'ונתתי לכם לב חדש'

על חבלי הלידה של קומת הנשמה בדור הגאולה

 

לקוח מתוך מאמר בספר החדש 'באור פניך - הדור והגאולה', ספר הכולל 400 עמ' הפותחים שער אל עומקי התורה המבארים את הגאולה ואת שלביה, את המעברים בין השלבים, ואת תהליכי העומק המתרחשים בנפשות הדור. יצא לאור במסגרת קהילת הלומדים של מלאה הארץ דעה.

בניין הדרגתי

מבואר בספרים, שתהליך הגאולה הוא כמו תהליך התפתחות של ילד. כל אדם בתחילה מתפתח בגופו, לאחר מכן בכוחות נפשו ומידותיו, ומשם מתפתחת קומת הדעת והמחשבה, ורק לאחר מכן מופיע הרצון העמוק, המבקש את הייעוד והתכלית האמיתית של החיים, את נקודת הנשמה ואורה. וכך אנו רואים, שדווקא אנשים מבוגרים, סובבים בצורה עמוקה סביב שאלת הזהות והייעוד העצמי.

כך הוא בחיי הפרט, וכן הוא בכלל עם ישראל. צריכים אנו להיות נאמנים לעצמיותנו, ומתוך כך דבקים בא‑להינו. אם עם ישראל חלש ומדולדל, מנותק מעצמו, ומשועבד לרוחות הגויים ולטומאתם, הוא לא יוכל באמת לדעת את ה'. צריכה האומה להיות מלאת חוסן, בגופה, בנפשה וברוחה, ומתוך כך תאיר בקרבה נשמתה הגדולה, אור השכינה, ועל ידי כך תתרומם לעילא, להתגלות העליונה, של הקב"ה עלינו. זהו הרז הגדול, המבואר בספרים הקדושים[1], שאין דבקות באור קוב"ה, אלא מתוך השכינה, שהיא שלמות העצמיות והכוחות של עם ישראל, בכל הרבדים כולם.

אלו הם שלבי גאולת מצרים, שהחלה בגאולת הגוף, ולאחריה בחיזוק הנפש, ורק מתוך כך באה הופעת ה' עלינו בהר סיני. יציאת מצרים מכוונת לגאולת הגוף של עם ישראל, ללידת הכוחות שלהם ויציאתם ממיצר ושעבוד, אז הקומה העצמית של עם ישראל התחילה להיוולד ולהופיע, בבניין כוחות עם ישראל והתעצמותם. ואולם, השלב הזה אינו סוף הבניין, ואדרבא, הוא המעורר את הצורך העליון להתוודע ולהתאחד עם שמו של הקב"ה. כי שם ה' הוא שורש מקור הנשמות שלנו, ובשעה שהאדם מבשיל בכוחותיו, הרי שהוא זקוק להתעלות ביתר שאת ולהתקשר לאור נשמתו. כי באמת הנשמה שלנו היא העצמיות האמיתית שלנו, והיא צריכה לצאת לאור עולם, וכל עוד האדם לא פגש את אור נשמתו, אזי עדיין לא בא לשלמותו. ואמנם, כדרך הילד, שבתחילה בונה את כוחותיו הטבעיים ואז מתעלה לאור נשמתו, בגיל מצוות, כן עם ישראל – בתחילה הופיעו בכוחותיהם ביציאת מצרים, ואז התעוררה התביעה אל מרומי הקודש, בחינת התגלות הנשמה.

זוהי התורה, שהיא דבר ה', הופעת שמו יתברך, שלא רק מלמדת אותנו להכיר את ה' ואת קדושת שמו, אלא באמת גם מבהירה לנו את עומק עצמיותנו האמיתית, את קדושת הנשמה שלנו, שהיא חלק א‑לוה ממעל. מכוח מעמד הר סיני נפגשנו עם הפנימיות האמיתית שלנו, שהיא קודש קודשים, ומתוך כך קשרנו את כל החיים שלנו ואת כל הכוחות הטבעיים, בשורש קדוש זה. זהו שאמרו חכמים – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו ב). כי בלי תורה, האדם אינו מחובר לנקודת נשמתו ואורו העצמי, ואינו יכול להגשים את ייעודו ושליחותו, ולממש את אשר מבקשת עצמיותו. ואף אם יהיו לו כוחות רבים, מכל מקום הוא עלול להגשים חלומות צדדיים, ולא את מאווייו העמוקים והפנימיים. רק בהתגלות הקודש, הופעת שם ה' עלינו, יתבהרו חיינו ותופיע בנו הנשמה, וממילא כל כוחות האדם ינותבו בשביל לגלותה בחיים.

