בריתי אתך

'אלול'- על מה למה

אחת השאלות המציקות שגורמת לי 'כאב בטן רוחני' כל שנה מחדש, היא שאינני מצליח להבין מה פשרן של ריבוי התחינות והבקשות לסליחה מאת ה', מדוע צריך לבקש מחילה וסליחה כל כך הרבה פעמים, ומדוע גם אחרי חודש שלם של השכמה באשמורת הבוקר לסליחות צריכים אנו להמשיך לבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך ביום כיפור, שבו אנחנו אומרים עשר פעמים וידוי וכ"ו פעמים י"ג מידות. תמיד ההבנה הפשוטה אצלי הייתה שמאחר וה' הוא כל-כך רחום וחנון אז ודאי שכבר מחל לנו בב' אלול כשהתחלנו לומר סליחות. הפלא הגדול הוא שדווקא אצל הצדיקים וה'עויבדים', אלו שטוב ה' חקוק על לוח ליבם, והם בוטחים בו יתברך וכל חייהם הם למענו, אלו שמן הצד נראה היה שהם הכי מוגנים מאימת הדין, דווקא הם אלו שהכי מתאמצים ומרבים בתחינה וזעקה לסליחה וכפרה.

כלל גדול יסד לנו הראי"ה קוק זצ"ל במאמר דעת אלוקים, שאין לייחס לקב"ה תכונות שלא היינו מייחסים אפילו לגרועים שבבני האדם. לכאורה זה דבר פשוט שבפשוטים ובכל זאת בעיני הוא כלל גדול, כי בחודש אלול, ריבוי התפילות, התחינות, ה'עניינים', וכל סוגי העבודות הרוחניות ש'מעבר' לעבודה של כל השנה, כל המתח הרוחני הזה עלול לייצר בנפש תחושה שה' יתברך 'כבד שמיעה' מרצון, הוא לא רוצה לסלוח, לפחות לא מייד, אלא רק אולי, אם מאוד מאוד נתאמץ עד ש'תצא לנו הנשמה', אז יש סיכוי כלשהוא למחילה והתרצות מצידו. לפעמים גם האווירה שיש בישיבות באלול עלולה לסייע להרגשה הזו להתפתח ולצמוח, וזה גורם, כאשר התחושה הזו גדלה, לתסכול פנימי. גם אם ברובד השכלי ברור לכולם שזו לא האמת, וח"ו ח"ו לחשוב כך, שה' יתברך שהוא הטוב ומיטיב לרעים ולטובים ירצה להתעלל בברואיו, תכונה שגם אצל בני אדם קרוצי חומר נחשבת לבזויה ביותר – בכל זאת, התחושה לא נעלמת כשמסבירים לה שהיא לא נכונה, צריך לטפל בה ולעזור לה להשתנות.

במערכות יחסים של בני אדם, כאשר מתרחשת פגיעה של פלוני בחברו, ובאה לאחר מכן בקשת סליחה, ישנה ההדרכה של חז"ל הבאה לידי ביטוי גם בשו"ע בהלכות יו"כ (סי' תרו) "והמוחל לא יהא אכזרי מלמחול". אם כך מצופה מבשר ודם, שנפגע ונחסר בגופו או בממונו או בכבודו על ידי פגיעתו של הלה, ק"ו ובן בנו של ק"ו שכך היינו מצפים מבורא עולם ש"כחשכה כאורה" לפניו ו"אם צדקת מה תתן לו", שאין החטאים נוגעים או פוגעים מאומה ח"ו בו יתברך, שלא יהא אכזרי מלמחול מיד בפעם הראשונה שנבקש ממנו מחילה.

