להרחיב גבול הקדושה

מדות נפולות

להבין[1] הענין כי נודע כל הנשמות יש להם אחיזה באותיות התורה כמו שכתבתי במקום אחר, ומי שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה כראוי ועובד לה׳ באמת על פי התורה מעלה הנשמות שיש להם אחיזה בתורה. והנה כמו שיש נשמות נפולין ממדריגתן באומה הישראלית כמו כן נתפזרו כמה וכמה נשמות קדושות בין האומות ואברהם אבינו עליו השלום על ידי שקיים כל התורה כמו שכתוב (בראשית כ״ו, ה') "עקב אשר וגו׳ מצותי חוקותי ותורותי", ואפילו עירובי תחומין קיים כנודע מאמר רז״ל. ועל ידי זה נתעלו אותן הנשמות שבין העמים שיש להם אחיזה בתורה עם שרשן, ועל ידי שאחז אברהם בשורש הנשמות שהוא התורה ונתעלה נתעלו על ידו גם כן הנשמות האחוזין בהתורה עם נשמתו, ועל כן נתעורר רוחן לבוא להתגייר אצל אברהם שיורה להם את הדרך שילכו בה. וזהו "דשעבידו לאורייתא", ששעבדו אותן הנפשות הנפזרים בין העמים לשורשן שהוא התורה כאמור למעלה.

אך להבין ענין הציוי שציוהו המקום לילך מארצו כמו שאמר הכתוב "לך לך ואעשך לגוי גדול גו׳", וכי לא היה אפשר לעשותו לגוי גדול ולגדל שמו בארץ מולדתו? כי אין שום מונע לבורא ברוך הוא בכל מקום. אמנם נודע כי השם יתברך מנהיג את העולם על ידי שבעה מדות שהם שבע ימים שהעולם סובב בהם ונקראים ימי עולם וימי הבנין והתחלתן ממדת החסד כמו שאמר הכתוב (תהלים פ״ט, ג׳) "עולם חסד יבנה". וכמו שהנהגת העולמות על ידי שבעה ימים אלו, כמו כן צריך העובד ה׳ שהוא עולם קטן והוטבעו בו שבעה מדות אלו שהן אהבה ויראה והתפארת וכו׳ כנודע וביד האדם הוא להטות המדות לכל אשר יחפוץ – כי זה הבחירה הנמסר לאדם ויכול לפעול על ידם הן לטוב הן למוסר כנודע ואף שהן נטולין ונאצלין ממקום גבוה כגון אהבה שבאדם שרשם מעולם האהבה עליונה וכן יראה וכן שאר המדות מכל מקום בהשתלשלותן עד קרב האדם הן מעורבין מטוב ורע ונקראים מדות נפולין.

וזה כל עיקר עבודתינו לטהר המדות שבקרבנו מן הרע ולהעלותן על ידי שהוא עובד עמהן עבודתו יתברך, וכל זה על ידי טוב הסתכלותו בעת שיבוא לו איזה אהבה רעה או יראה רעה ח״ו שיסתכל ויחרד ויאמר בלבו: 'הלא זה הוא אהבה נפולה מעולם האהבה אהבת הבורא ברוך הוא ואני צריך להעלותה ואיך אעשה הרעה הזאת להפילה עוד למטה, ואם אני אוהב הדבר הרע הזה שהוא דבר נברא ב״ה ותורתו שבה נבראו כל הנבראים והוא תענוג כל התענוגים'. וכיוצא בשאר המדות, בשעה שנתעורר בקרבו איזה מדת מהמדות אזי יראה ויגור ויחרד להשתמש בשרביטו של מלך מלכו של עולם להקניטו ח״ו ולעשות נגד רצונו ולמרות עיני כבודו יתברך. ואדרבה, בהתעוררות המדה בקרבו אל הרע ודבר חיצוני ההוא אז נקל לו לקשר את עצמו עם זאת המדה למעלה בו יתברך שמו מאחר שנתעורר ונפתח פתח המדה ההיא אז ואז מעלה דברים נפולים לשורשם שאין תענוג למעלה גדול מזה שיש להשם יתברך מזה תענוג גדול כנודע כל זה ממה שמבואר אצלנו במקום אחר.

