הרפו ודעו כי אנכי א-להים

יציאת מצרים – היציאה מהמְצר

חודש ניסן, שבו אנו נמצאים כעת, הוא חודש הלידה של עם ישראל. הקב"ה בחר להוות אותנו לעם דווקא מתוך יציאת מצרים, "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". מעבר למְצר הגשמי שהיה לנו במצרים, הצרות ולחץ השעבוד, יש במצרים משמעות עמוקה יותר של מְצר: האר"י הקדוש כותב שפרעה הוא בחינת העורף[1], המְצר שמפריד בין הראש לבין הגוף. הוא חוסם את האורות הגדולים שנמצאים בבחינת הראש של עם ישראל, בנשמה-חיה-ויחידה שלו, שלא יגיעו אל הגוף – אל המודעות השכלית המעשית. התוצאה היא, כדבריו של פרעה עצמו: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר"[2]. האדם עסוק כל הזמן במרדף אחרי התוצאות של מעשיו, ואחרי השינויים של המציאות בעולם, ואין לו פנאי נפשי להקשיב פנימה ולשמוע את נשמתו.

כשמשה בא אל ישראל ומדבר איתם על גאולה, הם לא קולטים עדיין את ארבעת לשונות הגאולה. "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"[3] הם קולטים רק את התקווה לשיפור תנאי העבדות: "וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"[4]. רק בסוף התהליך, בקריעת ים סוף, הם מתחברים אל הראש – אל הנשמה שלהם, ורואים קרן-אור של גאולה: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ... מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"

תפקידם של המְצרים – בגלות ובגאולה

כל אחד מאיתנו, וגם כולנו כעם, חווים מדי-פעם תחושה של מְצר, של "שוקת שבורה". גם היום, בתקופת הקורונה, יש תחושה קשה של חוסר-אונים: קשה לסמוך על הרופאים, קשה לסמוך על המנהיגים, קשה לסמוך על השוטרים, ואפילו דברי הרבנים לא תמיד מתקבלים בביטחון. בשביל מה הקב"ה מכניס אותנו למשברים כאלו?[5]

הקב"ה ברא את עולמו בהעלם, צמצם כביכול את שכינתו ויצר לנו אשליה שאנחנו השולטים בעולם. האדם חי בתחושה שהפעולות שלו הן שמניעות את העולם, וממילא הוא מעצים את תחושת היישות שלו כשהוא מצליח, ונמצא בלחץ ובחרדה כשהוא לא-מצליח. ואז, כשמגיעים תקופות של מְצר וחוסר-שליטה, יש לו הזדמנות להבין שבעצם לא הוא השולט, ולפנות אל הקב"ה: "אין לנו על מי להישען כי-אם על אבינו שבשמים"[6].

כל זה נכון בתקופת הגלות. בגאולה אנחנו נקראים להעמיק את המבט: אנחנו לא מתייאשים מעצמנו ופונים אל הקב"ה שיושיע אותנו, אלא מחפשים את הקב"ה בתוכנו. כשאנחנו רואים שאין לשכל שלנו שליטה על המציאות, אנחנו יודעים שיש בתוכנו רבדים עמוקים הרבה יותר, והקב"ה מדבר אלינו דרכם. ה' שוכן בתוכנו, ואם ניתן לאור העליון שלנו להאיר אותנו – נגלה שאנחנו בעצמנו מאירים את המציאות! מתוך כך נוכל להביט על המציאות בעין טובה, בשלווה ובביטחון גמור בה'.