וכן הוא הסדר של הגאולה האחרונה, שבתחילה נבנית האומה בכוחותיה, ראשית בגופה, ולאחר מכן בנפשה. ולאחר שתשתחרר ממאסרים אלו, ותבריא עצמה מכל השעבודים, בבריאות הגוף וחוסנו, ובחיי הנפש והרגשתם, תלך ותכיר מעומק חייה, את הצורך האדיר לדעת את ה', לדבוק באור הנשמה, ולצקת משמעות קודש עמוקה, לכל רבדי החיים שלנו כאן. אז יתחברו שמים וארץ בשמחת הייחוד הגדול, בין שמו של הקב"ה ושמם של ישראל, כי שמו נקרא עלינו ורוחו עומדת בקרבנו.

גם בדורנו, בעת הזאת, הננו עומדים על מפתן ידיעת ה'. כי לאחר שנות הבניין העצמי, שבהן שוחררו הרבדים הראשונים מעול הגויים, בחוסן גופני ובריאות נפשית לאומית, צריכים אנו לעלות קומה, להוליד ולהוציא לאור את הרבדים העמוקים שבעצמיותנו, את עומק זהותנו הרוחנית והנשמתית, ומתוך כך נבוא בשמחה ובצימאון אדיר, לבקש דעת ה', לדבוק בשמו יתברך, "לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ" (ישעיה כו ח), ותהא האומה נוהרת אל ה' ואל טובו, ומבקשת תורתו וזיו שכינתו.

'והשלחתי רעב בארץ'

זהו השלב השני, בו מתחיל הגוף הבנוי לחוש את צימאונו האדיר אל הנשמה. כמו בנבואת יחזקאל, שבגמר השלב הראשון מתאר ואומר – "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם" (יחזקאל לז ח). זהו הדור שלנו, שבו השפע הגשמי מרובה, אבל חסרה רוח, והחיסרון הוא עמוק, ומעורר לחיפוש אחר מילוי. זהו השלב המתואר בנביא (עמוס ח יא-יג):

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱ‑לֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ. בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא".

שלב זה מתאים לגיל הבוגר, לאחר בניין הגוף ופיתוח כוחות הנפש. כל עוד האדם בילדותו, הוא אינו כואב את כאבי חיפוש המשמעות ומילוי תוכן החיים. הוא עסוק בפיתוח עצמו. אך לאחר שלב זה, הנשמה הפנימית מבקשת להיוולד, ואז האדם חש בצורה עמוקה את הצורך בתוכן לחייו. שאלת זהותו העצמית נעשית דוקרת בצורה עמוקה וחודרת, עד שאינה נותנת מנוחה. זהו השלב המתואר בנביא (הושע ג ה): "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". והיינו שלאחר שישובו בני ישראל אל הארץ, אז יתעוררו לבקש את ה' (ראה מצודות שם).

זה הדור שלנו, בו שאלת הזהות היא השאלה העיקרית, והחיפוש אחר מילוי ותוכן לחיים נעשה חזק ומשמעותי. כמובן, קיימים אתגרים מיוחדים בדורנו, כי בשעה שקומת הזהות מבקשת להיוולד, אזי באות רוחות זרות, המנסות להציע זהויות מקולקלות ופסולות. האומה מגששת את דרכיה, ובמסגרת זו רבים תועים בשדות זרים – הן בחיפוש אחר רוחניות במזרח הרחוק, הן בחיפוש אחר מילוי זול, המוגש בתרבות המערבית, והן בזהויות מבולבלות, הרחוקות מהזהות העצמית של עם ישראל.

