מאבק הזהויות

זהות דתית וזהות חילונית

אנחנו נמצאים בתקופה של התמודדות ושל בירור. שאלות גדולות, גם כשהן מופיעות כהתמודדות ומאבק, מולידות את הצורך בליבון עמוק יותר, בירור וחידוד מושגים, ותובעות אותנו לחשוב מחדש. נעסוק בשאלות הללו של הזהות הדתית והחילונית, מתוך המקורות הראשוניים שבתורה – פרשת גן עדן.

במשך דורות רבים בעבר הרחוק, האנושות התאפיינה בזהות דתית. במאות השנים האחרונות, הולכת וצומחת באנושות זהות חילונית. היום זו כבר מציאות נתונה: בתוך החברה האנושית המערבית מצויות שתי הזהויות הללו, זו מול זו.

כיצד מוגדרות שתי הזהויות? במובן הפשוט ביותר, אפשר להציג אותן כך: זהות דתית רואה את  אלוקים במרכז, בעוד זהות חילונית רואה את האדם במרכז. זהות דתית תובעת מהאדם לבחור ולעשות את מה שאלוקים רוצה, זהות חילונית קוראת לאדם לבחור ולעשות את מה שהוא רוצה.

לכאורה, זו שאלה של המאות האחרונות הבאה בעקבות התפתחות של העידן המודרני, אך לאמיתו של דבר מדובר בהתמודדות עתיקה בהרבה. בדברים הבאים ברצוננו להראות שהבחירה בין שתי הזהויות הללו עומדת במוקד סיפורו של אדם הראשון; אחרי שנעשה זאת, נצלול מחדש לסיפור אדם הראשון, על מנת לחשוף ראייה עמוקה יותר שטמונה בה בשאלת הזהויות.

דילמת הזהות של אדם הראשון

בלב סיפורו של אדם הראשון בגן עדן עומדים הצווי האלקי שלא לאכול מעץ הדעת, וכישרון הבחירה שניתן בידיו של האדם. האדם עומד מול שתי אפשרויות: עליו לבחור בין מה שהוא רוצה ובין מה שאלוקים רוצה. הוא רוצה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ואלוקים רוצה שלא יאכל מהעץ.

האדם נדרש להחליט אם לממש את רצונו שלו או לעשות את רצון ה'. בחירתו של האדם לאכול מהעץ, תחשב במהותה כבחירה בזהות החילונית. לפי טענה זו הבחירה בזהות החילונית אינה מותנית בכפירה באלקים, אלא בשאלה מה האדם שם במרכז החיים שלו; את עצמו או את אלקים. למרות שלאדם הראשון ברור שיש אלקים, מעדיף אדם הראשון את רצונו על הרצון האלקי. העדפה זו שהיא מוקד חטא אדם הראשון, היא מהותה של הזהות החילונית. ניתן לראות בכך שאלה תמידית. האדם הוא יצור שתמיד יש לו רצונות. האתגר להיות אדם עובד ה', הוא האתגר של להיות מסוגל בכל פעם שיש סתירה בין הרצון האנושי לאלקי, לשים בצד את הרצון האנושי, ולבחור ברצון ה'.

לפי זה, המסר המשתקף מהפרשה הוא שהאדם נקרא לבחור בזהות הדתית, כלומר לשים את הרצון האישי בצד מפני הרצון האלקי. זאת בניגוד לאדם הראשון שבחר בזהות החילונית ושם את רצונו במרכז, ועל כן גורש מגן עדן והחמיץ את ההזדמנות לממש את ייעוד הבריאה.

אולם למרות ההחמצה הקשה של אדם הראשון, אופציית הבחירה בזהות הדתית לא עברה מן העולם. התורה ממשיכה את סיפורה של האנושות ומתארת איך אברהם אבינו, בוחר בזהות הדתית: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח יט). אברהם מקים את עם ישראל שנועד לממש את אותה המגמה כפי שבולט במתן תורה. קבלת התורה תוך אמירת 'נעשה ונשמע' משקפת בצורה חדה את הבחירה לקבל על עצמנו את רצון אלוקים. יש אם כן בתורה גם אפשרות חלופית לבחירתו של אדם הראשון, בחירה בזהות הדתית.

