ונסו הצללים

מדריך ומחנך

זכה דורנו בו ארץ ישראל היא חלק משמעותי בעבודת ה' שלנו, אמנם עבודת ה' בארץ ישראל דורשת קריאת כיוון מחודשת. הניתוק מחיי עולם בגלות גרמה לכך שהאלוקות הייתה במעין ריחוק, שייכת רק לבית המדרש, לד' אמות של הלכה, למה שמושג האלוקות יכול כביכול 'להכיל' בקדושתו הנשגבה. האלוקות נתפסה כשמימית ועליונה, מרוחקת מכל ענייני החומר באופן מוחלט.

אמנם בשובנו לארץ ישראל חיי הקודש משתנים בעקבות חיי החומר. דברים כמו עבודת קרקע ובניין מלכות ישראל דורשים מאתנו חשיבה מחודשת וריענון חיי הקודש שיתאימו לצורת חיים זו. אך כדי שנוכל להתגבר על הפער שבין עבודת ה' שבחוץ לארץ לבין עבודת ה' שבארץ ישראל צריך להבין מה עומד בבסיס הפער ולנתח אותו.

בחסידות חב"ד נהגו לומר (ספר השיחות ה'תש"ג בשם הרבי הרש"ב) שיש בחינת מדריך ובחינת מחנך. מחנך הוא מי שמתווה את הדרך, את האידיאל הגדול, את הרוח, ובחסידות היה זה הבעש"ט הקדוש. לעומת זאת המדריך הוא זה שנותן את הכלים ועובד בפועל על הטמעת הדרך והוא האדמו"ר הזקן. בדורנו, מי לנו כרואה האורות מרן הרב קוק זצ"ל, בחינת המחנך, שסלל את הדרך לבניין תורת ארץ ישראל. מתוך דבריו ננסה להצביע על נקודה שאולי יש בה כדי להביא אותנו לחשיבה מחודשת בעבודת ה'.

הכפירה – פער בין הפנימיות לחיצוניות

באורות התחיה (פסקה מז) כותב הרב קוק זצ"ל:

"מפני שהציור של גדולת האור האלקי הוא גדול מאוד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא דמשיחא, במדה כזו שאין להם עדין הסתגלות איך להנהיג את החיים הממשיים על פי גודל עליון כזה, מתוך כך באה הכפירה ואיתה הדלדול הרוחני הדומה לחורבן שאנו רואים בדורנו".

נשמות דורנו מכירות בגדולת ה', וגם אם הכרה זו אינה באה לידי ביטוי באופן מוחלט, בידיעה פנימית כולן מכירות בגדולתו ית'. לכאורה דבר זה היה צריך להביא אותנו למצב בו רובו של עם ישראל מאמין באופן שבא לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות, אך לא רק שלמעשה הידיעה הפנימית זו אינה יוצרת מעלה, אלא איפכא מסתברא, היא גופא גורמת לכך שההכרה הזו אינה באה לידי ביטוי. הסיבה לכך, כותב הרב, היא שיש פער בתרגום של ציור גדולת ה' לחיים המעשיים. הכלי אינו מתאים לאור, ומשום כך נוצרת שבירה בצורת כפירה ודלדול רוחני.

אין הכוונה שאין רצון שהציור האלוקי הזה יתגלה. היום ישנם רבים שיגדירו את עצמם דתיים בגלל האמונה הפנימית שלהם, וכשנשאל אותם למה אמונה גדולה זו לא מתממשת באופן המתבקש לקיום דבר ה', תשובתם תהיה שהקב"ה הוא כל־כך גדול, ומדוע שיהיה אכפת לו אם אני עושה את מצווה פלונית או לא?! הוא יודע שאני מאמין בו. סברת ה'ליבי אומר לי' שלהם אינה שקר, היא בעצם אי־היכולת לבטא את הפער שבין פנימיות החיים לחיצוניות שלהם.

הרב כותב בהמשך הפסקה שאכן, התיקון לכך הוא "להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית על פי האורות היותר עליונות. ומטעם זה באה גם כן הדרישה הגדולה לחרות הרוח ואימוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ ובריא ואיתן יוכל להכיל בתוכם בלי זעזוע את ההארות היותר עליונות".

בגלל החיפוש למצוא את הדרך בה ישכון אור, ישנן חיפושים אחר דברים שלכאורה יוצאים מגבולות הגזרה המוכרים, אל מחוזות שעד עכשיו היו 'מחוץ לתחום' הקודש. הרב מחדש שכדי להכיל את הציור האלקי העצום שיש בנשמות דורנו, יש להרחיב בנפש את החלת הקודש והקדושה גם למקומות שעד עכשיו, בחיי הגלות, הצטיירו כמחוצה לו – "הסתגלות מעשית על פי אורות היותר עליונות", כלומר, קודש שמתגלה בחומר ולא רק קודש שמתגלה בקודש[1]. שהרי אם לא נדע שהאלוקות מתגלה פה גם בדברים החומריים, לא נוכל להביא לידי גילוי את העוצמה הגדולה של דעת אלקים שיש בנפשנו. כדברי החת"ס הידועים (בחידושיו על מסכת סוכה דף לו) "שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים... ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה[2]".