חשק הלב – בהתאם לשלב הגאולה

נחדד מעט את הדברים. ראינו שיש שני שלבים עיקריים בגאולת ישראל – שלב גאולת הגוף, ושלב הופעת הנשמה בקרבנו. שני השלבים הללו, אינם תהליך שמתרחש מחוץ לעם ישראל, אלא בתוכנו פנימה. הם כמו תהליך גדילה של אדם, שכל שלב בחיים, האדם משתוקק מתוכו לפתח ולבנות את אותו השלב. אנחנו נדחפים מתוכנו לצמוח ולגדול. בכל שלב בחיים, יש לנו חשק גדול ודחיפה עזה אל אותו השלב. וכשמגיעה השעה להתקדם אל השלב הבא, אזי חשק הלב עוזב את השלב הקודם, ומתחיל לחפש את השלב הבא.

כך גם בחיי עם ישראל. כשעם ישראל עמד לפני השלב הראשון של קיבוץ גלויות ובניין הארץ, החשק הפנימי של האומה כולה נע לכיוון הזה. וכוונתנו אל שורש החיים שלנו, אור השכינה, שהיא מנביעה בקרבנו את הרצון העמוק הנוגע לכולנו, אל גאולת ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בחשק שבלבבות המונים, לבוא אל הארץ ולבנותה. הרוח החלוצית הגדולה, ההתמסרות לבניין הארץ, היתה כאש בוערת בלבבות רבים. במסירות, בנחישות, וללא לאות, קמה האומה ונעה אל ארצה, בלהט ובחשק עצומים, דבקה באדמת הארץ, ועסקה במסירות נפש בבניינה ובהתפתחותה.

אמנם, מאז אותה התקופה המיוחדת, שבה רוח עם ישראל היתה מלאה להט של תחייה וקיבוץ גלויות, למראית העין נדמה שאולי קיימת נסיגה באותה הרוח הגדולה שאחזה חלקים נכבדים מעם ישראל. הלהט והמסירות למען כלל עם ישראל ולבניין הארץ נראים כנחלשים, ותחתם מתעוררות תשוקות פרטיות יותר. ההתברגנות ורווחת החיים החומריים האישיים מקבלות יותר ביטוי, ואצל חלקים מסויימים נדמה שהשקיעה בשאלת החיים החומרית, גם מעבירה אותם על דעתם.

היכן היא הרוח הגדולה? שואלים נבוני לב, אוהבי האומה המבקשים טובתה. מהי הזיקה כיום, בין המקום בו הלבבות נמצאים, ובין אותו תהליך גדול שהחל בדורות הקודמים?

ואם מתבוננים למעמקים, ומבינים שההתעוררות הזו מקורה באור השכינה, שפקד ה' את עמו, והלב הכללי של עם ישראל חזר לפעום בקרבנו, אזי השאלה נעשית קשה עוד יותר – האם חלילה אותה פעימת חיים שהזרימה רוח כבירה בעם ישראל, נעלמה מאיתנו? האם זרם האור של השכינה, ההולכת וחוזרת לציון, נחלש חלילה? הלא אם התעוררות זו החלה מיוזמות פרטיות ומהתעוררות לב של אנשים פרטיים, אפשר אולי שחלה נסיגה וחולשה ברצונם. אפשר אולי שהגשימו את החלום, וכעת פנו להתברגנות אישית. אך הלא נקודת הרצון הפנימית של כל המהלך היא עניין א‑להי, התעוררות של כנסת ישראל לחיים, אחרי אלפיים שנה של גלות. אם כן, הכיצד תהא חולשה מהירה כל כך, בכוח רצון שהוא א‑להי ונצחי?

התשובה העמוקה לשאלה זו היא שחלילה לא חלה שום נסיגה בתנועת גאולת עם ישראל. אך יש לדעת, שהגאולה בפועל בנויה מכמה שלבים ורבדים. ובשעה ששלב אחד הגיע אל מימושו, באופן שהשלב הבא כבר נדרש לבוא לידי ביטוי – מתרחשת תנועה במעמקים, והרצון הולך ומשתנה, עד שחשק הלב כבר אינו נמשך אחר השלב הראשון, אלא מבקש את השלב השני.

הרי זה כמו באדם הפרטי – שבכל שלב בחיים הרצון שלו 'נדלק' ונמשך אל אותו הייעוד השייך לשלב זה. ומשעה שנעשה בשל לשלב הבא, מתפוגג הרצון מהשלב בהווה, ומתחיל לחפש את השלב הבא. לכן, תקופה זו מאופיינת בחלישות רצון מחד, ובריקנות וחיפוש תוכן אחר מאידך. יש מי שיצפה במצב הזה ויאמר שהאדם בנסיגה, אך נבוני לב יבינו שיש כאן תנועת התקדמות, וזהו שלב דמדומים, תקופת מעבר, מקומה אחת של חיים, לקומה עשירה ומפותחת יותר.

