יפאר ענוים

פתיחה

אמרו חז"ל:[1]

"לא מרבכם מכל־העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי־אתם המעט מכל־העמים".[2] אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפנַי. נתתי גדולה לאברהם – אמר לפנַי: "ואנכי עפר ואפר",[3] למשה ואהרֹן – אמר: "ונחנו מה",[4] לדוד – אמר: "ואנכי תולעת ולא איש".[5]

על כך שהענווה והצניעות הן מידות טובות אין חולק, אלא שבישראל התעלתה הענווה להיות המידה "הטובה מכל המידות הטובות",[6] ואמרו חז"ל: "ענוה גדולה מכולן".[7] במידה זו צוינו גדולי אומתנו, אברהם, משה ודוד, כפי שהובא למעלה במדרש. גם ישראל כאומה נקראו בשמה של הענווה, כמו שאומר הפסוק בתהילים: "כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה".[8]

יתרה מזאת, המדרש תולה בענווה את הסיבה לבחירת ה' בישראל עמו, שהם "ממעטים עצמם" לפני הבורא יתברך.

מה עושה את הענווה למידה יסודית ומהותית כל כך?

במדרש שפתחנו בו מוזכרות שלוש דמויות: אברהם, משה ודוד. כל אחת מהדמויות הללו מבטאת ממד בקיומנו הלאומי. אברהם הוא המקור למידות הנפש המיוחדות של כלל ישראל,[9] משה – שקיבל תורה – המקור לאמת הרוחנית של האומה, ודוד – שהוא יסוד המלכות – מקור התקווה המשיחית של ישראל.

לפי זה נראה שהמדרש בא לציין שלוש בחינות במידת הענווה עצמה.[10]

אפשר להקביל את הבחינות הללו לשלושת הרבדים הקיימים באדם: הרובד הנפשי, הרובד הרוחני והרובד הנשמתי. אברהם הוא המקור לענווה כמידה נפשית; משה הוא המקור להכרת הענווה כמידה רוחנית, המהווה תנאי הכרחי להשגת האמת; ודוד, המבטא את המדרגה המשיחית בישראל, הוא הגילוי של ענוות הנשמה, ענווה הממלאת את כל מהות האדם ומחדשת אותו באורה.

במאמר שלפניכם אנסה לעמוד על הבחינות השונות של מידת הענווה בשלושה חלקים.

חלק ראשון: הענווה כבסיס לתורת המוסר הישראלית – ענוותנותו של אברהם.

חלק שני: הענווה כיסוד של תורת ההכרה הישראלית – ענוותנותו של משה.

חלק שלישי: הענווה כשורש לחזון הגאולה של ישראל – ענוותנותו של דוד.

מתוך הדברים אקווה שיתברר בעז"ה, כי הענווה אינה מידה טובה בלבד, אלא היא נוגעת בהשקפת העול והחיים העמוקה ביותר של ייחוד השם, המתייחד בעולם על ידי ישראל עמו.

 

א. "ואנכי עפר ואפר"

והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר.[11]

א.

הרמח"ל במסילת ישרים כלל את מידת הענווה בכלל תמציתי:

הנה כלל הענוה, היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה.[12]

אלא שדבריו צריכים ביאור רב. הרי היסוד להצלחה של האדם הוא ההכרה שלו בערך עצמו. מן המפורסמות שאדם המודע לכישרונותיו ולערכו, סיכויו להצליח גדולים בהרבה מסיכויו של מי שאינו מודע לערכו העצמי. הכרת הערך העצמי מולידה את האמון של האדם בעצמו, שהוא המקור ליכולת לקום ולפעול. לכאורה, הענווה פוגעת בנקודת החוזק העמוקה ביותר של האדם! וכי זוהי המידה הטובה מכל המידות הטובות?

גם כשנעיין במקורות נראה שחז"ל זיהו את תחושת הכבוד עם עצם תחושת החיים, עד שהשוו את המלבין פנים לרוצח ואמרו: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים"[13] – כי ביטול כבוד הזולת חשוב כביטול חייו. עוד אמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים".[14]

ואם נכונים הדברים לגבי כבוד הזולת, מדוע אינם נכונים ביחס של האדם לכבוד עצמו?