לפי ניתוח זה, הבחירה בין הזהויות איננה עניין שנולד בעידן המודרני, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור המכונן של האנושות ושל התורה.

הקריאה הזו מעוררת כמובן שאלה עמוקה יותר – אם עומדת לפנינו הדילמה לבחור בין הזהות הדתית לחילונית, למה לבחור במה שאלוקים רוצה? הבחירה לעשות מה שאנחנו רוצים אינה מצריכה הסבר מיוחד, אבל מה הסיבה להעדיף את הרצון האלקי על פני רצוננו שלנו? לשאלה זו יש תשובות רבות. התשובה הפשטנית ביותר שכיון שהוא הכח החזק ביותר האדם חייב לעשות את רצונו. התשובה שהטעם לכך נעוץ בהיותו בורא העולם ומלכו. התשובה שהוא חכם יותר ויודע יותר טוב מאיתנו מה כדאי לנו, וכלה בתשובות עמוקות יותר. מכל מקום, העולם הדתי נדרש להסביר מדוע על האדם לדחות את רצונו מפני אלוקים.

טענת הנחש

במקביל לשתי הזהויות שביניהן צריך האדם לבחור, עומדות לפני האדם בגן עדן שתי 'דמויות' - אלוקים והנחש. האלקים אומר לאדם לבחור לעשות את הרצון האלקי. הנחש לעומתו אומר לאדם שלמרות שאלוקים מצוה עליו לבחור בחירה מסוימת שהיפוכה יביא למיתתו, לא כדאי לאדם להאמין לו. אם יבחר האדם לממש את רצונותיו שלו לא רק שהוא לא ימות – 'לא מות תמות', אלא שהדבר יסב לו אושר ויעצים אותו. הנחש 'מגלה' לאדם את הדרך לעזוב את אלקים ולהסתדר בלעדיו על ידי האכילה מעץ הדעת, ובכך להיות כאלקים.

מה מתברר בסוף הסיפור? במבט פשוט מתברר שהנחש רימה את האדם. האדם האמין שאם יעשה את מה שהוא רוצה יהיה לו טוב, ולבסוף בשל אכילתו הוא גורש מגן עדן ואיבד את חיי הנצח. אם כן, עולה מכאן שטענת הנחש הייתה שקר ואשליה, והיה משתלם אכן לאדם לדחות את רצונו שלו ולבחור במה שאלוקים רוצה. סוף הסיפור מצטרף בכך למסקנה שהוסקה לעיל, ומסיק מתוך מבחן המציאות של אדם הראשון שעדיף לאדם לבחור במה שאלוקים רוצה שיעשה, ולא במה שהרצון של האדם עצמו קורא לו לעשות.

בסיכומו של דבר לפי מה שראינו עד עתה, סיפור גן עדן מציף לראשונה את שאלת הזהות הדתית והחילונית כפי שהוגדרה בראשית המאמר. הוא מלמד שכדאי לאדם למחוק ולבטל את עצמו ולבחור ברצון האלקי ובכך יזכה לחיים טובים ולאושר המלא, וכי רע יהיה לאדם אם יעזוב את הרצון האלקי על מנת לבחור לממש את הרצון האנושי שלו, שמנוגד לרצון האלקי. פיתוי ההליכה אחר מימוש הרצון האנושי מתגלה כאשליה כואבת בעלת סוף מר, והויתור עליו הוא צעד ששכרו המלא בצידו.

שני צדדים באדם – מבט עומק על זהותו של אדם הראשון

אם נתבונן היטב בפרשת אדם הראשון נוכל להבחין שעד עכשיו לא הבאנו בחשבון את התמונה כולה. מבט זה יאפשר לנו לזהות רובד עמוק יותר, שיש בו תשתית לתפיסה ולחויה של זהות דתית מלאה יותר, שחושפת גם מה חסר בתפיסה הדתית הרגילה שעולה מפרשת גן עדן כפי שתוארה עד עתה.