לא זו בלבד, אלא שבאגרת התשובה לבעל התניא כתוב שזה באמת כך, שברגע שיהודי שב בתשובה ומתוודה ה' יתברך מוחל לו, ומביא ראיה (חסידית ביותר) מכך שאנו מברכים בתפילת עמידה "חנון המרבה לסלוח", לא כבקשה אלא כקביעת מציאות, וממילא מובן שזה אכן כך, אחרת זו היתה ברכה לבטלה. בעל התניא מדייק גם מלשון הברכה "המרבה", שיש בזה רבותא גדולה, שלעומת מידותיו של בשר ודם שכאשר חוטאים נגדו פעם ופעמיים ושלוש הוא כבר לא כל-כך ממהר למחול, מידותיו של הקב"ה אינן כן, אלא גם כאשר יהודי הרבה לחטוא, הוא יתברך מרבה לסלוח. ואם כך הם פני הדברים אז שאלתנו עולה ומתעצמת- מדוע זה כל אותן תחינות ווידויים מרובים, ולמה להזכיר כל-כך הרבה פעמים שה' יתברך הוא "א-ל מלך יושב על כסא רחמים" בשעה שהוא כבר סלח ומחל.

ישנה סיבה נוספת שיכולה להקשות עלינו להכנס לאוירה של 'אלול', והיא, שבסה"כ אנחנו מרגישים בסדר עם עצמנו אל מול ה' ואל מול רצונו המתגלה בתורה, ולא זו בלבד שזו הרגשתנו אלא שיש לנו 'סיבה טובה' להרגיש כך. משום שהרי אנחנו ב'עשירון' העליון של היהדות בעולם. אם נבוא חשבון - כמה יהודים יש כבר בעולם, נגיד 15 מיליון, כמה מתוכם שומרי תורה ומצוות-  נניח 4 מיליון. כמה לומדים בישיבות – אולי 200 אלף, אם כך אנחנו במקום לא רע... נחדד מעט את העניין – אם נמשיל את מערכת היחסים שבינינו לבינו יתברך, למערכת יחסים שבין מעסיק לעובד, בדרך כלל העובד הוא לא מושלם והמעסיק יודע זאת, ובכל זאת משתלם למעסיק להמשיך ולהעסיק את העובד שלו על אף מגרעותיו. ולכאורה קל וחומר הדבר כלפי ה' יתברך, שהרי "הוא ידע יצרנו" עוד לפני שאנחנו הכרנו אותו, והוא גם מביט ורואה את מאמצינו הכנים לעובדו ולשמור את תורתו, ולכאורה היינו יכולים לומר שאין לנו מה לדאוג מאימת הדין כי סה"כ 'משתלם' לקב"ה להשאיר אותנו כאן.

לסיכום – מדוע יש מאמץ מיוחד בעבודת ה' של אלול, הן מצד הסליחות והן מצד יום הדין הקרב, הרי ה' טוב והוא סולח מהר, ואנחנו סה"כ יהודים טובים.

פועלים או בנים

המסקנה המתבקשת מכל הנ"ל היא שודאי וודאי שהמטרה של 'אלול' עם הסליחות והאווירה המיוחדת, היא לא רק המחילה על החטאים של כל השנה ופתיחת דף חדש ביחסים שבינינו לבינו יתברך, אלא יש כאן משהו אחר. עד עכשיו הסתכלנו על מערכת היחסים שבינינו לבין ה' יתברך כאל יחס שבין שני חברים או שבין מעסיק למעסיקו, ולכל היותר ליחס שבין עבד לאדונו. אבל התורה אומרת שבנים אנחנו לה' אלוקינו, והציפייה שיש לאב מבנו (ואף מהבן כלפי עצמו, שכן מי רוצה להיות 'בן סורר ומורה') גבוהה בהרבה מהציפייה מעבד או מעובד. כגודל עוצמתם של הקשר והאהבה כך גדלה האכזבה והפגיעה כאשר ישנה, עד שנוכל לומר שעיקר הכאב והפגיעה נובעים לא ממה שהאחר אמר או עשה, אלא בגלל ש"איך הוא יכל לעשות לי את זה", איך הוא הגיע למצב שהוא לא רואה אותי, מתעלם מהקיום שלי.