עוד יש מקום לשאול, הרי המודעות לערך העצמי של האדם שייכת לכאורה ליכולת ההכרה וההבחנה באמת. אם כן, כיצד מצפים מאדם, שה' חנן אותו בכישרונות, להתכחש אליהם? האם הונאה והתכחשות עצמית, למעלות תיחשבנה?

נראה שלא ייתכן לבאר את הענווה רק כפחיתות כבוד וחוסר החשבה עצמית, וראיה לדבר, שחז"ל ייחסו לקב"ה בעצמו את מידת הענווה.

וכך אמרו חז"ל:[15]

אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה – "כי ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדני האדנים", וכתיב בתריה: "עשה משפט יתום ואלמנה".[16] שנוי בנביאים – "כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש" וגו', וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח".[17] משולש בכתובים – דכתיב: "סלו לרכב בערבות ביה שמו", וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודין אלמנות".[18]

האם שייך לדבר כלפי מעלה על פחיתות כבוד וחוסר החשבה עצמית?

כמו כן, מצינו באחד האמוראים בתלמוד, שנראה כי התגאה בענווה שלו. וכך אומרת הגמרא:

משמת רבי – בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא.[19]

והדברים תמוהים – האין כאן סתירה פנימית? האם בעצם האמירה של רב יוסף על עצמו שהוא עניו, לא הפקיע עצמו מכלל הענווים?

על כורחנו חייבים אנו לומר, שהענווה אינה ביטול תחושת הערך של האדם, אלא טיהור ובירור שלה; לא השפלת הכבוד, אלא הבניין הנכון של תודעת הכבוד.

 

ב.

תחושת החשיבות של החיים היא תחושת אמת. מקור החיים הוא ה' יתברך, וממילא חיים הנובעים ממקור עליון כל כך חשובים הם מאוד, ותחושה של חשיבות שוכנת באופן אימננטי בקרבם. אלא שעם תחושת החשיבות שמשדר הקיום לאדם, ככל שההכרה של האדם מתרחבת הוא נהיה מודע יותר ויותר לגבוליותו ולזעירותו ביחס לכל המרחב שסביבו.

לדוגמה, אדם יכול להרגיש מכובד בגלל חוכמתו, אבל כשנפקחות עיניו רואה הוא שהוא אומנם חכם, אך ישנם עוד אנשים חכמים כמותו, וישנם אף חכמים ממנו, ואם כן ממה נובעים ייחודו ומעלתו?

התחושה הקיומית של הזעירות והגבוליות היא תחושה קשה, המאיימת תמיד למוטט באדם את תודעת החשיבות שלו, ומכיוון שתחושת החשיבות מזוהה עם עצם תחושת הקיום, האדם אינו יכול לאפשר לזה לקרות. עובדה זו דוחפת את האדם לחפש אישור חיצוני לחשיבותו ולשלמותו, ובמילים אחרות – דוחפת אותו לרדוף אחרי הכבוד.

אלא שקבלת אישור כזה מהסביבה אינה פעולה פשוטה כלל ועיקר, והיא מחייבת את האדם לעסוק באופן תמידי בבניין התדמית שלו בעיני הזולת. דא עקא, שבניין התדמית אינו מיוסד רק על אדני האמת והיושר, ולרוב הוא כרוך בשקרים ובהסתרה – שקרים של הגזמה במעלות האישיות והסתרה באמצעות חיפוי על החסרונות.

מכיוון שתודעת הכבוד נסמכת על תדמית דמיונית של הגזמה ושקר, היא עשויה להתמוטט בכל רגע. העובדה הזאת מכניסה את האדם לפחד קיומי מתמיד, פחד מפני חשיפת הסוד וגילוי האמת בדבר חסרונותיו. הצורך הבלתי פוסק של האדם לשמר את תדמיתו מכלה את כוחותיו ומרחיק אותו עוד ועוד מהחיבור אל מי שהוא באמת.