 

שורש נשמתו של כל יהודי

רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים", כותב שהאדם נברא מכל העולמות, מהעליונים ביותר ועד לעמקי העולמות התחתונים[7]. האר"י הקדוש בספר "עץ חיים" הפליא לתאר את הנקודה העליונה בנשמת האדם: "כי בין הבורא יתברך ובין הנברא, שהיא הבחי' הכוללת הרוחניות, יש בחי' באמצע אשר עליה נאמר 'בנים אתם לה' אלהיכם', 'אני אמרתי אלקים אתם', ונאמר 'ויעל אלקים מעל אברהם', וארז"ל: 'האבות הן הן המרכבה'. והכוונה כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלוקות, נמשך ממדרגה האחרונה שבבורא. וזהו הניצוץ מתלבשת בכח ניצוץ א' נברא, שהוא נשמה דקה במאד מאד, ובניצוץ זה הנקרא 'יחידה' יש בה שרשי ד' בחי' הרוחניות שהם נפש, רוח, נשמה, חיה."[8]

נשים לב שהאר"י הביא שלושה פסוקים: " בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"[9] – להראות על הקשר הפנימי והקרוב בינינו לבינו; " וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם"[10] – להראות שה' ירד ושכן כביכול באברהם עצמו, כמו שאמרו חז"ל שהאבות הם המרכבה לשכינה; ואפילו "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם"[11] – האלוקות נמצאת ממש בתוככם! הניצוץ האלוקי שמקשר בין הבורא לנברא, הוא התמצית של הנשמה שלנו, חלק אלוק ממעל, ולכן האור האלוקי נמצא בתוכנו ממש. אמנם אין בכוח השכל שלנו לקלוט אותו, אבל אנחנו יודעים שנשמתנו גבוהה הרבה יותר, והיא קולטת אותו ומתאחדת בו.

כשאנחנו קולטים את גודל נשמתנו, אנחנו מבינים שלא צריכים להיות לחוצים מכל מה שרואים בעולם. בוודאי שמוטל עלינו לעשות את ההשתדלות שלנו לשנות את המצב; זו הזכות שלנו, להיות מאלו שפועלים בעולם לפי רצון ה'. אבל אחרי שפעלנו ועשינו – איך אפשר להיות בלחץ? הרי הקב"ה נמצא בתוכנו, הוא פועל דרכנו, ואנחנו רק הכלים שלו, כביכול האיברים שלו. הוא זה שאחראי על המציאות.

 

"אני ה' לא שניתי"

הקב"ה שלם בתכלית השלמות ואין בו שינוי, כמו שאומר הנביא מלאכי "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי"[12]. גם אנחנו יכולים להתחבר לבחינה העליונה הזו, בחינת עתיק-יומין, שלא מתפעלת ולא נלחצת מן המציאות: כמו מחנך טוב שרואה ילד בגיל ההתבגרות ולא נלחץ ממנו, ומבין שהוא באמצע תהליך, כך גם אנחנו נאחוז בשיפולי גלימתו של הקב"ה ונסתכל על העולם מהמבט שלו, ונראה עולם באמצע תהליך. הגדיל לעשות רבי עקיבא, שיכול היה לצחוק אפילו כשראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים! מי שמגיע לרמה כזו, קורונה כבר קטנה עליו...

הרבה מדברים בדורנו על "נתינת מקום": אם משהו קורה לא כמו שאנחנו חשבנו שיקרה, וזה מאיים עלינו, מלמדים אותנו "לתת מקום" גם לדברים אחרים שאינם לפי תוכניתנו, ו"מי שנותן מקום – מקבל מקום": בסופו של דבר הענווה וההכרה בשלמות שנמצאת בכל המציאות יחד, תתן גם לנו את המקום שלנו. – ההסתכלות מהמקום של "אני ה' לא שניתי" לוקחת את המושג "נתינת מקום" לרובד אחר: הנשמה שלי כוללת הכל, היא בחינת אלקות, ובוודאי שהיא כוללת ומכילה גם את הבחינה הזו שלכאורה מתנגדת לי. בחינת ה"יחידה" שבכל עם ישראל היא אחת, רק בבחינות הנמוכות יותר אנחנו מתחלקים לנשמות נפרדות; ולכן אין ממה להילחץ או להתרגז, כי הכל זה הוא יתברך שנמצא בתוכי.

