ואני תפילה

גלגל הצלה

תפילתו של היהודי יודעת עליות ומורדות, ואין דומה תפילה לחברתה. פעם אחת מצליח היהודי לכוון בתפילתו ופעם אחרת אינו מצליח. חסידים הבינו שעבודת התפילה אינה פשוטה ולכן חייבים להקדים לה הכנה, עד שהיו שהפליגו ואמרו שההכנה למצווה גדולה מהמצווה עצמה. התפילה הינה עבודת הלב, ולבו של האדם אינו פועל לבד, יש לעורר ולהכין אותו לבקש את ה' באמת.

אך לא באנו כאן לחזק על עניין ההכנה לתפילה, על אף שראוי וחשוב הוא הדבר. באנו לתת עצה אחרת להכנת הלב ולהתקשרות למצווה חביבה זו. לרוב, אדם מצייר לעצמו את האירועים אותו הוא הולך לעבור ונותן להם ביטוי מציאותי עוד בטרם הם מתרחשים, וכך יש לו עוגן בטיחותי לתחילת החוויה. לדוגמא, מורה שמעביר מספר שיעורים בשבוע, יודע לצייר במחשבתו תבנית של התנהלות השיעור וכך יש לו נקודת מוצא לניהול והעברת השיעור. כך בכל דבר, אנו מציירים לעצמנו את התחושה של החוויה אותה אנו הולכים לעבור, לא לשם ציפיה והתרגשות דווקא, אלא לשם הכנת הנפש אליה. גם בדברים הפשוטים ביותר כמו נסיעה ארוכה באוטובוס או מפגש משפחתי.

אדם חכם ידע לא 'להינעל' על הציור שצייר במחשבתו. סוף סוף החיים אינם ציור דומם, אלא כשמם כן הם – חיים. אין הכוונה שדברים לא הולכים כמתכונן, אלא שהציור זז ודינמי, והוא מהווה רק נקודת מוצא לחוויה עצמה.

אמנם בחוויות פשוטות, שגרתיות ויומיומיות אין צורך לתכנן תוכניות מגירה לכל מקרה שלא יבוא, אך וודאי שכאשר אדם עומד אל מול סיטואציה מורכבת, הוא מצייר לעצמו מספר ציורים, שכל ציור הוא עוגן בטיחותי ו'גלגל־הצלה' לבאות. התפילה היא חוויה מורכבת דווקא בגלל השגרתיות שלה. העובדה שאני מתפלל שלוש פעמים ביום, ומצופה ממני לחוות אותה כעמידה פנימית לפני בורא עולם – מחייבת אותי להתכונן אליה כראוי ולהכין מספר 'גלגלי־הצלה' שיעזרו לי לא לפספס את המתנה הנפלאה הזו.

התבוננות קצרה על העולם החסידי לימדה אותנו שהכנה לתפילה היא לימוד או ניגון לפני זמן התפילה. וודאי שהכניסה לתפילה מלימוד או ניגון שונה בתכלית מכניסה חפוזה עם קורי השינה על העיניים, אך אין הכנה זו פוטרת אותנו מלאמן את הנפש שלנו לקראת חווית התפילה. עלינו ללמוד על התפילה, להתכונן לתוכן התפילה עצמו ולא רק למסגרת שלה. עלינו לאמן את הנפש כיצד לנגן את התפילה, כיצד לחוות את העמידה מול ה'. הטקסט הקבוע אותו אנחנו ממלמלים הוא מכשול עצום, שאי אפשר לצפות לעבור אותו ללא קושי. למעשה, המילים ה"שגרתיות" הללו הם גם ההזדמנות שלנו להפוך את התפילה למשמעותית, שהרי סוף סוף יש צורך במשהו קבוע לאחוז בו. אך אי אפשר להפוך את הנדנוד השגרתי של הגוף שלנו ממכשול להזדמנות ללא אימון והתכווננות.

כל תפילה היא הזדמנות, אך איך לא מפספסים אותה? הרי קשה מאוד לכוון את הלב והמחשבה שלוש פעמים ביום, כשפעמים רבות התפילה, נעבעך, נכנסת לי בדיוק באמצע טרדות היום... כדי להפוך את המכשול להזדמנות, יש להכין מספר גלגלי־הצלה, ציורים וכוונות שונות שיתאימו לתנועות הנפש השונות איתן אנו באים לתפילה.