כדרך האדם הפרטי, שכשחייו הגיעו אל הקומה הבאה, אזי לבבו עוזב את הקומה הקודמת, כך הדבר מופיע בחיי עם ישראל. הלהט החלוצי כבר איננו קיים בצורה טבעית, כמו שהיה פעם. יש מי שיראה זאת כנסיגה, כהתפוגגות החלום של בניית הארץ. ואולם המבט העמוק, המבין את שורש ומקור התנועה של עם ישראל אל גאולתו, ידע להבין שדבר זה נובע מכך שהשלב הבא צריך להופיע. ולכן הלבבות מונחים בנקודה זו, בחיפוש השלב הבא – קומת הרוח והנשמה.

הצימאון למדרגת הקודש

כמו באדם הפרטי, שבנקודת מעבר משלב לשלב, יש שיממון וריקנות, כי את השלב הראשון מיצה, ולשני עוד לא הגיע – כן הדבר בנוגע לכלל עם ישראל. זהו פשר הריקנות והסתמיות שקיימים, והם מניעים את הלב לחפש תחליפים זרים ומשונים לחיים ולתוכן. מכאן באה הצריכה המרובה של תרבות רדודה וקטנה, שאינה יכולה באמת למלא את הצימאון העמוק שקיים במי שנשמת א‑להים בקרבו. רק מחמת חסרון הייעוד, וחוסר בחיבור אל הקומה הבאה, הנפש המשועממת מחפשת את מילואה בתחליפים זרים.

את רוח החיים של עם ישראל אנו יכולים לזהות היטב, בצימאון האדיר שיש בקרב העם לקבלה ולרוחניות, בתנועה ההולכת ומתגברת של החזרה אל השורשים והמסורת, וברצון בחיבור לזהות היהודית. כמו כן אנו מוצאים את ההתעצמות הגדולה של העסק בעמקי התורה, בקרב לומדי התורה, ואת הצימאון ההולך ומתגבר אל הרבדים הללו.

הדור צמא לגודל, לאור ולחיים עמוקים ועשירים. הצימאון מופיע ברמות שונות – יש מי שיודע לבקש זאת בפה מלא, יש מי שלא נגע בשורש נקודת צימאונו, ויש מי שמבקשו בחלופה אחרת. אבל החיפוש, וחוסר ההשלמה במצב בהווה, הוא דבר שניתן לראותו אצל רבים והמונים.

את גלגלי הגאולה ראינו בדור הקודם בלהט החלוציות ובניין הארץ, ובאותה המידה אנו יכולים לראותם היום ביובש ובצימאון שקיימים היום, בדיכאון ובריקנות שיש מהחיים הסתמיים. כל אלה הם עדות על נשמות גדולות, שמבקשות אור גדול. גדלותו של האדם באה לידי ביטוי הן במעשים אדירים שהוא עושה, והן בכאבים אדירים שבאים עליו, אם חייו באו למבוי סתום, והוא מרגיש אובדן דרך וחיפוש אחר תכלית.

זהו הפשר האמיתי של הדור. אין נסיגה בגאולתם של ישראל, כי היא תהליך א‑להי, הפועל ודוחף בעומק נשמות ישראל. השכינה הולכת וזוקפת את קומתה, ואורה מאיר במטמונים, גלי רצונותיה ועומק מאווייה מופיעים במעמקים, בתוך הלבבות של כולנו, ובהתאם לשלב הגאולה, כן היא צורת הופעת אורה של השכינה. פעם בבקשת קיבוץ גלויות, ופעם בבקשת לב חדש ורוח חדשה. היום, אנו נמצאים שם, ברצון עז ללב חדש, לחיים חדשים ומאירים. והחיפושים אחר קומה זו, באים לידי ביטוי גם בנפילות ובמשברים.

