מבט אנושי ומבט א־להי – הילכו יחדיו

בשורות הפותחות את דעת א־להים כותב הרב כעין הקדמה הנותן גם פתח חשוב ללימוד המאמר.

כל חזיון, בין מוחשי בין שכלי, הבא להתיצב במצב של פגישה יחושית, אצל כל חש, וכל משכיל, מיד הוא מעורר רגש או מחשבה, שהיא כפולה, אחת שהיא שתים, מצד עצמו של החזיון ומצד תאריו המתיחשים אל הנושא העסקן באותם הדברים.

כל חזיון, תופעה עימה האדם נפגש, בין שיהא זה מפגש מוחשי – תופעה אותה פוגשים באמצעות אחד מן החושים, וכן תפיסתנו תופעות במדעי הטבע – בין מפגש שכלי – תפיסת חזיונות מופשטים כגון מדעי הרוח, המוסר וכדומה – הבא להתיצב במצב של פגישה יחושית כשהתופעה באה למפגש יחסי עם כל אדם חש, כשמדובר בתופעה מוחשית, וכל משכיל, כשמדובר בתופעה שכלית.

כל תופעה וחזיון מיד הוא מעורר רגש או מחשבה שהיא כפולה, אחת שהיא שתיים מצד עצמו של החזיון ומצד תאריו המתיחשים אל הנושא העסקן באותם הדברים. יש לאבחן בכל תופעה בין שני ממדים: האובייקטיבי – הדבר כפי שהוא, והסובייקטיבי – הדבר כפי שהאדם פוגש אותו, כיצד מתוארת התופעה ביחסו של האדם אליה.

הרב פותח בהצגה כללית של "תורת ההכרה" – אופן תפיסת האדם את המציאות – הלקוחה לכאורה מעולם החול. בקריאה פשוטה של המשפט בו פתח הרב נראה כי הוא איננו שייך דווקא אל סוגיות קודש אלא לכל מפגש עם כל תופעה בחיים, דבר המנוגד לכאורה לכותרת המאמר שהיא 'דעת א־להים'.

האבחנה בין עצמו של החזיון ובין תאריו המתייחסים לקוחה לכאורה מתורת ההכרה של עמנואל קאנט שהתפתחה והתבררה בפילוסופיה של העת החדשה. בהשקפה ראשונה נראה כי כיוון שתפיסה זו באה ממבט בריא ופשוט על העולם היא יכולה להילמד כפי שנוסחה בידי המתוקנים שבאומות העולם.

עם זאת נקדים ונציין כי באגרות הראיה א איגרת מד כותב הרב שלא הייתה כוונתו במאמר דעת א־להים לשוב אל דברי קאנט. הרב עושה כאן שימוש בסגנון המתודי של קאנט רק בתור משל כדי להעביר מסר ישראלי מקורי וקדוש. ביקורתו של הרב על דברי קאנט והמטרה לשמה הוא משתמש בהם יבוארו בהמשך.

המתודה הקנטיאנית

להבנת חידושו של הרב וביקורתו על קאנט יש להקדים תחילה רקע היסטורי-פילוסופי[1].

קאנט קבע כי אין זה משנה כיצד קיימת המציאות בצורתה האובייקטיבית, לא בכך עלינו לעסוק. לדידו, עיסוקו של האדם צריך להיות נתון בקליטתו הסובייקטיבית את העולם שסביבו ובמערכת החושים וההכרה שלו הסופגים את המציאות ומתרגמים אותה. למשל, מבחינה מדעית טהורה חומר אינו רציף. שולחן המונח לפנינו אינו אלא אוסף אטומים הנעים במהירות. מכל מקום, מבחינה סובייקטיבית האדם מתייחס אל השולחן כאל לוח עץ קשיח ואינו נמנע מלהניח עליו חפצים כבדים ככל שיהיו. כך גם על האדם להתמקד באופן בו הדברים נתפסים בעיניו ולא בקיומם ה"אמיתי" והמופשט[2]. כך הקים קאנט את "הממלכה הסובייקטיבית" – "ממלכת האדם", ועשה אותה לדבר העיקרי[3].