אומלל הוא האדם מבקש הכבוד; אין אביון ממנו, שהרי לא ממון הוא מבקש מהזולת, כי אם את עצם הערך לחייו. בזה נהיה בעל הגאווה עבד נרצע לרבים, שבהם תלויים חייו.

כמו כן, האדם אינו נמצא לבדו במרחב מבקשי הכבוד. מכיוון שהכבוד הוא יחסי, כבוד של אדם אחד מהווה השפלה לאדם אחר. כל מעלה שמוצא האדם בחברו מאיימת על תודעת שלמותו, וכך מתפתחת לה מלחמה חברתית חסרת רחמים. מלחמה זו היא אחד הגורמים הכי יסודיים בדינמיקה העצובה של החיים האנושיים, שביסודם עומדות הקנאה והתחרות.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע לא ישמח האדם בחלקו? מה גורם לו לבקש לעצמו חשיבות עצמית מופרזת, ולמה לא תנוח דעתו בעובדת זעירותו, באמת של היותו חלקי ומוגבל?

התשובה לשאלה זו היא שהאדם תובע את חשיבותו בצדק, ובקשתו אינה מופרזת כלל ועיקר. חשוב הוא האדם ויקר לאין קץ, שהרי בצלם אלוהים נברא, וכל גדולה שיבקש אכן ראויה לו. כישלון הגאווה אינו נתון בעצם בקשת החשיבות, אלא בזיהוי מוטעה של המקור שלה. הגאווה מבקשת למצוא את ערך האדם בפרטיות המוגבלת שלו ובהצלחותיה, אך דבר זה לא יעלה בידה. לא בפרטיותו של האדם יימצא ערכו, שהרי גם אם יצליח וישתלם, לעולם לא יהיה יותר מגרגר קטן מול מרחבי אין סוף הסובבים אותו, ובתור כזה הוא בטל לגמרי.

הגאווה משולה לשכרות, כמו שאומר הפסוק: "הוי עטרת גאות שכורי אפרים".[20] היא מנסה לנפח את הגרגריות של האדם, על מנת להסיח את דעתו מאפסיותו ומחלקיות קיומו.

אלא שערכו של האדם מצוי דווקא באותה הנקודה שהגאווה מנסה להשכיח ממנו. ערכו של האדם הוא בהכרתו את עצמו בתור "חלק", חלק מעולמו של יוצר כול, ובתור כזה באמת אין קץ לערכו ולחשיבותו.

ענווה היא ייחוס הערך והחשיבות של החיים למקור האלוהי, המקור שממנו שופעים החיים לאדם. ההקטנה שמקטינה הענווה את ערך האדם בעיני עצמו, היא השחרור מהחשיבות הפרטית המדומה וההתמלאות בחשיבות של אמת.

ככל שאדם מנפח את ערך פרטיותו כך הוא מאבד את ערכו – "ומאן דאיהו רב איהו זעיר", וככל שהוא מנמיך את עצמו ומקטין את ערכו כך הוא מתמלא ערך מהמקור הכללי, מהמקור האלוהי – "מאן דאיהו זעיר איהו רב".

 

ג.

אור החשיבות העדין המאיר תמיד על בעלי הענווה נבדל ושונה במהותו מהחשיבות הגאוותנית. חשיבותו של בעל הענווה אינה ניזונה מיחס הסביבה אליו, וממילא אינה מותנית בה. חשיבותו נובעת מדבר אחד בלבד, מהאמת, מהיותו יציר כפיו של הקב"ה, ואת זה לא יוכל איש לקחת ממנו. העובדה הזו משחררת אותו מהשעבוד הפנימי לבשר ודם ומקנה לו חופש אישיותי מופלא.