כבר ציינו שיש שתי דמויות בסיפור – אלוקים והנחש. אולם, במקביל לדמויות אלו יש בסיפור עוד צמד מושגים שצריך לתת עליו את הדעת, והוא מצוי בתוך האדם עצמו. לפי התיאור של בריאת האדם הוא בנוי משני יסודות: נשמה וגוף, נשמת חיים מהאלקים ועפר מן האדמה. "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). כשאנו מוצאים כי מחוץ לאדם נזכרים אלוקים והנחש, מתבקש להתבונן בצמד המקביל בתוך האדם – הנשמה והעפר, ולבחון את היחס בין שני הצמדים, ואכן התבוננות זאת מולידה מסקנות חשובות.

התורה מרמזת כי העפר שבאדם הוא החלק שמתיחס לדמותו של הנחש, שהרי על הנחש נאמר  בסופו של הסיפור 'ועפר תאכל כל ימי חייך'. כמו כן נשמת החיים שבאדם היא החלק באדם שמתיחס אל אלוקים, שהרי אלקים הוא שנפח "באפיו נשמת חיים", ו"מאן דנפח מתוכיה נפח" (זהר). גם בלי שנפרש במדויק מה משמעותם של דימויים אלו, יש כאן אמירה משמעותית – אלוקים אינו יוצר את האדם משני יסודות חיצוניים, נשמה ועפר. הוא יוצר אותו אמנם מיסוד העפר אך נופח בו נשמה אלקית.

יש אם כן באדם שכבה שמתכתבת עם עולמו של הנחש, ושכבה שמתייחסת ישירות לאלוקים. אלקים והנחש שמדברים עם האדם בפרשת גן עדן 'מקבילים' לשני המרכיבים שבתוכו.

הראייה הזו מחוללת שינוי משמעותי בהבנת צומת הבחירה שבה נתון האדם. השאלה כבר אינה האם האדם יתעלם מאלקים או ימחק את עצמו. השאלה היא באיזה שכבה בתוכו יבחר האדם - בשכבה החיצונית שמקשיבה לנחש או בשכבה האלקית הפנימית שבו. האם יבחר בצד של העפר או בצד של הנשמה. הבחירה אינה אם להיות עצמו או למחוק את עצמו וללכת אחר רצון אלוקים שמחוץ לו, אלא איזה מהמרכיבים שבאדם עצמו יעצב את חייו ואת זהותו. אילו האדם היה בוחר בנשמת החיים שבו, הוא היה זוכה לחיי נצח שמקורם באלקים חיים; הבחירה בצד הנחשי שבו הופכת אותו לזמני וחולף וחוזר אל העפר, והורגת את האדם. בניגוד למה שעלה לעיל ההתעלמות מאלקים אינה מימוש עצמי אלא התעלמות מהחלק העליון-הנשמתי שבאדם עצמו. הנחש קורא לאדם לבחור בזהות העפרית שלו, ומשלה אותו שזו באמת הזהות שלו.

הקב"ה הטביע באדם איכויות יוצאות דופן ומיוחדות, מעל ומעבר לעולם הרגיל, החומרי, הטבעי, החוקי. את האיכויות האלה האדם נקרא להצמיח, לפתח, לגדל, להזין אותם במזון המתאים שהוא מפתח אותם. אם במקום זה הוא לוקח מזון אחר שמפתח את העפר שבו, שקשור לתאוה, לנחשיות, לרע, זה גם מה שיצמח, זה מה שיהפוך להיות דומיננטי.

עתה נוכל לשים לב לצמד נוסף שמופיע בפרשה: שני העצים - עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. תחילה נדגיש את העולה מהפסוקים אודותם. לפני החטא האדם הצטווה לאכול מכל העצים כולל עץ החיים, ונאסר עליו לאכול רק מעץ הדעת טוב ורע. רק לאחר שחטא, נאסר עליו לאכול גם מעץ החיים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב).