בדבריו שחרר קאנט את המדענים מהעיסוק בשאלה כיצד הדברים באמת, והחזיר להם את הביטחון לחקור את התופעות ולנסח חוקים לגבי האופן בו אנו קולטים את המציאות. מעתה הפך המדע מספקולטיבי לאמפירי, ניסיוני. אין התיימרות לעסוק במופלא מאיתנו, בקומות מוחלטות של המציאות, אלא רק בממלכת התופעות.

עם זאת קאנט לא כפר בקיומה של מציאות אובייקטיבית. אדרבא, לשיטתו אנו יכולים לטעון בוודאות שישנה מציאות אובייקטיבית העומדת מאחורי התופעה המתראה אלינו, אך לעולם לא נוכל לדעת מה היא. קביעה זו מתחייבת בין היתר מכך שכאשר אני עומד בחדר ומסתכל לכיוון מסוים אני רואה שולחן כחול, מסתכל לכיוון אחר ורואה חולצה לבנה וכן הלאה; כיוון שמערכת החושים קולטת דברים שונים בפנותה למקומות שונים, הרי שישנן ישויות אובייקטיביות שונות הגורמות למערכת ההכרה האנושית חוויה אחרת בקליטה של דברים שונים. משל לאדם היושב במערה ומזהה באמצעות גלאים תנועות המתרחשות מעל פני השטח. מובן שכל תנועה אותה מזהה הגלאי מעידה על תנועה אמיתית המתרחשת מחוץ למערה, אף שמי שבתוכה לא יכול לדעת מה נע למעלה ואיזה תנועה התרחשה בדיוק[4].

כמו בעולם המוחשי כך גם בעולם הרוחני. כלומר, כל ידיעה רוחנית מתורגמת מיד אל כלי ההכרה האנושיים הסובייקטיביים ואין האדם יודע את העניין הרוחני האובייקטיבי כפי שהוא. דברי קאנט אלו הם בגדר של מדע חול חשוב אך יש להבדיל בין החול ובין הקודש.

קאנט הדגיש כי בכל תופעה, הן פיזית והן רוחנית, קיימת האבחנה בין התופעה האובייקטיבית ובין ההתקבלות הסובייקטיבית האנושית, אשר לדעת קאנט אינה מהווה מגרעת כל שהיא כלל ועיקר.

דעת א־להים – דעת הכל

כך ניתן היה להבין כי זוהי כוונת הרב באומרו שכל חזיון מתראה באופן כפול. אם כן, עצמו של החזיון הינו הדבר כפי שהוא "מחוץ למערה", בעולם האובייקטיבי, אליבא דאמת; תאריו המתייחסים אל הנושא העסקן באותם הדברים הם האופן בו הוא נקלט בהכרתנו, ב"ממלכת האדם". כביכול זהו משל הנלקח ממבט בריא על העולם – בבחינת "חכמה בגוים תאמין" (איכה רבה ב יג) – מבט המלמד אותנו מהו האופן בו האדם מתבונן על אירועים ותופעות המתרחשות סביבו וכיצד הוא קובע את יחסו אליהם.

אולם, בהמשך נׅראה כי הרב משתמש בדבריו של קאנט כמשל וכלי הסברה גרידא בעוד כוונתו היא לסוגיות עמוקות בדעת א־להים אשר יונקות מרזי עולם.

הרי מתבקש היה שכעבור מספר משפטים יסביר הרב כי עד כה הוא דיבר במשל השייך לעולם הטבע וההגות, וכעת הוא עובר אל הנמשל ומבאר כי "כשם שכך הדברים בטבע כך גם בדעת א־להים". אך אין אנו מוצאים בדבריו מעבר כזה. אין שלב בו עוברים לדבר על הנמשל בצורה ישירה וברורה. דבר זה מורה על כך שאין מדובר כאן על משל ונמשל קלאסיים. זהו קושי מכוּון שיש בו אמירה יסודית וחשובה להבנת המאמר – דעת א־להים היא דעת הכל.