להעז לחדש

לענ"ד, מעבר לשינוי התודעתי ביחס לחיי החומר, ישנו פחד מובנה מלנסות להכיל תפיסה זו בפועל. במאמר 'הפחד' שבספר עקבי הצאן כותב הרב: "הצללים הנם הולכים תמיד בעקבות האורות, ולפי מה שיגדל כשרונו של האדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה". לפי זה, מה שיוצא לנו הוא שהציור של גדולת ה' בנשמות דורנו היא גדולה מאוד, כלומר ישנה הבנה והכרה פנימית בגדולת ה'. אמנם יחד עם הבנה גדולה זו –  גדל גם הפחד ממנה, משום שהצללים הולכים בעקבות האורות.

אז מה הפתרון לסילוק הפחד כדי שהכרה זו תוכל להתגלות? כותב הרב בסוף המאמר: "באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלקית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית... הדחיפה לזה היא ע"י הכח ההפכי – כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד. אע"פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום הוא פועל בכח העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי – מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח".

החוצפה של עקבתא דמשיחא באה בבחינת הקדמת תרופה למכה. כדי להסיר את הפחד מלנסות לחיות את רעיון הקדושה שבארץ ישראל, צריך להשתמש בכח חוצפה זו שגם הוטמע בנשמות דורנו – אך יש לקחת כח זה ולהשתמש בו לטובת גילוי הקודש העליון של דעת אלקים החבויה בנשמות. חוצפה כוונתה לא לפחד להעז, כמו שכתב הרב, שבגילוי החוצפה אין שום פחד כי החוצפה היא הסרת הפחד מלנסות, להעז.

אם נסכם את כל העולה מהאמור, יוצא שישנם שלושה שלבים שאפשר להקבילם לסדר 'הכנעה־הבדלה־המתקה' אותו לימד הבעש"ט (כתר שם טוב אות כח). שלב ראשון הוא ההכנעה, ניתוק מתפיסת חוץ־לארץ בה הקודש והחול אויבים זה לזה, וממילא דבר זה יוצר את התפיסה שהקב"ה מנותק מכל חיי עולם הזה וכל הימצאותו היא רק במה שייך לקודש עליון ותו לא מידי.

ההבדלה היא הכרת דרך העבודה המתחדשת בארץ ישראל והסרת הפחד מלהביא אותה לידי ביטוי – גילוי של הקודש בארציות, בחומר. ארץ ישראל מגלה מתוכה קדושה עליונה, וכמו שכתב בעל החסד־לאברהם, רבי אברהם אזולאי (מעין שלישי עין הארץ, נהר כא): "פירות ארץ ישראל הם על ידי הקדושה ואותן הרוחניות שהיה ראוי אל המן נתלבש בפירות הקדושים ההם, ועל כן לא היה מן בארץ ישראל כי אם במדבר". בארץ־ישראל אין צורך בהנהגה שמיימית, בקודש שהוא מעל, אלא הקודש מתגלה פה ממש למטה.

ושלב ההמתקה זהו כבר השלב בו אנו מצליחים להחיל את הציור העליון של האלקות בכל רבדי החיים, לראות איך בכל דבר שיש בארץ ישראל, ברוח ובחומר, יש גילוי אלקי שמאיר בקדושה עליונה.

יהי רצון שנצליח לברר עוד את דרכי העבודה בחיינו על אדמת ארץ ישראל ולהביאה הלכה למעשה, לראות בקודש המתגלה מכל פינה שבה, וכמובן להיות יחד כל עמך בית ישראל בבנין בית המקדש, לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם, במהרה בימינו.

[1] וכדברי מורנו הרצי"ה על ספר אורות הקודש שהוא קודש, לעומת ספר אורות שהוא קודש קדשים, וכדבריו בדברי ההקדמה לספר אורות: "שפע קדש הקדשים של ספר אורות זה" משום שבספר זה מתבררים "ערכי הרוח והמעשה של מהלך בנין בית ישראל בתחיתו ושיבתו בארץ קדשו".

[2] ובהמשך דבריו כתב: "אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן" וכו', והוא כמש"כ לעיל שבגלות אין יחס בין הקודש לחומר, ולא רק זו אלא שעבודת ה' מוסיפה חורבן ככל שיישוב העולם גדל, ניגוד מוחלט שכאשר זה קם זה נופל.