להבין מה הלב מבקש

אשר על כן, ככל שנבין את שלבי הגאולה השונים, ובמיוחד את השלב הבא שצריך להתגלות בחיינו, נוכל להבין מה הלב הפנימי שלנו מבקש. ובאותו להט שזקנינו עלו אל הארץ, נישקו את עפרה בדמעות וגיל, כן בעזרת ה' ובישועתו, אנו נשוש ונרוץ בחדוות חיים וברגשי קודש, אל הקומה הבאה של גאולתנו, אל קומת הקודש והארת הדעת באור ה' ובדבקות בו יתברך. זוהי המדרגה הבאה של הגאולה, כמבואר בנביאים, וממילא זה מה שהלב הפנימי הכללי של כל עם ישראל מבקש. בוודאי אנו מאמינים שזה מה שמאיר בסתרי חדרי הלב של כל איש ישראל. על כן, ככל שנבהיר את מאווייו, על ידי עיסוק בתורה המבהירה את חיינו הפנימיים ואת טיב מבוקשם, כן נוכל להבין את משבריו, את הטעויות בחיפוש הדרך והיעד, ואת דרכי הרפואה והארת נתיבי החיים של הדור.

לא תמיד אובדן החשק והלהט הם עדות לנסיגה, לפעמים הם עדות לצורך להתקדם לשלב הבא. וכן הוא בניתוח מעמיק של אומתנו החביבה. ואף אם אובדן הלהט מסבב ריקנות, והריקנות מסבבת חטאים, כדרכה של הבטלה שמביאה לידי חטא, אל נא לנו להביט על הרובד החיצוני הזה, אלא נביט למעמקים, אל תוך הלב הפנימי של עם ישראל, ונדע שהוא מבקש גדלות עצומה, חולם על עניינים נשגבים ויקרים. הרב קוק זצ"ל בעינו העמוקה והטהורה, הביט על המעמקים של עם ישראל, וביאר לנו, שאותם חזיונות עצומים של נביאי ישראל, הם החקוקים בעומק העומקים של חלומות האומה היקרה שלנו. אך האילמות שוררת כלפי חוץ, מחוסר הבנת חדרי הלב הפנימיים שלנו. לכן, עלולים אנו לשפוט את מצבנו בעין קודרת וחיצונית. אך אנו זקוקים לעינא עילאה, דכולא חיוורא (עין עליונה, שכולה לבנה), להביט בטוב על ישראל, ולהכיר את תוכם הטהור, ומתוך כך נדע את גדולתם, ונקרב ברוחנו ובמחשבותינו, את החזון הגדול והאדיר, אשר מבקש עומק לבבנו.

כל הדברים הללו, אינם הרהורי הלב שלנו, או איזה ניסיון להיות אופטימיים, אל מול אתגרי הדור. אלו הם דברי אמת וצדק, הכתובים בתורה, שנויים בנביאים ומשולשים בכתובים, באים עלי ספר באוצרות פנימיות התורה, וחקוקים בעטם של ענקי הדורות, שהאירו את אופק החיים של האומה, וביארו את שלבי קימתה לחיים. ה' גואל חזק, והוא המניע את גלגלי הגאולה, ודבריו אמת ולא ישובו ריקם.

הקשיים של כל דור ותקופה

במידה רבה, הקשיים שיש בכל תקופה, הם אחד החלונות הבהירים ביותר, שיכולים לספק לנו הצצה על מהות הדור ואורו המיוחד. שכן הקשיים מסובבים מאת ה', במטרה להצמיח את האדם. ולכן, ה' מזמן לאדם קשיים מדוייקים, המכוונים בדיוק כנגד האור שצריך להופיע. הקשיים הללו לוחצים על האור, תוקפים אותו ומבקשים לעוצרו. ובאמת מצד ההנהגה הא‑להית, הם מסובבים בשביל להולידו ולהצמיחו.

הקשיים הללו מופיעים בשתי צורות – קשיים פנימיים וקשיים חיצוניים. הקשיים הפנימיים הם קשיי גדילה וצמיחה, של כוחות האדם, המאותגרים במשימות הייחודיות. כך לדוגמא, הילד צריך ללמוד, והאתגרים הם סביב הלמידה. המבוגר צריך לקחת אחריות על חייו ולדאוג לפרנסתו ולמשפחתו, והאתגרים סובבים סביב תחומים אלו.