המפגשים שלנו, מפגשי החיים, הם סוגיה יסודית אחת: "דעת א־להים".

הבורא מתגלה דרך הבריאה

הקב"ה מתגלה אלינו דרך העולם ועל כן מפגש עם העולם הוא מפגש עם ריבונו של עולם. כאשר אדם נפגש עם שולחן, כסא, אבא, רעיון רוחני מסוים וכן עם כל חזיון שבעולם הרי הוא נפגש עם הקב"ה. החזיון הנגלה אלינו הוא האופן בו רואה האדם את הדברים, הצד הסובייקטיבי. אך הצד האובייקטיבי והשורשי שבאמת קיים בפנימיותו הוא החיות הא־להית העומדת בשורש כל דבר: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם". אם כן, עצמו של החזיון הוא הקב"ה.

כותב האדמו"ר הזקן מחב"ד: "הנה כתיב 'לְעוֹלָם ד' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב 'וּדְבַר אֱ־לֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם' 'ודבריו חיים וקיימים לעד'" (תניא שער היחוד והאמונה א).

דברים אלו מלמדים אותנו יסוד חשוב מאוד. כל התבוננות, על כל דבר בעולם, צריכה לכלול את התופעה שרואה האדם ובד בבד לכסוף לעמוד על מה שמסותר בשורשה. נמצא אם כן ששורש השורשים העומד ביסוד הכל הוא דעת א־להים. דעת א־להים היא דעת המציאות כולה. ההתבוננות המעמיקה והפנימית אל יסוד המציאות.

דעת א־להים – נקודת המבט על העולם

דעת א־להים היא דעת המציאות. כיוון שד' הוא שורש המציאות, הצד האובייקטיבי שלה, לכן כל התבוננות במציאות קשורה באופן אמיתי בשאלה כיצד האדם מתבונן בקב"ה.

ננסה להבהיר את הדברים באמצעות משל. אדם המרכיב משקפיים עם עדשות ירוקות רואה את כל העולם בצבע ירוק, וכן אם ירכיב משקפיים קעורות או קמורות יראה את כל מה שסביבו בהתאם. הנמשל הוא האופן בו מתייחס האדם לקב"ה. הסתכלות זו מעצבת את עדשות המשקפיים העל-מודעים בהם האדם מסתכל על החיים והמציאות.

נמצא כי השאלה "מי זה הקב"ה" אינה שאלה פילוסופית עקרה ומנותקת, אלא שאלה המבררת באיזו גישה ובאילו משקפיים אדם בוחן את המציאות.

כאשר אופן התבוננות האדם על הקב"ה ועל המציאות הוא נכון אזי חייו מתמלאים באור א־להי. אולם, אם קיימת חלילה שנאה, קנאה או תחושת זרות כלפי הקב"ה, הרי אלו יקרינו על כל רבדי החיים ביחסי האדם אל הוריו, ילדיו, חבריו וכל המציאות הסובבת אותו.

כך כותב הרב במאמר ייסורים ממרקים (אורות זרעונים עמוד קכד):

כל סבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג הא־להי, שהוא ים שאין לו סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות[5], ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.

הרב מבאר כי מציאות של מבוכות וסיבוכים בדעותיו הרוחניות של האדם משפיעות על החיים הממשיים. גם מערכות יחסים של האדם – בינו לבין עצמו, בינו לבין משפחתו ובינו לבין החברה – עלולות להיות מלאות סיבוכים וסתירות פנימיות המתפתחים לכדי סבל גדול. הסיבוכים והסבל הכרוך בהם באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג הא־להי. על כן למרות שהבעייתיות הגלויה היא במערכות היחסים הממשיות, הרי שבצורה עמוקה ופנימית המשברים נובעים מהשאלה היסודית אודות היחסים בין האדם לבין א־להים. שורש כל אלו הוא האופן בו האדם מברר ומבין את המושג הא־להי. אם סוגיית דעת א־להים מיושבת אצלו באופן נכון ובהיר, ממילא הוא פוגש בצורה נכונה את כל קשריו ויחסיו אל סביבתו. לעומת זאת אם יהיו 'ערפלים במחשבה על דבר המושג הא־להי' אזי כל החיים כולם יתמלאו בערפלים הללו[6].