כשאדם שומע בקהילה שלו, אם זה בבית הכנסת או במקום אחר, דברים שמקוממים אותו – הוא צריך לעצור רגע, להקשיב פנימה ולהיזכר: זה לא שלי![13] - הקב"ה מתגלה בעולם דרכי, ומתגלה בעולם דרך האדם הזה. אם אני אתנפל עליו בצעקות, אולי ארגיע את האגו שלי (לא בטוח... תלוי אלו צעקות אקבל בחזרה...) אבל לא אשנה שום דבר. אני צריך להתחבר לאלוקות שבתוכי, להאמין בה ולהיות מלא באור שלה, ובסופו של דבר זה מקרין החוצה הרבה יותר מכל הקטרוגים והצעקות שמתעופפים כלפי-חוץ.

כשאדם מגיע לדרגה כזו של ביטול, הוא לא נלחץ משום דבר – לא מדברים שקורים בגלל אנשים אחרים, וגם לא בגלל טעויות של עצמו! – הוא יודע שהכל בא מהקב"ה, וגם הוא עצמו גילוי של הקב"ה. ברור שיש לו תפקיד לעשות בעולם, והוא צריך להשתדל לתקן את הטעויות; אבל גם המציאות הקיימת ברגע הזה היא מציאות אלוקית, שמונהגת ומסודרת על-ידו יתברך, וכל רגע בעולם הוא התגלות של שלמות. "אני ה' לא שניתי."

 

ארון הברית ואנחנו

אם יש דבר בעולם שאפשר להגיד עליו בצורה הגלויה ביותר שהוא "נותן מקום" – הרי זהו ארון הברית. חז"ל לימדו אותנו שארון הברית הוא "אינו מן המידה"[14]: בתוך קודש הקדשים שגודלו 20 אמה (בביהמ"ק הראשון), היו עשר אמות מצד אחד של הארון ועשר אמות מהצד השני. הארון בעצם לא תפס מקום, ובכל זאת – אין מקום יותר משמעותי ממנו! – בכל העולם מתפללים לכיוון הארון הזה, וממנו יוצאת השכינה והברכה לכל העולם. אז למה הוא לא תופס מקום? למה ה' עשה את הנס הזה? – כדי להגיד לנו: אתם לא מתפללים לחתיכת ארון. הארון הזה אין לו משמעות מצד עצמו, המשמעות היא השכינה שבתוכו. כשאתם מתפללים לשכינה שבתוכו, אתם מתפללים למשהו שתופס את כל המקום – מלוא כל הארץ כבודו – ומצד שני נותן מקום לכל העולם: כל בריאת העולם התחילה מ"נתינת מקום" שהקב"ה נתן, צמצם שכינתו כביכול ויצר לנו מקום להתגדר בו.

משה רבנו גם-הוא אחז בבחינה הזו של ארון הברית: הוא נתן את התורה לישראל, דרכו עברה כל התורה בכתב ובעל-פה וכל הגאולה ממצרים היתה באמצעותו, ויחד עם זה הוא יודע שבאמת הכל ה' עושה דרכו: "וְנַחְנוּ מָה? - לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'!"[15]. הידיעה הזו מאפשרת לו להיות בשלווה גמורה גם מול הקצף של בני ישראל, ולעשות את הדבר הנכון. זו הענווה הגדולה של משה רבנו, שלא באה מתוך מחשבה שהוא סמרטוט, אלא מתוך ידיעה שכל-כולו הוא התגלות של ה'.

הענווה הגדולה הזו יכולה להיות נחלת כל אחד מאיתנו ברובד שלו. כל אחד מאיתנו צריך לזכור שמצד אחד הוא "מלך", ומצד שני הוא "כלום", כמו שאמרו חז"ל "מלכות לית ליה מגרמה כלום"[16]. כל אחד עם הכישרון שלו, התפקיד שלו והמגבלות שלו, צריך לזכור שהכל זה גילוי של הקב"ה. ואם הקב"ה לא בלחץ ממה שקורה במציאות – "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק"[17] – גם אנחנו לא צריכים להיות לחוצים, רק למסור במחשבתנו את הכל אליו.

 

התבטלות – ולא התאפסות!