אם נקביל את צמד העצים לצמדים שראינו תתרחב ותושלם התמונה עוד יותר. עץ החיים הוא המזון המתאים לנשמת החיים, כפי שרמוז בשמותיהם. ממנו האדם היה אמור לאכול ולחיות לנצח. אולם האדם אכל דווקא מהעץ הדעת טוב ורע שמזין את צד העפר שבו, העץ שממית ומביא את האדם חזרה אל העפר. רק מרגע זה ואילך לא יוכל האדם עוד לאכול מעץ החיים כיון שהשתעבד לצד העפר שבו. צד העפר אינו כולל רק את העפר ממש, אלא את כל העולם שהעפר מצמיח – "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (שם, ו), כל הנוצץ ומעורר התאוה שהיא מטבעה זמנית וחולפת. הבחירה של האדם הייתה איזה צד בתוכו להזין ולפתח – האם לקבל מזון שמתאים ל'רקמות החיצוניות' – לצד החומרי של האדם, או מזון שמתאים לרקמות הנצחיות של הנשמה, אלו שמצמיחות את העולם הפנימי, את הרובד הרעיוני והאמוני, את המוסר והרצון הטוב, שיכולים מכח זה להזין גם את הגוף עצמו במזון פסגות.

שני קולות פונים אל האדם בגן עדן: קולו של אלוקים שקורא לו לאכול מעץ החיים, וקולו של הנחש שקורא לו לאכול מעץ הדעת טוב ורע. כשאלוקים אומר לאדם: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, הוא מבהיר לו שאם יזין את הצד העפרי שבו – כוחותיו יתנוונו ועומק חייו יקטע. שכבת העפר שבאדם נועדה להוות רק תשתית לשכבת הנשמה, ואם יזין האדם אותה במקום את נשמתו– החיים ילכו ויתנוונו, ויאבדו את משמעותם ונצחיותם.

יש אם כן הבדל עקרוני בין התורה לבין המושג הרווח של הדתיות, ויש להבדל זה ביטוי מכריע גם בסוגית הבחירה. הבחירה לפי התורה אינה דומה לבחירה שעל פי התפיסה הדתית הרווחת בעולם. התורה לא מכוונת את האדם לבחור אם להיות עצמו או למחוק את עצמו.

יש אמנם צורך ותועלת בתנועה של ביטול כלפי אלוקים, אבל כחלק מההקשר הרחב של הזנת הנשמה שבאדם, ולא מתוך אידיאל שהאדם ימחק את עצמו. הביטול נוטל חלק חשוב בצמיחתו הרוחנית של האדם. יסודו הקבוע בענוה של האדם כלפי מקור החיים האינסופי שמחיה אותו ומטביע בו כוחות, והוא נדרש בתחילת הדרך ולעתים גם לאורכה כדי להסיר סיגים וגם כדי לנתק את האדם מהאגו הצר שמצמצם אותו ומנתקו מאלקיו מנשמתו ומהסובבים אותו. לעפר מהאדמה שבאדם קל מאוד 'לדבר' ולהשמיע את קולו, וכדי להקשיב להד קולה של  הנשמה שבתוכו – צריך האדם פעמים רבות להשתיק את הקולות החזקים והחיצוניים יותר. אולם המגמה אינה שהאדם ימחק את עצמו בגלל אלוקים, להפך: אלוקים קורא לו לממש את נשמת החיים שבקרבו, שהיא החלק האלקי שהוטבע בו.