הרב מלמד שבאופן סמוי, בעל-מודע, האדם עומד תמיד אל מול ד'. בהתאם לעמידתו מול ד' כך יפגוש ויפרש כל תופעה במציאות. אם ציור הא־להים בנפש האדם יהיה טהור ומזוכך, יִצֲבָע עולמו הסובייקטיבי בצבע הנכון והגדול הזה. ואם יהיה ציורו עגום ונפול, כל דבר במציאות יראה לו מלא תוגה, כעס, מרירות, תסבוכת ופירודיות, כיוון שהחיישנים דרכם הוא מתבונן על ד' הם הם החיישנים דרכם הוא מתבונן על העולם.

דברים אלו לא בקאנט מקורם. קאנט לא ידע לומר שמבטו של האדם על הקב"ה הוא הוא מבטנו על המציאות, ושיחסנו לעולם נגזר מיחסנו לאלופו של עולם.

מאמר דעת א־להים – אור חדש על כל החיים

הרב משתמש במתודה הקאנטיאנית – האבחנה בין האובייקט לסובייקט – לא רק כמשל אלא גם כנמשל. כלומר אין הכוונה רק לכך שכשם שבעולמנו אנו יש את הדבר בעצמו ואת האופן בו אנו קולטים אז כך גם ישנו הקב"ה בעצמו והאופן בו אנו פוגשים אותו, אלא גם שהמשל והנמשל הם אחד. כלומר העולם הזה הוא הוא עצמו משל לא־להות. שימוש זה בא לברר שעומק האובייקטיביות של כל מה שאנו רואים בעולם זו נשמת א־להים שכל הבריאה כולה היא השתקפותה.

בכוחם של דברים אלו לשפוך אור על מטרת המאמר כולו. הזכרנו שהרב מברר לאורך המאמר סוגיות רוחניות רבות מתוך המבט של תורת ארץ ישראל. כעת אנו מבינים כי דברי הרב באים להאיר את המציאות כולה. אין אף תופעה, אף גילוי חיים, ויהא זה הפעוט ביותר, שלא יואר ממה שיתבאר במאמר. כאשר ייבנה היחס העמוק והבסיסי בין הסובייקט לבין האובייקט, בין האדם לבין בוראו, באופן מזוכך, בריא ועליון אזי יוארו החיים כולם בסדרם הבהיר והמתוקן. אך אם התבוננות יסודית זו תהיה משובשת ומעורפלת אז ייווצרו בהכרח סיבוכי דעות רבים, סתירות וקשיים.

מכאן אנו מבינים כי עניינו של המאמר הוא בניית דעת א־להים, כלומר – רכישת הפרספקטיבה, היחס והגישה דרכם יחיו האדם והאומה את חייהם בצורה השלמה והמלאה.

* המובא להלן הינו הפרק הראשון מתוך החוברת 'דעת אלקים – פירוש וביאור מאת הרב דוד טורנר' המבארת את הפסקה הראשונה במאמר דעת אלקים. החוברת הוצאה על ידי ישיבת מעלה אליהו. ניתן להזמין את החוברת (87 עמודים) באתר ישיבת מעלה אליהו.

[1] אין בדברינו לקמן פירוש מלא או מוחלט של משנת קאנט אשר לה פירושים רבים ושונים. מה שיוצג לקמן הינה אפשרות פרשנית אחת, שהיא המתודה הסגנונית בה משתמש הרב במאמרנו. ענייננו כאן הוא בביאור דברי מרן הרב קוק זצ"ל ולא בביאור דברי קאנט.

