביר בקצרה. ז' המלכין הם הספירות שהיו בעולם התוהו שקדם לעולם התיקון והיו עומדים אחד מעל השני בקו ישר, וכל אחד שעמד על חברו אמר 'אני אמלוך'. וחוץ מזה גם לא יכלו להכיל את האור הגדול שנשפע שם בעולם התוהו, ולכן נוצרה שבירה. האורות עלו למעלה ושברי הכלים של ספירות אלו נפלו אל הקלי' והס"א. בעבודתינו בתפילה ותו"מ אנו מבררים את ניצוצות הקדושה שנפלו לשם מחמת השבירה ומחזירים אותם אל צד הקדושה. ודו"ק כי קיצרתי מאוד.

[5] וכידוע מפדיון התעניות שכתב בעל התניא באגרת התשובה פ"ג. ובעל הבא"ח ועוד.

[6] וכעין זה כתב גם מרן הרב קוק זצ"ל (קבצים מכי"ק ח"א ירושלים תרצ"ג אות ד): "כל אדם יש לו המסלול שלו שעל ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הוייתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבוא למגמת חפצו במסלול אחר, אע"פ שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאוד את מסלולו המיוחד". וראה גם אוה"ק ג קכב. וביש לך כנפי רוח (מהדורה שניה תשע"ה) עמ' ק' והלאה.