הכנסת אורחים

והנה אברהם אבינו עליו השלום אחז במדת החסד ונקרא 'אברהם אוהבי' כמו שכתוב למעלה, כי התחלת תיקון המדות והנהגתן הוא מחסד, ורצה השם יתברך שירד למדינות העמים ששם היו המדות נפולין מאוד, ובפרט במצרים שהם שטופי זמה כמו שאמר הכתוב "וזרמת סוסים זרמתם". והוצרך אברהם שהוא בעל מדת חסד לילך ולהשפיל את עצמו אל מדריגתן ולהעלות מדת האהבה הנפולה שם כנודע, שאם ירצו להעלות שום אדם צריך להשפיל את עצמו למדריגתו בכדי שיוכל להעלותו. שעל כן היה אברהם מכניס אורחים ומאכילן ומשקה אותן ואחר כך אמר להם לא משלי אתם אוכלים וכו׳, כי על ידי שהן היו שקועים בתאוות עולם הזה כגון אכילה ושתיה עם המדות שלהם היה אברהם מקרב את עצמו להם במדריגתן שהוא אכילה ושתיה ועל ידי זה הכניסן תחת כנפי השכינה, שזהו כוונת לשון הכנסת אורחים שעל כן היא גדולה מקבלת פני השכינה כי על ידי זה הוא מקשר דברים נפולין לשרשן שאין תענוג גדול מזה שיש להשם יתברך כאמור למעלה. ועל כן אחר האכילה אמר לא משלי אכלתם והבן.

וכן כשרצה אברהם אבינו ע״ה לתקן מדת החסד שהוא אהבה רעה שהיה בין העמים שהיו ביניהן נשמות קדושות, הוצרך להשפיל את עצמו למדריגתן, שעל כן נאמר "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה", כי היה לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה׳, שהיו המדות נפולין מאוד ואברהם רצה לתקן מדתו – אהבה נפולה, שהיא נפולה ממדת החסד. כמו שאמר הכתוב (ויקרא כ׳, י״ז) "ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא". שהכוונה הוא שתתן דעתך, כי הלא היא אהבה נובלת מפרי אילן העליון מדת החסד, וברצותו להעלותן נאמר "וירד אברם מצרימה" לשון השפלה כמבואר למעלה שצריך להשפיל את עצמו למדריגתן שיהא לו שייכות עמהם להעלותם. וכתיב "לגור שם" מלשון "גורו לכם מפני חרב", שצריך לאחוז בירידה למדריגתן במדת היראה, וליראה מאד מהשם יתברך לבל יכשל כמוהם ח״ו בכדי שתהא הירידה צורך העליה.

טהרת המידות – הכנה לתורה

ולזה כיון בעל ההגדה שאומרים בפסח 'וירד מצרימה אנוס על פי הדבור מלמד שלא ירד יעקב להשתקע במצרים אלא לגור שם' שהכוונה היא כאמור למעלה כי כל עיקר כוונת השם יתברך בגלות מצרים הוא להעלות ניצוצי הקדושה שהיו שם יותר מבשאר העמים כנודע ולתיקון המדות, כי כל עוד שלא נתקן זה לא היה אפשר להיות קבלת התורה שהיא דבר ה׳, כמו שאמר הכתוב (שמות כ׳, א׳) "וידבר א-להים את כל הדברים האלה במעמד הר סיני". וזהו וירד מצרימה אנוס על פי הדבור כאמור, לתקן תיקון הנ״ל בכדי שיבואו ישראל לבחינת מדריגת דבור שהוא קבלת התורה, כנודע אצלנו במקום אחר שעיקר נתינת התורה היתה תיקון הדבור שלא ירד יעקב אבינו ע״ה להשתקע כאמור להיות שם ח״ו עמהם בירידתו אלא לגור שם יראה גדולה מבורא ב״ה לבל יכשל כמותן ויאשם ח״ו, אלא לתקן המדות בהתחברותו עם אותן אנשים שהן בסוף המדריגה. ועל כן אמר אברהם אל לוט "כי אנשים אחים אנחנו" ובאמת לא היה אלא בן אחיו? אך כוונתו היה על שהיה לוט שטוף בזימה וכמעשה דבנותיו כמו שאמרו רז״ל כל הלהוט אחר עריות מאכילין אותו מבשרו, ואצלו היה אהבה נפולה מעולם האהבה שהוא מדתו של אברהם בגדר גדול וקדוש אלקי, ועל ידי שאהבת לוט הנפולה אף היא יצאה מעיקר אחד עם אהבת אברהם ועל ידי זה רצה להעלותו ולהאחות ולהדבק עמו לעלות לשרשו.