אם כן, ננסה להתכונן לתפילה ונציע כאן מספר 'אופני־תפילה', מספר עמדות נפשיות מהן ניתן לגשת לעבודת התפילה וכך יוכל האדם לכוון את עצמו ולהתחזק בסוג התפילה המתאים למצב נפשו כעת.

יש עם מי לדבר

אך לפני שנפרוס את מרכולתנו, נקדים הקדמה חשובה לכל אופני־התפילה. מסופר על חכם ישועה בן־שושן זצ"ל, שבהיותו בצבא עמד פעם אחת בשמירה בלילה והתחיל להתפלל שחרית לפנות בוקר. כשהגיע בתפילתו סמוך לתפילת עמידה עוד לא הגיע זמן הנץ החמה ולכן נאלץ להמתין מספר דקות. באותם דקות התעכב חכם ישועה על המילים: "העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו" וחזר עליהם עוד פעם ועוד פעם, כך עשרות פעמים עד שהגיע זמן הנץ החמה.

לאחר מעשה אמר חכם ישועה שלמד ממשפט זה שלושה דברים: הקב"ה עונה לתפילה; דווקא לעמו ישראל; במיוחד בעת שוועם אליו. הנחת היסוד של חכם ישועה, בסיפור זה ובכלל בכל חייו, היא שהקב"ה עונה למתפללים אליו!

למעשה, אם היינו מאמינים באמת וחשים בכך שהקב"ה עומד ומטה אוזן למלמולים שלנו – התפילה שלנו הייתה נראית אחרת. ובאמת, הצעד הראשון בעבודה על התפילה היא האמונה שה' מקשיב לקול התפילה שלנו. אנו אפילו קובעים זאת כעובדה עליה אנו מברכים בשם ומלכות בכל תפילת עמידה – ברוך אתה ה' שומע תפילה, והרי זו לא ברכה לבטלה...

אנו אומרים עשרות פעמים ביום את רצף המילים: ברוך אתה ה'. יש פה 'אתה' אתו אנו מדברים. בשביל לשוחח עם מישהו אני חייב להאמין בקיומו כמו ילד שמאמין בכל לבו בחבר הדמיוני אליו הוא מדבר למרות שאף פעם לא שמע ממנו תגובה... ה'אתה' אתו אנו משוחחים אינו חבר דמיוני אלא מופשט. העובדה הזו אינה פוגעת באמיתת הקיום שלו, ההפך, הוא יותר קיים מאתנו, אך וודאי שהמופשטות הזו מקשה על עבודת התפילה ודורשת מאמץ להאמין במהות העומדת לפנינו. זהו הצעד הראשון הפותח כל אופן של תפילה באשר היא.

אופני הקודש

אם כן, נסקור בקצרה מספר "סוגי" תפילה שונים, כדי שידע האדם לכוון את תפילתו לפי המתאים באותה עת. כמובן שישנם עוד אופנים רבים של תפילה, וכל אחד יוכל להוסיף לפי הדברים המחזקים אותו. במאמר זה באנו להסביר את הרעיון ולהביא דוגמאות מספר להסבר זה, ותן לחכם ויחכם עוד.

להיכנס לתיבה – בבית פשיסחא שאלו, שלכאורה יש כפילות בפסוק "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומה ההבדל בין 'בכל לבבך' ל'בכל נפשך'? אלא שיש מסירות נפש רגילה, שאדם מוסר את נפשו לה' במצוות קידוש ה'. אך אמירת 'בכל לבבך' היא דרישה לעבוד את ה' גם במצבים שאין לאדם לב לעבוד את קונו, או אז עליו למסור את לבבו ולהתחזק בעבודת ה' גם במצבי הקטנות. לעיתים אין לאדם לב להתפלל, אך דווקא אז יוכל להתמסר לעבודת התפילה במסירות ו'להיכנס לתיבה', להתחבר למילים ולאותיות עוד לפני המשמעות שלהן, רק מפני שזו פנייה אל ה'.