כמו כן, החשיבות המאירה על בעלי הענווה אינה צוררת ואינה מתחרה עם חשיבותה של שום ברייה אחרת הסובבת אותם, שהרי האור המאיר על בעלי הענווה אינו נובע מחשיבותם הפרטית, אלא מהערך של כל ההוויה, אשר בעומק ליבם הם מרגישים את הזכות להיות חלק ממנה. ממילא תחושת הכבוד המאירה בהם מתפשטת אל כל הסובב אותם וממלאת את הכול כבוד. ישנו חן מיוחד לבעלי הענווה.[21] הנוכחות שלהם אינה מאיימת על שום אדם, מכיוון שכבודם בא ממקור עליון, ממקור שאין בו קנאה ותחרות – מכבודו של יוצר הכול.

גם המפגש עם חסרונות ועם מגבלות אישיות אינו שובר את בעל הענווה, אינו מפיל אותו ואינו פוגם בתחושת החשיבות שלו. אין לבעל הענווה כל צורך להסתיר את חסרונותיו ולהתכחש להם. בעל הענווה יודע שהוא רק חלק, שהרי זהו מקור חשיבותו וערכו, וחסרונותיו אינם בעיות המאיימות על שלמותו המדומה, אלא אתגרים הנותנים לחייו מקום וערך.

תודעת החלקיות היא הפותחת את בעל הענווה להתחבר אל הזולת חיבור של אמת, שהרי "כשאני לעצמי מה אני".[22] יודע הוא, בעל הענווה, שהשלמות אינה נמצאת בשום נברא מצד עצמו, שלם ככל שיהיה. רק דרך ההתחברות של הנפשות השונות אפשר לזכות להשתייך אל השלמות, וממילא נעשה הקשר החברתי שער להתעלות ולהשתלמות המוסרית.

כמו כן, אצל בעל הענווה החסרונות אינם סיבה לתסכול. אדרבה, חסרונותיו הם "שדה העבודה" שניתן לו בתוך המרחב האלוהי, ובלעדיהם אין לו כל תפקיד, וממילא אין ערך לחייו.

בעלי הענווה חיים בתודעה כפולה. הכרת הערך ותחושת השפלות משמשות בהם גם יחד – הכרת הערך של היותם בנים לה' אלוהיהם, שנטע בהם כוחות נפלאים כל כך; ושפלות הנובעת מתוך ההכרה שעוד דרך ארוכה נכונה לפניהם, עד שיוציאו את כל הטמון בהם מן הכוח אל הפועל.

העובדה שבתודעת הענווה הכרת החסרונות אינה מאיימת על ערכו הפנימי של האדם מאפשרת לבעל הענווה לעמוד מול חסרונותיו בלא ניסיונות הדחקה וטיוח, וממילא נפתחים לפניו חיים של השתנות והתעלות.

 

ד.

ככל שתודעת הענווה מתעמקת בליבו של האדם, נוצרת באישיותו "מהפכה קופרניקאית", מהפכה המחדשת אותו ובוראת אותו מחדש. עד זמנו של קופרניקוס חשבו בני אדם שהשמש וכל כוכבי הלכת מסתובבים סביב כדור הארץ. קופרניקוס גילה שלא כך הם פני הדברים. השמש היא הנמצאת במרכז, ושאר כוכבי הלכת סובבים סביבה.

גם האדם, בתחושתו הטבעית הראשונית, חש את עצמו מרכז, וממילא רואה הוא בכל הסובבים אותו משרתים המשמשים לקיומו הפרטי. גם האמת והערכים יכולים להיתפס כשרתים שתפקידם למלא את קיום האדם בתחושת ערך ומשמעות.

הענווה מחוללת באדם מהפכה, מהפכה המשחררת אותו מהאגוצנטריות של הקיום שלו. באמצעותה נודע לאדם שלא הוא העומד במרכז, אלא האמת האלוהית, שרק מכוחה ניתנים ערך וחיים לכול. וכמו ענף, שככל שהוא משתרש בגופו של האילן הוא צומח ומתעצם, כך ככל שהחיבור והביטול הפנימי לאור האמת מתעמק, הולך האדם ומתגדל.