[2] המשל אותו הבאנו דורש הפשטה. אין הכוונה לומר שעל המדען להתייחס לשולחן באופן רציף. גם הראיה של השולחן כאוסף אטומים שנע במהירות היא תפיסה סובייקטיבית, כלומר כך האדם בכלי מחקרו תופס את הדברים. אך כשם שעבור מי שמסתכל לא דרך עדשת המיקרוסקופ אלא דרך עין בלתי מזויינת השולחן הוא רציף "סובייקטיבית" ו"נע" אובייקטיבית ועם זאת אל לא למתבונן להימנע מהנחת דברים על השולחן מפני האובייקטיבית, כך – לימד קאנט – יש להתבונן על כל דבר ודבר.

[3] עמנואל קאנט חי לפני כמאתיים חמישים שנה בגרמניה, ונחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של העת החדשה. את ראשיתה של העת החדשה נהוג לציין לפני כארבע מאות חמישים שנה ב"המהפכה הקופרניקאית". עד סוף ימי הביניים הייתה הפילוסופיה היוונית שלטת ובעיקר זו של אפלטון ואריסטו. על יסוד פילוסופיה זו נבנו והתעצבו התפיסות המדעיות, הרוחניות והתרבותיות.

עד העת החדשה מקובל היה לחשוב כי כדור הארץ עומד במרכז וכל גרמי השמים נעים סביבו. אולם ניקולס קופרניקוס וגלילאו גליליי הוכיחו בעבודתם כי השמש היא העומדת במרכז וכדור הארץ הינו כוכב לכת דינאמי החג סביבה. תיאוריה זו חוללה "רעידת אדמה", כביכול – הארץ החלה לנוע. אך גדולה מזו הפיזית היא רעידת האדמה הרוחנית שהתרחשה. התערערו תפיסות אנושיות שנחשבו לנכונות במשך אלפי שנים מתוקף המבט האנושי הפשוט. לפתע גילו בני האדם כי דברים וודאיים כמו "השמש זורחת" אינם אלא אשליה אופטית בעוד שלמעשה השמש היא הקבועה ואנו "זורחים" לעומתה. האקסיומות האריסטוטליות החלו להתפורר ולכל "אמת" מדעית נתווסף סימן שאלה.

כתוצאה מכך התעוררו ספיקות קיומיים אודות עצם קליטתנו את המציאות הקיימת סביבנו. מי אמר שכל מה שאנו רואים, תופסים ומגדירים הוא נכון. החלו להתעורר שאלות נוקבות שהציב העולם אל מול עצמו. שאלות שהלכו והתעצמו עד לכדי הטלת ספק בדברים הנתפסים באופן מוחשי בעיני האדם ואף בעצם הקיום האנושי. הספקנות גם שמטה את הקרקע המוצקה מתחת רגלי העולם המדעי והפילוסופי, והביאה אותו למבוכה גדולה. על רקע משבר זה צמחה הגותו של קאנט שהשיבה את ספינת האנושות אל חוף מבטחים.

[4] משל זה באופן שונה מעט מובא כבר אצל אפלטון.

[5] נראה כי מילים אלו מקבילות אל המילים "בין מוחשי, בין שכלי" בפתיחת מאמרנו.

[6] לדוגמא, אדם שמצייר את א־להים כאל עריץ ששולט בכח על בני אדם ומכריח אותם להיכנע בפני גזרותיו באמצעות הפחדות ועונשים הרי שהוא תופס את המציאות ככוחנית. הוא רואה אתה כל דבר בעולם כעריץ ואכזרי. הוא יסתכל גם על הוריו כעריצים, יבין את הזוגיות שלו כמאבק כח ושליטה ויעצב לעצמו ציור לפיו הצלחה בחיים פירושה שליטה וכוח. סוגיה זו תתבאר יותר בהמשך המאמר במסגרת ההתייחסות לדתות ולשיטות פילוסופיות שונות.