ובתורתו יהגה

תורה דיליה

תורתנו, תורת משה, איננה עוד ספר היסטוריה, ואף איננה ספר חוקים. ישות היא. ישות שמערכת יחסים לנו עמה. לומד התורה מתוך קשר ודבקות, חש שנכנס הוא לתוך קשר[1], עיתים שמאירה לו התורה פניה, ועיתים שמראה לו פנים עצבות. יש שמגיע הוא האדם לבהירות ויש שיוצא הוא בחוסר סדר. פעמים מגלה היא לו סתריה וסודותיה, ועיתים שאינה מישירה מבטה לעברו – בימים שכאלו בוחנת היא אותו, רוצה לדעת האם ישקיע בה עוד, החשובה היא לו באמת, כמה גדולה לה אהבתו.

הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות, בדבריו על המשנה המלמדת את היסוד של 'וקנה לך חבר', מביא בשם אחד מהחכמים שהחבר הוא 'אחר שהוא אתה', מפני שתהיה כוונת שניהם לדבר אחד. אותו החכם מגדיר חֲבֵרוּת כ"יחסי גומלין של רצון טוב בין אנשים, מטעמים של תועלת, הנאה ומעלות טובות" ומציין שחברות מתקיימת רק כאשר היחסים הדדיים לשני הצדדים. הוא מדגים כי איננו יכולים להיות חברים של כוס יין, למשל, כיוון שהכוס נטולת יכולת להשיב חיבה ואהבה. האם באמת כך הדבר? האם אפשר ליצור מערכת יחסים גם בלי לקבל תקשורת ואהבה מהצד השני? אולי לא חברות נקרא לה, אבל אהבה היא לבטח.

עיתים שפוסק האדם ממרוצת לימודו וחושב הוא על הקשר, אולי אף תמה לעצמו לשם מה לומד הוא, ולמה לו להכניס עצמו תחת עולה של תורה. פעמים אלו לא רבות הנה, וככל שעובר הזמן נעלמות. לא כי לא שואל הוא ולא מבקש, אלא כי ככל שמתקדם הוא בתלמודו ומתפתח, שמח הוא בלימודו, מרוצה הוא בתורתו ומתמלא סיפוק, שאלותיו וספקותיו ממילא לא צפות הנה – אוהב הוא. הפינה שיש לו לאדם בלב עבור התורה מתרחבת היא ללב מלא ושופע אהבה. לומד הוא האדם ויודע, קונה הוא לו תורה, ואט אט נעשית התורה לתורתו, הופכת היא לתורה דיליה.

הצמאון שהנשמה משתוקקת לשלמותה הכללית, משתבר הוא בכל הארה רוחנית שבאה עליה, אבל הצמאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה (הרב קוק, אורות התורה פרק יא).

צריך הוא האדם חברים, זקוק הוא לחברה ולקשרים. נפשו צמאה לאהבה, ממש כשם שצמאה היא לבוראה, לאמונה, לנגיעה בטהור ממנה, במעבר לה. שתי מערכות אלו, אמונה ואהבה, הרבה יש לדבר עליהם, והרבה לשתוק. בחלק מהן אפשר לגעת והרבה מהן עמוק איתנו. אף את מה שנגענו לא תמיד נוכל לקמט למילים, ולצרף אותיות למשפטים; הרבה יש ונשגבים הדברים מאיתנו. האמונה והאהבה מתעלומות הנפש הם, ממסתוריה של הבריאה. יכולים אנו לומר, שכשם שהלחם איננו בשביל להשביע רעבון, אלא אדרבה, תחושת הרעב היא למען יאכל האדם וייתן מזון לגופו – כך הצמאון לאהבה ואמונה נטוע בו באדם משחר נעוריו, למען תגיע נפשו אל בוראה, אל יוצרה.