בהרבה ספרי-חסידות מופיע עניין הביטול שלנו אל הקב"ה. מי שקורא את דבריהם עלול לחשוב שהאדם צריך להרגיש שהוא לא שווה כלום מול הקב"ה, שהוא צריך למחוק את עצמו במסירות-נפש ולהשאיר רק את הקב"ה. אבל לא זהו רצון ה'! – הקב"ה לא ציוה אותנו למחוק את גופנו מולו, כמו הנוצרים, אלא להתענג בקדושה ובשמחה של מצווה. גם את אישיותנו הוא לא ציוה למחוק, כמו ההודים שמקדשים את ה"נירוונה" – ההתאפסות מול הטבע, אלא להיפך – להעצים את אישיותנו ולהקרין את טובה לכל!

ההתבטלות שאנו מדברים עליה, היא העצמה גדולה יותר: לא העצמה אגואיסטית שמנסה להגיע אל גבול היכולת האנושית, אלא העצמה אלוקית שאין לה גבולות. כשהאדם מתבטל אל האלוקות שבתוכו, הוא לא מוחק שום נטייה ושום כישרון שבו, אלא מייחס אותם למקור האלוקי שלהם, ומתוך כך הופך להיות עוצמתי הרבה יותר. זה קצת דומה לחנות קטנה שבעליה מצליח להפוך לחלק מרשת-שיווק גדולה – החנות נשארת, האישיות והכישרון שלו נשארים, אבל הם מקבלים שם, עוצמה וגיבוי הרבה יותר גדולים. עכשיו כל הצלחה שלו תרומם את כל החברה הגדולה, ואם תהיה לו מעידה הוא לא יתרסק, כי הוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר.

 

"ביטול דביטול" – שיא החיבור לאלוקות

אחרי שההתבטלות אל הקב"ה הופכת להיות טבעית לנו, הקב"ה מביא אותנו למציאות שקוראת לנו לדרגה יותר גבוהה – "ביטול דביטול". בדרגה הזו אנחנו מבטלים ומוצאים את האלוקות אפילו בתוך מעשה-הביטול עצמו, וגם אותו לא מנכסים לעצמנו. אם אנחנו מצליחים לזכור שאפילו עצם הדביקות בקב"ה היא מעשה הקב"ה עצמו, אז אנחנו הופכים להיות לגמרי אחד איתו. כי באמת אין שום דבר שבא לגמרי מאיתנו, כל המציאות זה הוא! גם הכיסופים שלנו אליו, הם בעצם אור שמגיע ממנו ומעורר את הכיסופים האלו.

אחת הדוגמאות ל"ביטול דביטול" היא במציאות שלכאורה אין לה תקנה. הזוהר כותב שאין תקנה לפגם הברית, לאלעזר בן-דורדיא נאמר שאין לו תקנה בתשובה, ולבעל-שם-טוב אמרו שאחרי שהוא גזר על אשה חשוכת-בנים שיהיו לה ילדים, בניגוד למה שנגזר עליה בשמים – אין לו חלק לעולם הבא.

כל האנשים האלו, שלכאורה אין להם תקנה, אכן אין להם תקנה ע"י מעשה רגיל וע"י ביטול רגיל; אבל בביטול-דביטול יש להם תקנה. אלעזר בן-דורדיא לא ויתר וגעה בבכיה עד שמת, בלי לדעת שבסוף ייקרא "רבי אלעזר בן דורדיא"; הבעל-שם-טוב יצא בריקודים ואמר "סוף-סוף אני יכול לעבוד את ה' בלי נגיעות! אין לי אינטרס של העולם הבא!", וכל יהודי שפוגם בברית ומחליט לעבוד את ה' בין אם יתקבל בתשובה ובין אם לא, כל אלו מראים את הדביקות הגדולה שלנו בקב"ה, גם כשלא רואים את העוצמה ואת ההארה מצידו באותו הזמן. זה מראה על "אהבה שאינה תלויה בדבר", על דביקות שבדביקות, שלא מוּנעת אפילו מה"נגיעה" של תחושת העוצמה בקשר עם רבש"ע. ואהבה כזו לא בטילה לעולם.