הקשיים החיצוניים הם כל מיני גורמים חיצוניים המעכבים את האדם ודוחקים אותו. בחיי עם ישראל היו אלה כל האומות שקמו כנגד העם. ובאמת, זאת היא התכלית העליונה של הרשעה בעולם, שנועדה להצמיח את הקדושה, על ידי שהיא תאתגר ותתקוף אותה. וכנגד כל אור, קיים צל וחושך מיוחד, המזומן מלעילא בשביל לגלות את האור. כך מבואר בדברי האריז"ל, שעם ישראל בכללותו משול לשיעור קומת אדם, ודורות ראשונים כנגד הראש, ועם מהלך הדורות הולכים ויורדים למטה בשיעור קומת האדם, עד שדורות אחרונים הם 'עקבתא דמשיחא', המכוונים כנגד הרגליים. ומבואר באריז"ל שכנגד כל אבר קיימת קליפה ורשעה המכוונת דוגמתו ומתמודדת מולו. וזה סדר הופעת כל ממלכה על במת ההיסטוריה, שהופיעה במדויק בהתאם לשיעור הקומה של עם ישראל.

והיות והחושך מופיע כדי לגלות את האור, לכן הוא קודם אל האור, כמו שהצירים קודמים אל הופעת הוולד. לכן, הנוכחות של הרשעה, היא הופעת הצל שקדם את האור, והתבוננות בסוג הרשעה ובצללים שהיא מייצרת, ובתוכן הקודש אותו היא תוקפת, תוכל לספק לנו הצצה אל האור הגנוז בעמקי המציאות, ומבקש להופיע ולהתגלות.

במובן זה, כשאנו מתבוננים באתגרים היחודיים של דורנו, אנו רואים שהמאבק הגדול ביותר סובב סביב שאלת הזהות האמיתית שלנו. הסוגיה השורשית בעם ישראל כיום היא זהותנו הלאומית ותכלית ומהות התחיה והחזרה לארץ. יש המנסים לנתב את תהליך תקומת האומה אל ייעודים זרים, להיות ככל הגויים, וביד רמה מנסים ללחום בקודש ולפרק את ערכי הזהות היהודית, קדושת המשפחה, ערך סגולת עם ישראל וכבוד מסורת ישראל.

העובדה שהמאבק העיקרי סובב סביב יסוד זה, מצביעה על כך שזהו היסוד שצריך להיוולד ולהופיע בדורנו. לכן, המחשכים מכוונים לתקוף את עניין הזהות והייעוד, ומאת ה' היתה זאת, כדי לדחוק בזהות האמיתית להופיע ולהתגלות. ברצוננו לומר, שמעצם ההבטה על האתגרים הללו, אנו למדים שזהו האור שצריך להיוולד, כי כל הקשיים מכוונים על ידי ההשגחה העליונה בשביל להוליד את האור.

כמו כן, את חבלי הלידה של הקומה הזו אנו רואים בצימאון הרב שיש בעם ישראל לרוחניות, בחיפוש אחר משמעות. גם הריקניות המכאיבה לבבות רבים, מעידה על חיפוש אחר תוכן של חיים.

אלו הם חבלי הלידה של הקומה הבאה. לאחר קומת הגוף ובניינו, צריכה להיוולד הקומה הבאה, קומת הרוח והנשמה, בה נבקש את ה' א‑להינו, ונשוב אליו באהבה רבה. לכן, הקוטב העיקרי שסביבו סובבים חיינו הוא עניין הזהות והחיפוש אחר תוכן של חיים. הדבר מתבטא הן בבירור הציבורי הנוקב סביב מהות עם ישראל ובניין האומה בארצה, והן בחיפוש האישי של נפשות רבות, אחר משמעות ותוכן לחיים.

הגאולה – מהפנים אל החוץ

מבואר בספרים שבחכמה הא‑להית, והרחיב בדבר הרב קוק זצ"ל, שנקודת ההתחלה הנעלמת ביותר של הגאולה היא פנימית, בעמקי הנשמות. דהיינו, אף על פי שהשלבים הראשונים שנראים לעין הם שלבי הגאולה הגופנית, מכל מקום קודם לכן התחילה גאולה במעמקים, בהתגברות האור על הנשמות. וכך, בתחילה מתגבר האור בנשמות, והן מתעוררות ומבקשות אור גדול. לאחר מכן הגאולה מתחילה לנוע בחיצוניות, בביאת ישראל אל הארץ, אך עדיין אור הגאולה לא הופיע במרחב הדעת והתפיסה. כל מרחב תפיסת הקודש עדיין בנוי על בסיסי העבר, על מדרגת הגלות. ולכן המבוקש הוא פנימי ונעלם מאוד. נקודות החשק הנשמתיות נעלמות אף מן תודעתו של האדם ומחשבותיו, ומוצא האדם עצמו סבוך, כי נקודת הלב הפנימית שלו, כבר איננה שייכת לסדר החיים המורגל לו. וכך כותב הרב קוק (אורות התחיה מז):