במערכת יחסים ששני צדדים לה ישנם שלבים והתפתחויות. וודאי שבלימוד התורה, עת נפתח הוא האדם, כשמתקדם ומכיר יותר, חש הוא שהאתמול רדוד היה, וכמעט אף גבל בחוסר הכרות. ולא היא, לולי יום האתמול, היום לא היה מגיע, בנוי הוא העכשיו על העבר.

עמל וענווה

עם התורה, כבכל קשר, ישנן שתי נקודות בסיסיות איתן צריך הוא האדם לבוא ולגשת. ישנו ממד של השקעה ונתינה, של עמל ויזע, עד כדי השתעבדות למען הנאהב. זהו עמלה של תורה שיכול להיות בנוי רק על גבי זיקה נפשית עמוקה, מעל אהבה גדולה. לומד התורה שמוותר על דברים רבים בחייו, שנותן לה את היפות שבשנותיו, חוסך אוכל מפיו ומנדד שינה מעיניו – הוא שידע אהבת תורה מהי.

הורונו חכמינו שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. אדם צריך לסגל לעצמו יכולת הקשבה אמתית, צריך הוא לדעת שיש לו מה לשמוע ולקבל מכל בריה בעולמו של הבורא. צריך הוא לקנות לעצמו ענווה[2]. צריך הוא לדעת לשים עצמו בצד. כמה שזה נשמע פשוט, מסובך הדבר כמעט עד בלתי אפשרי.

כך מול אנשים ודמויות, וכך מול תורתנו. זקוקים אנו לתת לתורה לדבר, להיות קשובים לה, לשמוע את דבריה, לנסות לזהות את מנגינתה, ולהיענות לרצונותיה. עבודה גדולה היא, ומוכרחת, הלוא כך יסד לנו ר' חיים וולוז'ינר (כתר ראש נ"ו): "חידוש תורה נקרא כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים מחוורים אצלו", אבן פינה הם דבריו בלימוד התורה. מטרתנו אינה לחדש, אלא להבין טוב ולעומק את דברי הגמרא והראשונים. לקרוא ביושר ובבקורתיות.

יכולת הקשבה אמיתית, יכולת קבלה, כשם שמוכרחות הן בכל מערכת יחסים כך מוכרחות הן לקניין תורה. תלמיד חכמים 'הנני' שגורה על לשונו, שהרי הסביר לנו רש"י בפרשת העקידה, שכך היא ענייתם של חסידים לשון ענווה הוא ולשון זימון. רואה תלמיד חכמים עצמו ככלי, רואה הוא עצמו כשליח, זהו סוד הצלחתו, זוהי סגולתה של תורה לשמה. אדם שכזה, שמיעה מיוחדת לו, ראיה אחרת, השמש מאירה יותר לעומתו, תכלת השמיים כלפיו זוהרת היא יותר. רואה הוא את ההדר שבבריאה, אוהב הוא את הבריות, מסתכל הוא בעין יפה על הדמויות המתהלכות תחת לחלונו, נותן הוא מקום לכול, וכך גם תורתו משמחת היא, מלבבת.

וכך ביאר רבי שמעון שקופ (בהקדמתו לשערי ישר) את מילות התפילה "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו", שאין לשמוח במתנת חלק החכמה, רק אם הוא עבד נאמן שחושב שהכול אינו שלו ורק לרבו ואדונו, אזי זו שמחה שלימה בקניין החכמה.

בארה של תורה

ישנם לאדם כמה סוגי קשרים, עם כל חבר שח הוא אחרת, בשפה משלו. ישנם לו חברי ילדות, מאז ומעולם כך היה, לא זוכר הוא אחרת. ישנם חברים שחתר הוא לעברם, שזיהה בהם נקודה או דבר מה; ישנם חברים למסלול שפשוט זה כך, סתם כך, מפני שהיו יחדיו צומת ארוכה, תקופה. רק זאת נאמר, שגם חברוּת ממסלול החיים, כשמתפתחת היא, כשמגיעה לכדי אהבה – עמוקה היא, בעלת זיקה ומשמעות, שהרי מכוון אותו לבו אל מי יפנה ועם מי ישוח; יודע הוא פנימה עם מי תצמח לה החברות, אצל מי ימצא אוזן קשבת ומי יבין לרוחו. לא לכל אדם נמשכת נפשו[3].