הרב חרל"פ מסביר שזה מה שקרה בשואה: הקב"ה רצה לגאול אותנו גאולת עולמים של אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה אינסופית ולא אינטרסנטית, וכדי שנהיה מוכנים אליה הוא עורר אצלנו אהבה שאינה תלויה בדבר. יהודים שמסרו את נפשם בשואה כדי לשמור על חג או על צום, יהודים שנשאו את יהדותם בגאווה גם בגיא ההריגה – אלו יהודים שהגיעו לנקודת הביטול דביטול, הם גילו בנשמת האומה את ה"אהבה שאינה תלויה בדבר" ומתוך כך גילו בעולם את אהבתו האינסופית של הבורא אלינו.

 

גאולה בהיסח הדעת

מתוך כך נבין את דברי חז"ל, שמנו את המשיח בתוך הדברים שבאים בהיסח הדעת[18]. ולכאורה איך ייתכן שדבר גדול כזה יבוא בלי שנהיה מוכנים אליו? – אבל היא הנותנת: דווקא מפני שהגאולה היא דבר עצום כל-כך, הוא לא יכול לבוא מתוך חשבון שכלי אנושי, יהיה האדם גדול ככל שיהיה. אנו עושים ה-מ-ו-ן כדי לקרב את הגאולה, גם בצד הרוחני וגם בצד הגשמי, אבל הקב"ה לא יתן שמישהו מסוים יוכל לומר "אני הבאתי את הגאולה". רק בדרך של התבטלות והבנה שהקב"ה פועל דרך כולנו, אפשר להגיע בסופו של דבר אל הגאולה הנכספת. כך היה גם בכל השלבים הגדולים של עם ישראל, כמו: ירידת ישראל למצרים; גידולו של משה; לידתו של דוד המלך, ועוד רבים.

 

ה' מָלָךְ, ה' ימלוך, ואפילו – ה' מֶלֶךְ

אנו אומרים בכל יום "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". בַּמקור אלו שלושה פסוקים נפרדים, שמבטאים שלושה רובדים שונים באמונה:

ה' מָלָךְ – זוהי האמונה הפשוטה, ששותפים לה רוב באי עולם. אמונה שה' ברא את העולם והוא הנהיג אותו, ומגיעה לו תודה על כך. אולם רבים מתוך המאמינים האלו חשים שבחיי היומיום הם השולטים, הם המפרנסים והם המיטיבים או מריעים. ייתכן שהקב"ה נותן שכר או מעניש, אך עדיין אין לכאורה ראיה שהוא יכול לכוון את העולם בצורה מוחלטת לעתיד טוב וברור.

ה' ימלוך – זו אמונה עליונה יותר, ששותפים לה כל עם ישראל. זו האמונה שהגיעו אליה ישראל בשירת הים ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד". האמונה הזו רואה את החזון שיהיה לעתיד – שמלכות ה' תתגלה על הכל, ומתוך כך מבינים שהמצב הקשה שקיים בינתיים הוא מצב זמני, ואנחנו השליחים של הקב"ה לתקן את המצב הזה ולהביא את העולם לשלמותו (כמובן בעזרה ותמיכה אלוקית).

ה' מֶלֶךְ – זו האמונה הגדולה! מי שאומר "ה' מֶלֶךְ" הוא מודה בכך שהקב"ה מולך גם ברגע זה, וכל רגע ורגע הוא שלמות בפני עצמה. המצב כיום אינו מצב בדיעבד, הקב"ה לא חי באילוצים, המצב היום (כולל הרצון שלנו להשלים אותו) הוא שלמות בפני עצמה! – כך כותב הרב קוק באורות התשובה: "החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכוון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות."[19]

כל רגע ורגע בחיינו הוא רצון ה', וצריך לשמוח בו ולהודות עליו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה"[20]. כשאנו יודעים לחיות את הרגע, אנו נמצאים בביטול גמור: אנחנו יודעים שהכל אלוקות, ומצד שני אנחנו מחוייבים לכל המצוות למרות שלכאורה הכל כבר שלם... כי השלמות האלוקית היא עצם התנועה של העולם, כפי שהוא קבע שהעולם ינוע, עד שיגיע אל מטרתו הסופית.