וזהו שציוהו המקום שילך מארצו ושם יגדל שמו, כאמור למעלה שצריך להשפיל את עצמו ולהתקרב אצל אותן שהיה צריך להעלותן ולהרחיב גבול הקדושה שיתפשט ויתגדל אהבת הבורא ברוך הוא בעולם על ידי עליות אהבות הנפולות לשרשן שבזה נקרא יותר אוהבו של מקום. וזהו "ואגדלה שמך", שנקראת 'אברהם אוהבי' על ידי ההליכה ההיא שתלך מארצך ותתפרסם אהבתו יתברך גם במדריגות נפולין ותקרא אוהב גדול יותר במעלה מקודם. וכן ראוי וחוב עלינו לעבוד את ה׳ בדרך שהלכו בו אבותינו הקדושים, ואנחנו בניהם בעקבותיהם נלך לטהר כל המחשבות מן הרע ואדרבה להשתמש בהן לעבודתו יתברך שמו לבד. כי כל עוד שלא נטהרו המדות לא יזכה עדיין לתורה, דהיינו נתינת התורה במתנה מלמעלה, כמו שאנו מברכין בכל יום ברוך אתה ה׳ נותן התורה, וכמו שאמרו רז״ל בתחלה היה משה רבינו ע״ה לומד התורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה. וכן בכל אדם, אף שאי אפשר להגיע למדריגת משה רבינו ע״ה, מכל מקום כל אחד לפי מדרגתו צריך שישיג מדריגת נתינת התורה במתנה מלמעלה כי כל עוד שאין נותנין לו מלמעלה אף שהוא לומד תמיד אינו נקרא בעל תורה כלל ואינו רואה האמת בהתורה.

והנה אודיעך דבר גדול בענין זה, הלא תדע אם אירע באיזה זמן שמרגיש האדם בנפשו שנפל בזמן ההוא ברוע המדות ח״ו, וביחוד אם נפל ברוע האהבה ובפרט תאוות המשגל אפילו בהיתר – ידע נאמנה שרוצין להגביהו למעלה במדריגה עליונה עם המדות המוטבעין בקרבו ולפתוח לבבו לאהבתו יתברך שיזכה לבחינת נתינת התורה מלמעלה כאמור למעלה. וקודם ההגבהה היא ההשפלה, כמבואר למעלה בענין אברהם אבינו ע״ה שהיה צריך לירידת מצרים להשפיל את עצמו ולהעלותן על ידי שבירידתו לשם היה ירא את ה׳, כמו שאמר הכתוב "לגור שם". וכמו שכתוב לעיל היפך מהם, שעליהם נאמר "רק אין יראת אלקים במקום הזה" – כן בכל אדם הוא, ועל ידי שנופל למקום האהבה רעה וירא ה׳ שם בעמדו במדריגה הנ״ל ומתחזק בהתעוררות אהבה רעה לנצח היצר הרע מלעשות רצונו למלאות תאוותו ואוהב באותו התעוררות האהבה להבורא יתברך ברוך הוא כאמור למעלה, ואף אם צריך לקיים העונה האמורה בתורה לא יהא רק לאהבת הבורא יתברך כשאר כל המצוות ציצית ותפילין שלא יהא חילוק ביניהם כלל ושלא יעשה למלאות תאותו – ואם יעשה כן אזי מתעלה בזה למדריגה גדולה ומעלה בזה כל האהבות נפולין שירד לשם להעלותן לראש הכל לעולם האהבה ועולה בזה למדריגה עליונה. וכמו שכתוב למעלה באברהם, על ידי ירידתו למצרים בזה זכה לגדר "ואגדלה שמך", כך הוא בכל אדם ובכל זמן, ועל ידי זה זוכה לבחינת נתינת התורה כאמור למעלה וכמבואר למעלה בירידת יעקב אבינו עליו למצרים עם השבטים שהיה אנוס על פי הדבור שהיא נתינת התורה לישראל שלא היו ראוין לקבל התורה בלתי ירידה זו כאמור, וכן בכל אדם ובכל זמן.

* רבי מנחם־נחום זכה עוד להתקרב לבעש"ט, אך היה בעיקר תלמיד של הרב המגיד ממעזריטש. לאחר פטירת הרב המגיד קבע את מושבו בצ'רנוביל וצדיקים וחסידים רבים הסתופפו בצילו. נחשב כאחד מאבות החסידות וספרו מאור עיניים הינו ספר מרכזי ויסודי בתורת החסידות. סוגיית 'העלאת המידות' בה עוסקת התורה הזו, אף היא יסודית ביותר ומשקפת את תפיסת עולמה של החסידות ביחס לגשמיות ולעבודת ה' בכלי העולם הזה.

[1] פרשת לך־לך ד"ה 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. ההדגשות נוספו על ידי מערכת שערים ואינם במקור.