מערכות קשרי האדם שונות הם אחת מרעותה, מסקרנות הן, מפתיעות, וגם דורשות ומחייבות. לא הרי חבר ילדות כהרי חבר ממסלול החיים, ולא הרי חבר למסלול כהרי חברוּת שהחלה מזיקה של הערכה ואהבה. מקום אחר תופס הוא בנפש, לא שמערכת אחת טובה מחברתה, אלא ששונות הנה, צורך אחר של האהבה מגשימות הן ומביאות את הנפש על סיפוקה. לא שאין יכול חבר לעיתים לחבוש שני כובעים, אולם המערכות שונות הם, על בקשה אחרת נענות.

אף עם התורה סוגי הקשרים השונים באים לידי ביטוי. במטבעות לשון שונות מדבר הוא האדם עם תורתו. ישנו קשר של ילדות, קשר טבעי ופשוט; ישנו קשר למסלול החיים, קשר שאף מתפתח לכדי לב מלא באהבה, קשר שהתחיל מכך שהאדם נפגש עם דפי הגמרא וספרי הראשונים לאורך ימיו ושנותיו; וישנו קשר של זיקה, קשר של הערכה, חתר הוא האדם אל תורתו, הבינה היא נפשו של האדם שבתורה תמצא מזור לצמאונה, יודעת נשמתו שחכמה תמצא בתורה, מלאה היא התורה וגדושה, קורנת היא ומקרינה טהרה ועדינות, תום וטוהר.

שלושה סוגי קשרים אלו, שלושה סוגי תלמידי חכמים הם[4]. מעיין, מקור מים חיים הוא, אף הבאר והבור הינם מקורות מים, אך קיים הבדל יסודי ביניהם: הבור מקבל את המים אשר הובאו אליו מבחוץ - מֵי הגשמים באים ונאגרים בתוכו; לעומת זאת, את הבאר חופרים לעומק עד שמגיעים אל המים החיים הנובעים בתוכה שהיו קיימים בה בעומק, החפירה רק מסירה את המעטפת שמנעה מהם לפרוץ.

ישנו תלמיד חכם שהוא בחינת בור מים, אמנם אינו מאבד טיפה, אבל אין בו אלא מה שניתן לתוכו, אומר הוא רק אשר קיבל מרבותיו. דומה קשר זה לקשר שהתחיל כזיקה וכהערכה, בא האדם בשביל לקבל מחברו, צד מקבל ומקשיב לו בנפש.

ישנו תלמיד חכם אחר שהוא בחינת מעיין, מימיו מתגברים מעצמם. תלמיד חכם זה יש לו לב מבין, יודע הוא להוציא דבר מתוך דבר. סותר הוא ובונה, מנתח ומחדש. מכיוון שקשר זה בנוי על השפעה ונתינה, חסרון לו לת"ח שכזה, לא הורגל לשמוע דעה אחרת המתנגדת לדעתו. לא נבנתה לו בנפש עמדה של תלמיד, שהרי מעיין הוא. אם צד של נותן הגיע לקשר, פעמים שאף לתורה עצמה איננו מקשיב שהרי תורה דיליה היא[5]...

אך קיים תלמיד חכם בבחינה שלישית – בחינת באר. תלמיד אשר למד אצל רבותיו בימי נעוריו, הורגל הוא לשמוע, יודע הוא קבלה מה היא, אוזן קשבת רחש לו. אולם משעומד על דעתו, משתהא שלהבת עולה מאיליה, מים חיים לו.