ישנה אף מדרגה גבוהה יותר, למעלה בקודש ממדרגת הקשר של בן לאביו, ישנה מדרגה של קשר שבין קוב"ה לכסנת ישראל המומשלת בשיר השירים, קודש הקודשים של הכתובים, ליחס הדוד לרעייתו. במערכת יחסים של זוגיות הכל כבר נראה אחרת, אין עוד מקום לסברות של מה אני צריך להקריב ולתת ומה אני ארוויח בתמורה, אלא הנושא הוא עצם הקשר שבין האוהבים, קשר שנכרתה עליו ברית.

מהי ברית

מהי ברית ובשביל מה אנשים כורתים ברית ביניהם. שהרי אם שניים אוהבים זה את זה והם חברים טובים – מצויין, מה הם מרוויחים אם יכרתו ביניהם ברית.

הכי קל להבין את זה דרך חתונה, ברית הנישואין. בחור ובחורה נפגשים, יש נשיאת חן ואהבה והם מחליטים להתחתן. למה? מה זה מוסיף?

ההחלטה לכרות ברית, להתחתן, היא החלטה שתחייב אותם זו כלפי זה, ולהיפך, לכל החיים, הברית נותנת תוקף להחלטה, תוקף כזה שנסיבות החיים, יהיו אשר יהיו, כבר לא יפרידו בין השניים. גם אם לבבותיהם יתרחקו מעט, וגם אם יריבו, גם בשעות קשות ובנסיונות מורכבים וקשים, ברית היא ברית. והיא זו שתתן את הכח להצמיח את הקשר והאהבה מחדש. אותו דבר בין שני אוהבים-ידידים, שמחליטים לכרות ברית, הם בעצם אומרים אחד לשני: "אחי היקר, לא משנה כמה נתרחק, וכמה החיים יובילו אותנו בדרכים שונות אני תמיד אהיה בשבילך כשתצטרך אותי". לאור הנ"ל אפשר לחשוב שהברית נצרכת לא בעבור הרגע בו היא נכרתת, אלא בשביל העתיד הלא נודע, כאשר יהיה ריחוק פיזי ואולי גם נפשי בין השניים, אז תתגלה מעלתה של הברית והצורך בה. אך האמת היא שגם את ההווה הברית צובעת בצבעים אחרים שלא היו מופיעים לולא היא. המשמעות של ברית הופכת את האהבה שהיתה בין השניים מ"התנדבות" למחוייבות, לא מחוייבות חיצונית שהיא כמעמסה על הנפש, שמכיוון שהאדם התחייב אז הוא "צריך לעשות כך וכך", אלא מחוייבות שהיא נגזרת מכך שכל צד 'מריח' או רואה בצד השני חלק מעצמיותו, מעצם הזהות שלו, עד כדי שיכולה הברית להביא ל"אחדות הנפרדים", אהבה בגימטריא אחד.

כאשר אנו מתייחסים אל הקשר שלנו כלפי ה', לא כאל קשר המבוסס על "תן וקח" אלא כקשר של ברית, גם היחס אל החטאים משתנה. זה לא דומה לעובד במפעל שיכול לומר בלב שקט – "אני עובד טוב סך הכל", בקשר כזה אין מקום שצד אחד יקום ויאמר: "בגדול אני די נאמן לך", שכן כל עניינה של הברית היא נאמנות מוחלטת ללא זיופים, וכל פגיעה בברית ובקשר היא למעשה בגידה בצד השני. המשמעות של הבגידה היא למעשה התעלמות (מודעת או לא מודעת) מקיומו של הצד השני, וכדי לתקן פגיעה כזו צריך להתאמץ. מתבקש שיהיה כאן תהליך של חידוש קשר וקשירתו מחדש בקשר אמיץ וחזק, ולא נוכל להסתפק בבקשת סליחה גרידא. מעבר לכך, גם לא נוכל להסתפק בבקשת סליחה פעם אחת, משום שאף על פי שה' יתברך הוא "חנון המרבה לסלוח" שסולח מייד, אנו מצידנו, ראוי שנרגיש ונשים אל ליבנו שהחטאים הובילו אותנו להתעלמות מקיומו של ה', כביכול במשך זמן לא מבוטל חיינו את חיינו כאילו הוא אינו (לפעמים אפילו תוך כדי שלמדנו תורה וקיימנו מצוות!), ראוי שנבין שאנחנו בבור עמוק של שכחת ה', בור שכדי לצאת ממנו צריך חבל חזק ועבה, חבל שנשזר מהתפילות, הרצונות והמאמצים הכנים שלנו לחדש את הברית ואת הקשר. התחינות והסליחות, כאשר הן יוצאות מהפה בצורה כנה, הן גורמות לנו לחזור ולהיות עומדים לפניו יתברך, מודעים בכל ליבנו לקיומו ולהימצאותו בכל, ואז אנו שבים בתשובה – לפניו, להיות עומדים לפניו, נכונים לחדש את הקשר ואת הברית.