"מפני שהציור של גדולת האור הא־להי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא למשיחא, במדה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך להנהיג את החיים הממשיים ע"פ גודל עליון כזה, מתוך כך באה הכפירה ואתה הדלדול הרוחני הדומה לחורבן, שאנו רואים בדורנו. אבל דרך הרפואה הוא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית ע"פ האורות היותר עליונות, ומטעם זה באה ג"כ הדרישה הגדולה לחרות הרוח ואמוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ וגוף בריא ואיתן יוכלו להכיל בתוכם בלי זעזוע את ההארות היותר עליונות ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עז של יצירה, ולהמשיך מתוכן המשכות של ארחות חיים, מתוך צרוף פנימי, שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלמה, העומדת אחר כתלנו".

הפער בין החיפוש של הנשמה אחר קומת חיים חדשה, ובין התודעה ושאר כוחות החיים, שעדיין אינם מבינים זאת, יכול לבוא לידי ביטוי בכמה צורות. באופן אחד הדבר יבוא לידי ביטוי בחוסר חשק וחיות, כלפי סדר החיים המורגל. ולעיתים יתגבר הדבר עד כדי מאיסה וריחוק עמוק, והזנחת סדר החיים הזה. ופעמים רבות לא יידע האדם כלל את התנועה החיובית, שנשמתו מבקשת קומה חדשה, וכל תנועת נפשו תתבטא רק בשלילת מעמדו ההווי. לעיתים יבוא הדבר לידי ביטוי בניצנים של תנועה חיובית, יחוש האדם שבסתר לבבו הוא מבקש משהו, ויתחיל בחיפוש אחריו. אך יהיה זה חיפוש כואב, כי הפער בין מאוויה של הנשמה, ובין מדרגת החיים בהווה, גדול כל כך, עד שכל מושגי המחשבה, הנשאבים מהמוכר והמורגל, כלל לא יכולים לרדת לעומק בקשת הלב הפנימי, ולשרטט לו אפיקים להוצאתו אל הפועל.

להיכנס לעמקי התורה

במצב זה, אין עצה אלא בכניסה משמעותית ועמוקה לאוצרות הרוח של התורה, לדלות ממנה אפיקי מחשבה ושרטוטי חיים עתידיים. התורה מקבילה אל נשמות ישראל, על כן נוכל למצוא בה, את מה שנשמתנו מבקשת[2]. אלא שדבר זה יופיע דווקא בעמקי התורה, נשמת התורה, הנוגעת בנשמת ישראל, ומבארת את המבוקש הפנימי שבקרבנו.

גדרי ההלכה נוגעים בנקודות הנצחיות שאין בהן שינוי במהלך הדורות. כדרך שאין שינוי מהותי בגוף האדם, במשך חייו, עם רמ"ח אברים נולד, ועימם יהיה בסוף ימיו, בלי תוספת וגדילה. לא כן חיי הנפש והרוח של האדם, שהולכים ונולדים בכל עת. חלק ההלכה, מכוון את פעולות הגוף, ועל כן נותר תמיד במעמדו, בלי קשר לתנודות האומה, בעליותיה וירידותיה, בגלויות או בארץ ישראל, מלבד המצוות התלויות בארץ כמובן.