סודה של הבאר הוא להגיע למקום של נביעה פנימית. בפשיסחא מלמדים (קול שמחה תולדות אות ז) שבארות נסתמים כשהעבודה לא פנימית. כוונת התורה בסיפורה שהפלישתים סתמו את בארות אברהם, שרצו הם ללכת בדרכו ובעבודתו, אולם היה זה ללא החיות הפנימית. השתמשו הם בחותם לא להם. יצחק לא כמוהם היה, וקודם שחפר באר על פי דרכו בעבודת הבורא, חפר את הבאר אותה חפר אביו, תחילה הלך הוא בדרכו של אבא. זוהי עבודתו של יצחק, חופר הוא בארותיו של אביו, ממשיך בדרך ישנה ומים פורצים מאליהם, ומאליה הופכת היא לחדשה.

כך דרכה של הבאר. לומד הוא האדם, והולך לו בדרכם של רבותיו, עם הזמן מעמיק הוא אל תוך עצמו, מגיע לאלוקיו בדרכו, דרך הנביעה הפנימית שבו, הולך ועולה הוא בדרך המיוחדת לו. והתורה תורת רבותיו מתנגנת אצלו במנגינה אחרת. מנגינה ישנה עם נופך חדש, נופך שלו.

כך האיר לנו המאור ושמש בשירת הבאר, שאי אפשר לו לאדם להשיג פנימיות התורה אם לא שילמד תחילה פשטות התורה על בוריה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, שלומד על מנת ללמד לשמור ולעשות. ואם הוא לומד למען יתגדל בה - אינו משיג הלכה אליבא דאמת. וכך אמרו חכמינו וממדבר מתנה כיון שאדם עושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה.

כשהגיע הוא האדם לדרגת הבאר, כשנובעים הדברים מפנימיותו, אזי הופכת היא התורה לתורתו, כאשר מצליח הוא להיות קשוב, כאשר שם הוא את עצמו בצד, כשקונה הוא לו את היכולת לחוש את פעימות לבה של התורה, אט אט ולבו שלו דופק הוא באותו קצב, אט אט והופך הוא לאיש של תורה[6], איש שהעדינות ניכרת מבעד לריסי עיניו, וחוט של חסד משוך לו על שפתיו.

לשמוע, ללמוד וללמד

בשלביו הראשונים צופה הוא האדם מהצד, מתבונן, נותן הוא לתורה לדבר, לחדש לו, להאיר פניו מאורה. נותן הוא לה להוליך אותו בין חדריה. נותן הוא מעצמו, משקיע הוא מאמצים, אך בעמדת צופה הוא, בעמדת המבקש. מבקש את בוראו מבקש הוא את תורתו, בא הוא ללמוד, לקבל. ומכאן מתחיל קשר אחר, קשר מסוג שונה, מערכת יחסים כשל איש ואשה, בחינת "אל תקרי מורשה אלא מאורסה". כיוון שזכה ונעשית התורה לתורתו, מהלך אחר הוא. קשר של שותפות, הבנה והתאמה, השפעה הדדית.

זכיתי בילדותי וראיתי. עד היום מתבונן אני משתאה איך ניגשים אנשים שכאלו לתורתם, מביט אני כיצד קוראים הם אותה עוד לפני שהיא מדברת, נפעם אני לראות עד כמה מכוונים הם איתה, כמה עוד לפני ששחה בהיר להם מבוקשה. מתסכל אני איך בחדריה מתהלכים כבביתם, עד כמה מכירים את פינותיה וסדריה, רואה אני ויודע...

בזמנים כשלנו, מוכרח הוא הדבר לפתח את תכונתם של תלמידי החכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה, שיודעים הם להיות קשובים לדעות ולסברות השונות, לראות ייחודם, ולאהוב את השוני שבהם, על אף האתגר הגדול. שהרי לימד אותנו הרמב"ן בפרשת חיי שרה, שדווקא משלל הצבעים והגוונים נצבעת היא כנסת ישראל, דווקא משלל הדעות והסברות הסותרות נבנה לו בית המדרש של העם היהודי.

הדברים נכתבו לאורו של מו"ר ר' זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, מורו ורבו של אבי. ולוואי ונזכה להדבק במידותיו, באצילותו, בענוותנותו – לקבל ממאור פניו. שנדע לברור לנו דרך ישרה שתפארת תהיה לנו מן האדם.