פתחנו את המאמר בדברי הרמח"ל במסילת ישרים, שגדר הענווה הוא "היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה".[23] אלא שבסוף אותו הפרק עצמו אומר הרמח"ל דברים הנראים לכאורה הפוכים.

וכך אומר הרמח"ל:

וכמו שהבזיון הוא דבר מתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו, בבוא רשע בא גם בוז, כן הכבוד מתיחס אל הצדיקים, כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר: "ונגד זקניו כבוד".[24]

על כורחנו צריכים אנו לומר, שחוסר ההחשבה שהרמח"ל מדבר עליה בתחילת הפרק הוא חוסר ההחשבה של האדם מצד עצמו, מצד נפרדותו. אבל מיד כשהאדם מתנקה מהכבוד המדומה מתמלא הוא בכבוד אמיתי, כי הענווה היא שורש הכבוד, כבוד האמת, כבוד שאינו פורש מבעלי הענווה אף לא לרגע.

בתור דוגמה לבעל ענווה המדרש מביא את אברהם אבינו. אברהם עמד לפני בוראו ואמר מתוך שפלות: "ואנכי עפר ואפר".[25] אלא שדווקא במעמד הזה אברהם מופיע לפנינו בשיא עוצמתו, בשעה שהוא עומד ואומר כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט",[26] ובאומץ לב מבקש לזכות את בניו של המקום. ללמדנו, שהענווה אינה מקור לרפיסות וחולשה, אלא אדרבה, היא מקור לעוז וגבורה. עפר הענווה אינו כוח משפיל, אלא כוח מצמיח.

וכך אומר המהר"ל מפראג:

כי אברהם היה התחלה אל העולם, ולכך היה האב הראשון, לכך היה מחשב עצמו עפר ואפר, שהעפר הוא התחלה אל הכל.[27]

* כפי המובן מהפתיחה, ישנם שלושה חלקים למאמר כאשר כאן מתפרסם החלק הראשון בלבד. לקבלת המאמר המלא ניתן לפנות לדוא"ל: ykhyr1@gmail.com           

המאמר המלא מוקדש לע"נ מתניה וידברג ז"ל. 

[1] תלמוד בבלי מסכת חולין דף פט עמוד א.

[2] דברים ז, ז.

[3] בראשית יח, כז.

[4] שמות טז, ז.

[5] תהילים כב, ז.

[6] על פי איגרת הרמב"ן לבנו, כתבי הרמב"ן א, עמוד שעד.

[7] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב: "דא"ר יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: 'רוח ה' א-להים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים', חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן".

[8] תהילים קמט, ד.

[9] אבות ה, יט: "כל מי שיש בידו שלֹשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו [...] עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו".

[10] ראה שיחות הרב צבי יהודה קוק על ספר בראשית, בעריכת הרב אבינר, עמוד 152, שביאר כך את מאמר חז"ל.

[11] זוהר פרשת שלח לך דף קסח עמוד א. תרגום על פי המתוק מדבש: "כך פתח ואמר ראש הישיבה [של מעלה]: מי שהוא קטן בעיני עצמו הוא גדול למעלה, ומי שהוא גדול בעיני עצמו הוא קטן ושפל למעלה".

[12] מסילת ישרים כב.

[13] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב.

[14] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב.

[15] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א.

[16] דברים י, יז-יח.

[17] ישעיהו נז, טו.

[18] תהילים סח, ה-ו.

[19] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב. תרגום: אמר לו רב יוסף: אל תשנה במשנה שבטלה הענווה, מכיוון שאני קיים.

 

[20] ישעיהו כח, א. וראה בספר מצוות קטן מצווה כב: "שאלו לחכם מהו הגאוה. אמר להם: שטות שאין בעליה מכיר בה".

[21] על פי משלי ג, לד.

[22] אבות א, יד.

[23] מסילת ישרים פרק כב.

[24] ישעיהו נד, כג.

[25] בראשית יח, כז.

[26] שם, פסוק כה.

[27] נתיבות עולם, נתיב הענווה, פרק ב.