החלק הפנימי שבתורה, מכוון לרבדי החיים הפנימיים שבאדם ובעם ישראל. ועל כן בחלק זה, נוכל למצוא את שפת הנשמה וחיפושיה ומאוויה. ובמובן זה, תורה עמוקה זו, תשמש עבורנו צוהר אל העתיד לבוא בחיינו הממשיים, מעין תוכנית אדריכלית, שיש בכוחה לתת לדמיוננו רושם והשערה מהבית אשר ייבנה. כך, אם נשכיל לחדור לעומקי התורה הקדושה הזו, נוכל לדלות ממנה אור וחיים, תנועות נפש ופעולות מעשיות מדודות, שעימן נוכל להתחיל להוציא לאור עולם את אשר נשמתנו מבקשת בקרבנו פנימה. ועוד קודם לכן, עצם לימוד זה, יהיה מזור ורפואה לנשמה, המתעלפת בצמאונה, כי יהיה לה לימוד זה למים חיים, שכן תחוש שמחשבת האדם ורוחו, מתחילות לדבר בשפתה, להבין שיחה, ולהיות לה לחברים מקשיבים, המעודדים אותה ומחזקים את בקשותיה.

לחדש ולרענן ימינו כקדם

ההבדל בין חיי העם בגלות, שהיא כמיתה, ובין חיי העם בארץ חיים, הוא הבדל עצום, וכל המורגל לנו בסדרי החיים שבגלות, אינו אלא מעט מן המעט, מסדר החיים הראוי לנו בהיותנו חיים ופורחים בארץ ישראל. ולא זו בלבד, אלא שצמצום חיים זה גם סיבב כל מיני לקויות ופגמים, שצריכים אנו להתרפא מהם. ובאמת, מערכות חיים נוספות היו לנו בדורות קדומים, בתקופת בית ראשון, בה הנבואה שרתה עלינו, והמקדש היה על מכונו. אך כל אלו נשכחו מאיתנו ונמחקו מזכרוננו, כי עבר עלינו זעזוע נורא, אלפיים שנה, שהשכיחו מאיתנו את כל חיינו הקודמים. אמנם היתה בזה גם רפואה, למחוק מהנפש את כל הרישומים הרעים שהצטברו אז, שבגינם חבנו גלות, למחות את כל הרשע ממעמקי הנפשות. אך גם החלקים הבריאים והטובים שהיו לנו נמחו מזכרוננו.

ואמנם, רק מהזיכרון נמחקו, אך לא מתביעת החיים הפנימית, מהנשמה העצמית, שלעולם לא יוכל שום זמן ושום צוק עיתים לקרוע אפילו לא גרגיר מאורותיה[3]. כי שלמה היא, ועומדת בתעופתה ממעל לכל גלי החיים, ובעת הגלות והחושך הגדול, עולה היא לגנזי מרומים, לאצילות הא‑להית, וממתנת עד אשר יוכשר הזמן, ותשוב להיגלות על אדם ועל עם.

בדורנו, הנשמה הולכת ושבה אלינו, ומבקשת היא את כל הכלים הנפלאים, שתוכל להאיר בהם את אורותיה. סדרי חיי קודש, במקדש וממלכה, בנבואה והשראת שכינה, בדבקות א‑להית באהבה יקרה, בניגון ונעימה, באהבת חברים ובשמחת ידידים, בעינוגי החושים ובמתק החיים, בכל מערכותיהם. כל אלו הם כלים ולבושים לנקודה העצמית, נקודת הקודש הנשמתית, אור השכינה העליונה, שהיא מתעטפת בלבושים אלו, ומרוממת אותם אל ערכי הנצח וההוד, אל השלמות הא‑להית האין סופית. העולם הנברא כולו, עתיד להיות לבוש, שלמה ואדרת למלכות ה', לכבודו יתברך שמו אשר ממלא כל עלמין.

ככל שנפתח את לבבנו לאור התורה השלמה, בכל שלמות חלקיה, כן נכוון את מרחבי הדעת, אל התוכן העמוק אשר מבקשת נשמתנו, ונסייע בדרך ישרה, לגלות את האור ולהוליד את קומת הקודש של האומה, העומדת אחר כותלנו ומבקשת להיגלות. שנזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!

[1]   במקומות רבים מאוד. לדוגמא, זוהר ב נז א, ג לא א, ושם נח ב, תיקוני זוהר נה ב, ושם יט א – "דלית רשו לנביא וחכימא למנדע לעילא שום מדע אלא בה", רקנאטי על התורה פרשות תרומה ותצוה.

[2] "סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר. אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה" אורות התחיה סד.

[3] "הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, 'יציץ ופרח ישראל'" אורות התחיה סב.