הדבר דומה לאדם ששומע ניגון יפה, ולאחר שהניגון מסתיים הוא ניגש למנגן ושואל: "איזה תו הוא התו השלם? – אם התו הנמוך הוא השלם, למה עשית אח"כ תוים גבוהים? ואם הגבוהים הם השלמים, למה לא ניגנת אותם כבר בהתחלה?" – יענה לו המנגן: "בתחילת המנגינה התוים הנמוכים הם המתאימים, והם השלמות של אותו הרגע בניגון. אבל אם הייתי נשאר בהם – זו לא היתה השלמות של החלק הבא! – לכל חלק בניגון יש את המצב המתאים לו, שהוא השלמות באותו הרגע."

כשאדם זוכה לידיעה עליונה כזו בחייו, להכניס את האמונה הזו לכל פרט בחיים – הוא נמצא בגאולה בכל רגע ורגע. הוא יודע שכל רגע הוא שלם, והכל רצון ה' שנעשה בעולם, וכל מה שנשאר לו זה לומר תודה לה'! – ומתוך שהוא חי את הרגע, הוא מתחבר גם לשלמות האלוקית שתהיה לעתיד לבוא, שהרי אצל הקב"ה אין עבר הווה ועתיד, הכל איתו בלי הגבלה. ואז גם בתוך המצב שנראה מוגבל, האדם יכול לחיות את השלמות האלוקית שתתגלה במלואה לעתיד לבוא, ולהיות מואר ממנה גם עכשיו.

משמעות התפילה בעולם של גאולה

ואם יבוא האדם ויאמר: אם כן, מה משמעות התפילה? – אם המצב ברגע זה הוא מצב שלם, בשביל מה אני מתחנן על רפואה, פרנסה, בניין בית המקדש וכו'? – נענה לשאלה זו בכמה רובדים:

• זה רצון ה'! – כמו שה' ציוה עלינו לעשות מצוות, ולכאורה העולם שלם אז מה צריך לעשות? – אבל אם הוא ציוה אנחנו עושים, וכך גם התפילה. – עניין זה נשמע טכני ורדוד, אך אין זה כך: יש כאן נקודה מאד קריטית. אסור שהשקפת העולם שלנו, או השגות רוחניות שהגענו אליהן, ישנו את היחס שלנו אל ההלכה. ההלכה היא העוגן שלנו שמחבר אותנו אל עולם העשייה, מי שפוגע בהלכה עלול למצוא את עצמו מתרחק מכל יסודי התורה (כפי שקרה בשבתאות ובעוד מקומות, ואכמ"ל).
• חלק מהשלמות היא הרצון לשינוי. – כפי שאמר הרב קוק, השלמות של הרגע הזה מורכבת לא רק מהמצב הסטטי שלו, אלא מהרצון הגדול שלנו לשנות אותו. ואת הרצון הזה אנחנו מביעים בתפילה.
• אפשר גם להתפלל אחרת! – גם בתוך דברי התחנונים של התפילה, אנחנו יכולים להתייחס אחרת לדברים: לא לראות אותנו כעומדים מול הקב"ה, כעבדים המתחננים על נפשנו והוא יבחר אם להיענות לנו, אלא כבנים שעומדים יחד איתו, ומביעים יחד איתו את הרצון שלו עצמו. ובעיתות רצון אפשר להתעלות יותר, ולהתפלל כביכול מתוך גרונו של הקב"ה עצמו! לא אנחנו מתפללים אלא הוא מתפלל, ואנחנו השופר שלו להביע את רצונו להיטיב את המציאות ולהביאה אל השלמות המיועדת לה. כמו שאמרו חז"ל "מניין שהקב"ה מתפלל"[21] וכו'.