אפשר היה לנסות לענות על השאלה גם מכיוון שונה, ולבארה ע"פ משל, לאדם שבור לב וגוף, שהיה במצב שפל מכל הבחינות, בריאותית, נפשית, כלכלית וכו', ובא לפתע אדם 'מלאך', ומשקיע בו המון זמן וכסף, ולוקח אותו לרופאים ולמטפלים הכי טובים ויקרים, ודואג בכל מאודו להקים את הדל מעפרו, עד שהדל אכן מתרומם והופך לאיש נשוא פנים ומבוסס ולא נותר זכר לשפלות שהיה בה בעבר. כמובן שהלה יהיה אסיר תודה למיטיבו, ואם קרה והתקיים בו מקרא שכתוב "וישמן...ויבעט" ותגרם פגיעה למיטיבו בגללו- ברגע שהוא יבין מה עשה ובמי פגע- רגשות האשם והחרטה שימלאו את ליבו יהיו עזים ביותר. הוא ירבה בבקשות סליחה ומתנות ויעשה כל שיוכל כדי לפייס את מיטיבו. כך גם אנו- אם נשים ליבנו לכל מה שעשה לנו הבורא ב"ה לעומת היחס שהשבנו לו, לא נוכל להמשיך ולחיות "כרגיל".

אך עדיין נראה שאין בכוחה של התבוננות מסוג זה להוציא את הנפש לחופשי ממאסר תחושותיה, כי סוף כל סוף היא נשארת אסירת תודה, ואסיר תודה – הוא עדיין אסיר. רק אם נצליח לבוא לידי מידה זו של אהבה והשתוקקות אל ה' יתברך כי הוא חיינו, ונרצה בכל מאודנו לחדש עמו את הברית ואת הקשר החי, אזי נוכל מכוחו של הרצון הזה, לבוא ולהביט על מצב יחסינו עם ה' בהווה ולבחון אותם לעומת טיב הקשר והיחסים שהיה ראוי שיהיו, להתחרט ולהשתנות.

נראה אולי שזה מה שחודש אלול בא לומר לנו. עבודת "אני לדודי" של אלול היא להקשיב מה ה' אלוקינו באמת שואל מעמנו, שנהיה בבחינת "ביקש ה' לו איש כלבבו" – לא המוני פועלים שעובדים  ומקבלים משכורת שכל מאווייהם מסתכמים בלנוח על הספה עם כוס בירה אחרי העבודה, זה לא מה שה' ביקש, לא בשביל זה הוא ברא את העולם. ה' יתברך מבקש שנהיה "כלבבו", שנראה לו שאנחנו רוצים אותו בכל ליבנו, ושאנחנו מוכנים לעשות לא רק את מה שהוא ביקש מאתנו, ולא רק את מה שהוא רמז לנו שהוא רוצה, אלא להיות נכונים להקשיב, להבין ולעשות גם את מה שהוא רוצה ולא רמז אפילו. שכל חיינו נהיה מעתה עם הפנים אליו, שנראה לו שרוצים אנו בברית המופלאה שבינינו לבינו.