ימלא משאלותינו – אמנם רגילים ללעוג לאלה העומדים לפני ה' ומבקשים 'הב הב', הב לנו חיי, בניי ומזוניי ומכל הבא ליד. אך ישנה מעלה גדולה לבקש מה' בקשות, אישיות וכלליות, בפשיטות ותמימות. הבקשה התמימה בלב נשבר היא הורדת ראש בפני ה'. היא מבטאת את ההבנה שהקב"ה הוא מקור כל החיים ובו לבדו אנו תלויים. מדרגה זו שווה לכל נפש, מפני שלכל אחד יש צרכים רבים, רוחניים וגשמיים. לכן, שאלו מה' כל חפצכם, כלליים ואישיים, רוחניים וגשמיים וכל זאת בלשון פשוטה וחמימה.

נפתולי אלוקים – הכניסה לתפילה היא כניסה לעולם אחר, לעמידה מול ה'. התפילה היא הכלי המרכזי להתקשרות בבורא. העמידה בתפילה מול ה' וההתרכזות בנוכחות האלוקית, בדו־שיח המופלא הזה – היא מטרה בפני עצמה. "נפתולי א-להים נפתלתי", ובעמידתנו בתפילה אנו "מתפתלים" בקשר הדוק (כ"צמיד פתיל") עם הקב"ה בעצמו! כך גם מטרת הקטורת במקדש, שאף היא לשון קשר. מטרתנו בעבודת התפילה, עוד לפני משמעות המילים, היא להיות בבחינת "בחד קטירא אתקטרנא", להתקשר יחד עם הקב"ה בקשר אחד!

ממעמקים – הקשר שנוצר בתפילה אינו רק חיבור של האדם לבוראו, אלא חיבור כל העולם למקורו. יותר מזה, התפילה היא העלאת העולם לשורשו – ייחוד קודשא בריך הוא עם שכינתיה. כידוע, הקב"ה ברא את העולם כדי שיהיו ברואים שיהללו אותו ויכירו אותו דווקא בעולמות הנפרדים בו ישותו של נסתרת ונעלמת. התפילה היא קריאה ממעמקי העולם הזה, היא השתוקקות וצמאון לפני מלך חיים. בשפה הפנימית נקראת עבודה זו בשם העלאת 'מיין נוקבין' – מים 'נקביים' המסמלים את העולם הזה, והאתערותא דלתתא בתורה, תפילה וקיום המצוות, מבטאת את ההשתוקקות שיש לנו, התחתונים, לייחוד עם העולמות העליונים, עם מקור חיינו – הקב"ה.

והריקותי – הצד השני של ההשתוקקות הוא השפע אותו מקבלים מהקב"ה. התפילה היא פתח להשפעת שפע רוחני עצום מאת הבורא ב"ה (ובהקבלה ל'מיין נוקבין', נקרא השפע הזה בשם 'מיין דוכרין'). התפילה אינה רק בקשה וקריאה לשפע, כי אם השפע עצמו מתמשך לעולם על ידי פעולת התפילה. התפילה בנויה משמות וכוונות מסודרים בסדר מופתי, המבטאים את השתלשלות השפע ממקורו העליון עד עולמנו אנו. מקובלים יודעים לכוון את פרטי ההשתלשלות הזו, וממילא תפילתם פועלת באיכות אחרת משאר האנשים; אך וודאי שבכללות פועלת תפילתו של כל אחד ואחד את פעולת השפעת השפע לעולם. כל אחד בתפילתו יוצר כלים לאורות הגדולים המחיים את העולם, שה' בטובו משפיע לנו בכל יום תמיד, ואף פועל שהשפע עצמו ירד ויחול במציאות – אשרינו שזכינו להיות חלק בעבודה קיומית וחשובה זו, להחיות את העולם כולו בטוּב ה'.

כאמור, אלו דוגמאות ספורות שיכולות לעזור לאדם לכוון את עצמו בשעת התפילה, לפי מצב רוחו ונפשו. אלו רק נקודות למחשבה, ומכאן מתחילה עבודת התרגול וההתבוננות, ואף יצירת ההתאמה האישית של כל אחד ואחד לעבודת התפילה שלו.