 

הרפו – ודעו כי אנכי א-להים

מתוך כך נבין את דברי בני-קורח בתהלים – "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-לֹהִים"[22]: הקב"ה קורא לנו להרפות, לא להרגיש כאילו אנחנו הבעלים של העולם ואנחנו מנהלים אותו. ההרפיה הזו מרגיעה מאד, מורידה את הלחץ, התסכול והיאוש, ונותנת עין טובה על העולם. אך יחד עם זה אומר הקב"ה "ודעו כי אנכי א-להים"! – ואנו נסביר כאן כמו שאמר האר"י הקדוש על פסוק "אני אמרתי א-להים אתם": דעו לכם, כל אחד יגיד לעצמו "אנכי א-להים"! – האלוקות נמצאת בתוכי! – אני לא מרפה מפני שאני מנותק, מפני שאני "מקטין ראש", אלא להיפך – נתינת המקום שהשכל נותן היא לרובד גבוה יותר בתוכי – לחלק אלוק ממעל! לכן מה שאני עושה הוא לא הבל, מחשבותי הם מחשבות אלוקיות, המעשים שלי קודש, הרצונות שלי באים מבחינת הכתר שבתוכי, מהרצון העליון. וכשאני יודע את זה, אני פשוט מתחיל לנגן. להיות כלי לנגינתו של הקב"ה בעולם.

 

[1] שער הכוונות דרושי הפסח דרוש א, ד"ה וכבר נתבאר: "ולכן ירדו ישראל למצרים שהם סוד הקלי' היושבת באחוריים של דעת העליון וכמ"ש אצלנו בענין מצרים שהוא מצר העליון שהוא הגרון ופרעה הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת." יש להוסיף ש"פרעה" אותיות "הערף".

[2] שמות ה, ט.

[3] שמות ו, ט.

[4] שמות ד, לא.

[5] כמובן אין אנו מתיימרים להיות הפרשנים של רבש"ע, אלא להקשיב למה שהרמזים האלו מאירים בתוכנו.

[6] על-פי הגמרא סוטה דף מט ע"א וע"ב.

[7] נפש החיים שער א פרק ג: " כי הוא ית"ש אחר שברא כל העולמות, ברא את האדם... בריאה נפלאה כח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו... וכל הכחות  פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים, כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו." וע"ש עוד.

[8] עץ חיים שער מב פרק א, ע"ש באריכות.

[9] דברים יד, א.

[10] בראשית יז, כ.

[11] תהלים פב, ו.

[12] מלאכי ג, ו. וכך פירש אותו הזוהר במקומות רבים, למשל בתיקוני זוהר דף קל: "שִׁנּוּיִין אִינוּן בְּמָאנֵי דְּגוּפָא, אֲבָל בֵּיהּ לֵית שִׁנּוּיָא כְּלָל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב 'אֲנִי יהו"ה לֹא שָׁנִיתִי".

[13] אין סתירה בין המשפט "זה לא שלי" לבין הידיעה שהנשמה שלי מכילה את הכל. המשפט "זה לא שלי" מדבר אל החלק השכלי הנגלה שלי, שמנסה לנכס לעצמו את כל המציאות. "נתינת המקום" היא בעצם נותנת לרובד גבוה יותר בנשמה את המלוכה, ומכוונת את השכל להקשיב לעומק הנשמה.

[14] מגילה דף י ע"ב ובעוד מקומות בגמרא.

[15] שמות טז, ח.

[16] מופיע בזוהר במקומות שונים, למשל בזוהר ח"א דף קפא ע"א.

[17] תהלים ב, ד.

[18] סנהדרין דף צז ע"ב: "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן - משיח מציאה ועקרב." הגמרא שם עוסקת בגנות מחשבי קיצים.

[19] אורות התשובה פרק ה פיסקה ו.

[20] משנה ברכות ט, ה.

[21] ברכות דף ז ע"א. ועיין בדברי ה"זרע קודש" בתחילת פרשת ויגש, שדיבר על שלושה רובדים בתפילה, והזכיר גם-הוא את התפילה שהשכינה מדברת מתוך גרונו ועוד.

[22] תהלים מו, יא.