החידוש של התורה שהאדם נברא בצלם אלקים ונופחה בו נשמת חיים, מפרק את המשואה הדתית – האם יבחר האדם במימוש עצמי או באלקים, וחושפת אפשרות עומק חדשה – מימוש הנקודה העצמית ביותר שבאדם – הנשמה – הוא הוא ההתמסרות לאלקי. למול שני צדדי המשואה המנוגדים, כפי שהם מוצגים בויכוח הדתי-חילוני, מציבה התורה משואה חדשה שבה שני הצדדים מתאחדים. התאחדות הצדדים תלויה בכך שהאדם יהיה מוכן להשתחרר מהשעבוד לשכבות החיצוניות שבו, שקשובות לתדר של הנחש, ולדבוק בשכבות הפנימיות שלו – נשמת החיים – שקשובות לתדר האלקי, ונושאות איכות אלקית.

הנחש משנה את הדילמה – המאבק על התודעה

האופן החדש שבו הצגנו את הדילמה שונה מכפי שהנחש הציג אותה. הנחש הוא זה שניסח את הדילמה בניסוח שבקריאה הראשונה שהצגנו, האם לבחור באלוקים או בעצמך. מתברר אם כן שהנחש לא מתוכח עם אלקים על ליבו של האדם במה לבחור, באדם או באלקים. הנחש מטעה במכוון בהצגת הדילמה בעצמה.

כמובן, הנחש אינו רק יצור שמסתובב בחוץ, אלא גם קול שנשמע בתוכנו. הזהות החילונית תופסת כך את הזהות הדתית, ומטיחה במאמינים 'אתם בוחרים למחוק את עצמכם לטובת רצון אלוקים, ואנחנו לא מוכנים למחוק את עצמנו'. אולם באמת הציור הזה ספוג כבר ממבט הנחש ולא אלו פני הדברים. גם אם היינו מוכנים למחוק את עצמנו לגמרי בפני הקב''ה לא זה מה שאלוקים רוצה מאיתנו, ולא לשם כך הוא ברא אותנו. ייעודנו הוא לקחת את הנקודה הגדולה ביותר שיש בתוכנו, את הנשמה שאלוקים נפח בנו, ואותה להעצים ולהביא לידי מימוש.

יש מצבים של התמודדות, או של חולשה, שבהם אנו שומעים את הקול של הנחש בתוכנו. לעתים באתגרים כבדי משקל, ולעתים בהתלבטויות יומיומיות. הקול מציב לפנינו שאלה: האם אתה בוחר להימחק או להתממש? או בניסוח אחר: האם אתה רוצה להיות צדיק או להיות מאושר? הקול הנחשי משלה ואומר 'אם תבחר במה שאלוקים רוצה – תהיה צדיק אבל לא מאושר, בעוד הבחירה במה שאתה עצמך רוצה – היא תביא לך את האושר.

אבל כל התפיסה הזו בעצמה היא שקר של הנחש. אם נאמץ מבלי משים את תפיסת הדילמה כפי שמציג אותה הנחש, כבר נפלנו בפח של הנחש, ובזה כבר 'נכשלנו' גם אם נכריע בסופו של דבר 'לוותר על האושר בשביל להיות צדיקים'. אם תופסים אנו את ההתלבטות כמצויה בין לכפות את עצמנו למה שאיננו רוצים לבין להיענות לרצון שלנו, הנחש כבר ניצח. הוא כבש את תודעתנו וגרם לנו לראות את העולם מהעינים שלו, גם אם בחרנו שלא לחטוא.

התורה, לעומת זאת, אומרת לנו: הדילמה שלכם היא בין שתי שכבות בתוככם. ככל שנצליח יותר לחזור אל נשמת החיים שבנו, גם החיים שבנו יתעצמו.

אנו קרואים קודם כל לנסח נכון את התודעה הפנימית, להבין שהבחירה אינה בינינו לבין כח חיצוני, אלא בין הממד האלוקי שאלקים הטביע בנו והפך לחלק העמוק ביותר שלנו, ובין העפר שבשכבה החיצונית שלנו. על גבי תודעת אמת זו, יבוא האתגר הגדול והמפורט – לעצב חיים שלמים, שהממד האלוקי הוא זה שמצמיח אותם, ונותן להם כוחות להוציא את פירותיהם. עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל את יסודותיה – בתודעה הנכונה – מניחה התורה כבר בפרשה הפותחת אותה.