מקצוע אהבת ישראל – הלכה למעשה

במבט ראשון ובוסרי ניתן לחשוב שההגדרה 'עבודת ה'' שייכת ליחס היחיד עם הקב"ה – שקידתו והשקעתו בלימוד תורה, התקדמותו בעבודת התפילה ועוד. נדמה כי עניינים ציבוריים וחברתיים אינם נכנסים לקטגוריה הזו, אלא שייכים לעולם אחר, שבוודאי חשוב מאוד ורצוי, לעולם האידיאולוגיות והעקרונות (אא"כ מדובר במאבק הקשור בצורה מובהקת לעניינים תורניים כמו מאבקים על ארץ ישראל או על זהותה של המדינה). נראה שאפילו עבודת ה' בחבורה, נושא חשוב מאוד בעולמה של החסידות, נועד לשרת וליצור מסגרת לעולמו הרוחני של היחיד.

"אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד" (אורות ישראל ד א). דבריו אלה של הרב קוק זצ"ל שופכים אור על עבודת ה' החשובה בדרך ההתחברות לכלל ולפרטים המתפרטים ממנו. אהבת ישראל איננה רק מצווה המוטלת על האדם או רגש נקודתי בנפשו, אלא "מקצוע גדול בתורה". מהו הסוד של אהבת ישראל ואהבת הבריות?

הרגש הלאומי שלנו אינו ככל העמים, אלא נטוע בהבנה שאנו עם סגולה. ההשלכה של רגש זה אינה רק במסירות נפש למען המולדת, אלא גם בחיבור הפשוט ליהודים. כאשר תשעה יהודים היושבים בחדר אחד ישנה השראת שכינה במדרגה מסוימת, אך כאשר עוד יהודי אחד נוסף אליהם, השראת השכינה במקום גדילה לאין ערוך. מדוע? מפני שיהודים הם השראת שכינה. התוועדות יחד איננה רק דרך טובה להתחזק בעבודת ה', אלא תוספת של השראת שכינה בעולם.

כך הוא ציבור של יהודים וכך הוא החיבור לכל יהודי ויהודי באשר הוא. מאמרו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל מחדד את ההבנה החשובה שיש ביסוד אהבת הבריות מישראל. ניתן לחשוב שעניינם החשוב ביותר של הגרעינים התורניים הוא קירוב ישראל לתורה ומצוות, אך הרב אלישע הגדיר זאת אחרת – אהבה שאינה תלויה בדבר, ובלשונו: "רק החיבור האמיתי, הטבעי, החם, השמח, עם כל גוני האוכלוסייה, הוא ה־א' הראשונה באותיות צמיחת הגרעינים". ההבנה שאין פה שני צדדים, אלא עם אחד, גורמת למפגש להיות מלא ענווה וחן (שכמובן מתכון למציאת חן בעיני הזולת), ולא חלילה מקום להתנשאות בפני ה'עגלה הריקה'. יחסי חלקי העם אחד עם השני הינו מפגש חי של נשמות, ולא יחסי משפיע־מושפע במובן הקר שלהם.

האידיאולוגיות הגדולות תורגמו אצל הרב אלישע לעבודת מידות, שכמובן אינה דואגת רק לפיתוח עולמו הרוחני האישי של האדם, אלא לבניין החברה כולה. לכן, הצעד הראשון במקצוע של אהבת ישראל אינו אמונה באידיאל, בהנפת דגל או בסיסמאות גדולות, אלא בעבודת מידות של ענווה, פשטות ועין טובה, מתוך רצון אמיתי להיפגש עם ישראל בצורה פנימית ולא חיצונית.

כאשר בעיני האדם מתפרטת האמונה בנשמת האומה ובאידיאל של סגולת ישראל ומקבלת ביטוי בחברה הישראלית ובעמך ישראל – אותה אמונה גדולה בונה באדם קומה חדשה גם במימוש העצמי שלו. היכולת לראות בעיניים את נשמת האומה מחדדת את ההבנה שהאדם הוא אבר של החברה, של הכלל. ההבנה הזו מעצימה את היחיד, שהרי איננו תלוש אלא חלק מאומה גדולה אותה הוא חש באמת ובתמים. ממילא, כאשר הוא בונה את עולמו הרוחני שלו הוא משפיע בכך על האומה כולה ועל העולם כולו. מאותה הסיבה בדיוק, כאשר החברה או הזולת זקוקים לסיוע, אנושי או רוחני, נרתמים יחד מפני השותפות שיש בכך ולא מאמונה אידיאולוגית של השפעה. אדם כזה, גם כאשר הוא נושא בתפקיד חשוב ומשמעותי, אינו נמצא בעמדת משפיע מלמעלה למטה כי אם "נושא בעול עם הציבור".

"התחדשות המעשה הציוני" בלשונו של הרב אלישע, אינה רק הנפת המחרשה באדמתה האהובה של ארץ ישראל או מאבק מול מערכת המשפט ואפילו לא רק פעילות למען זהותה היהודית של המדינה. התחדשות זו היא המעורבות בקהילה, ללא קטלוגים וללא מגזריות – "מושגי הקהילה הנצרכים כל כך בדורנו אינם מוחקים את האישיות ואינם מדלגים על הפרטיות, אלא מרוממים את הייחוד והיחד למהלך אחד חי וצומח. לכן, כל משימות החברה והרווחה אינן חלילה סיוע למסכנים, אלא להיפך, התעוררות של כוחות מקומיים יחד עם כאלה שבאו מ"בחוץ", וכולם כאיש אחד בלב אחד מעכלים כראוי את גודל התקומה של ראשית צמיחת גאולתנו ואת אתגריה".