[1] "השכל האובייקטיבי בעל הביקורת החדה, המעוף וההיקף, הוא יסוד היסודות של העסק בדברי תורה, ברם ההכרה אינה נשארת סגורה בתחום השכל. פורצת היא לה דרך אל התודעה, ההויה האישית מתמלאה תוכן חי ומפעפע, בעל כיוון ומבט חדשים" ('גאולת נפש הדור' לרב סולובייצ'יק).

[2] "חשב הכרמל שעליו תשרה שכינה בהיותו סמל לקנאה, עליו נשחטו נביאי הבעל. התבור חשב שהוא ראוי, בהיותו סמל לגבורה לאומית ששם שרה דבורה. נבחר סיני שנתלש מהר המוריה מקום גבורת הנפש וקנאות דתית לא נגד אחרים כי אם על עצמו" (הרב ראובן מרגליות, דברים בעיתם, ס"ב).

[3] כמובן שבקשרי מסלול החיים יש את חבר התועלת, וישנם אף קשרים רגילים ופשוטים, סתם ככה לאורך החיים. נצרכים גם הם, צריכה אותם הנפש, כאן מדובר על הקשרים של המעבר, בטח בהקשר של השוואה לקשר עם התורה.

[4] "רבי עקיבה אומר הרי הוא אומר 'שתה מים מבורך', באר מתחלתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו, אין בו אלא מה שבתוכו, כך תלמיד מתחלתו לא היה אלא מה שלמד. 'ונוזלים מתוך בארך', דומה לבאר מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה כך באים תלמידים ולמדים הימינו. ואידך זיל גמור" (ספרי לפרשת עקב); "כמו כן בנפשות נבדלו זרע ישראל שבהם יש מעין נובע ביותר. ובאמת הוא בכח האבות שחפרו הבארות כמ"ש באר חפרוה שרים. וע"ז כתיב שתה מים מבורך" (שפת אמת תולדות).

[5] "לענין התלמידים דרש רבן גמליאל הזקן.. דג טמא כיצד. בן עניים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. דג טהור כיצד. זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דעה" (אבות דרבי נתן מ).

הראה הרב שלמה פישר (דרשות בית ישי סימן נ"ג) ש'דעה' היא עמוד שדרה (דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה, בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי – ע"ז לט א). ת"ח שעומד הוא בזכות עצמו, יכול לשחות כנגד הזרם. אולם ת"ח שאין בו דעה, נגרר הוא ונסחב. הולך הוא אחר שמועתו וקבלתו, איננו פתוח לשמוע דעה אחרת. תלמיד חכם שיש לו דעה הוא שנאמר עליו שכל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, היות שדווקא מי שבטוח בעמדתו הוא זה שיכול לשמוע דעת הזולת ולהיות מחודד עמו בהלכה; אולם מי שניזון רק מקבלתו, אין בו את היכולת לשמוע ולשקול באמת דברים אחרים. והוסיף הרב פישר על פי דברי המדרש "וזהב הארץ ההיא טוב – שאין תורה כתורתה של א"י", בא"י התורה פנימית היא לאדם, איננה חיצונית, בה יש לו לאדם עמידה ויציבות, ודווקא מפני כך מנעימים זה לזה בהלכה, ודו"ק.

[6] מה דודך מדוד – לפרקים רחוקות התורה נישאת לאדם ומזדווגת עמו. נישואיה עמו קמים על ידי ייחוד המביא לידי יחדות שסופה אחדות שלמה. התורה נקלטת לתוך נבכי ישותו ומתמזגת עמו. מי שזכה לכך זכה לנשמה יתרה, נשמת התורה, שממנה בוקע מעיין הברכה. איש ההלכה שהתורה נישאת לו ודבקה בו "רואה" תכנים הלכיים, "מרגיש" אידיאות הלכיות כאילו היו תוכני קול, מראה וריח.