שלהבת העולה מאליה

אגדת שלהבתי-ה

על־פי חלק ממסורות תנועת החסידות[1], הבעל־שם־טוב הקדוש השתייך לפני גילויו לחבורה סודית של צדיקים שעסקו יומם וליל בלימוד תורת הסוד. ראש החבורה, רבי אדם בעל־שם, הבחין בייחודו של הבעש"ט, ואף הבין ברוח קדשו שעליו לקרב את הנער הצעיר לחבורתו. כך התקשר הבעש"ט לחבורה זו בגיל ארבע־עשרה, בה גדל בלימודו, בהנהגותיו ואף זכה להתגלותו של מורו ורבו אחיה השילוני, עד שזה האחרון גילה לבעש"ט את ייעודו והורה לו להתגלות ברבים ולהפיץ את תורתו.

בשנה וחצי האחרונות הלכו לבית עולמם שתי דמויות שהקימו את החבורה הסודית של החסידות בדור האחרון. בצום תשעה­־באב תשי"א, ישבו הרב משה שפירא והרב עדין שטיינזלץ, צעירים בני 15, והקימו את 'אחוות שלהבתי־ה' – חבורה שנועדה לחולל מהפכה רוחנית בעם ישראל מתוך אמונה והבנה שהדרך לעשות זאת היא דרך תורת החסידות. אין הכוונה לאמץ מנהגים חיצוניים בהם נהגו בקרב החסידים, אלא לצעוד בדרך הפנימית של החסידות על פי היסודות המחשבתיים שלה, וזאת בהתאמה להתחדשות היהדות בדור האחרון. כפי שניסחו זאת בעצמם: "אותו אילן חסידי עטור ענפים ונושא פירות-תפארת שנשתל לפני מאתיים שנה בגולה, יש לנטוע בקרקע המציאות הנוכחית, בתקופתנו אנו".

חברי 'שלהבתי-ה' ביקרו קשות את היהדות בארץ ישראל, הן את היהדות הדתית הן את שאינה כזו, וטענו שהעולם הדתי מדדה בעקבות ההתעוררות הלאומית המתחדשת בארץ, ואינו מתחדש אף הוא בדעות רוחניות ובחיי רוח הראויים לרומם את עם ישראל לקראת גאולתו בארצו. מתוך ניתוח המציאות הזו הרימו את דגל 'שלהבתי־ה', שתפקידו הוא "החייאת היהדות הדתית" בישראל ולחשוף את הגילוי האלוקי בעולם בכל רוחבו, לא רק בחיי הקודש אלא אף בעולם החול – במדע ובאמנות[2].

בעקבות פטירתם של מחוללי המהפכה הזו, עסקו רבים בדמותם המיוחדת, אך אנו בחרנו לעסוק ולהתמקד ברעיון. מכיוון שרעיון החבורה לא רק הקדים את זמנו, אלא משמש גם כ"פרה־היסטוריה" רעיוני של התנועה המבורכת שצמחה בשנים האחרונות, תנועת החסידות הארצישראלית[3] – ראוי להעמיק עוד ועוד ביסודות אותם טבעו גדולים אלו על מנת ללכת לאורם. אמנם 'שערים' אינו נוטה לדבר 'על' התחדשות השיח בעבודת ה' בדורות האחרונים, שהרי דיבור 'מחקרי' שכזה חיצוני הוא ויבש, אלא בעיקר לבטא את השיח המתרחש בפועל ולהפיצו בקריאה פנימית; אך כאשר דנים ביסודות המחשבתיים על פיהם אנו משתדלים לחיות את חיינו, רצוי לשבת ולהתוועד על יסודות אלו עוד ועוד[4].

חשובה ההבנה, שלהתחדשות החסידות הארצישראלית ישנם שורשים ויסודות עמוקים ומוסברים היטב. יותר מכך משמחת העובדה שחזונה של חבורת 'שלהבתי־ה' התגשם וגדל מעת עת, כשלהבת העולה מאליה.

גזור ושמור

המאמר המובא כאן, בדרך שלהבתי־ה, נכתב (ככל הנראה) על ידי הרב עדין שטיינזלץ אבן־ישראל זצ"ל, שכתב את רוב הפרסומים של 'שלהבתי־ה'. המאמר לא פורסם בכתב העת של התנועה, אלא יצא כמסמך פנימי שלה ונועד להסביר את עניינה. המאמר מתאר בהרחבה את הסיבות להקמת התנועה, את היסודות אותם הם רוצים להטביע במציאות ואף את הדרך המעשית בה הם צועדים.

להבנתנו, המאמר הזה הוא אבן־יסוד של התנועה הגדולה שאנו רואים היום, בה יהודים רבים בוערים באש־קודש באהבת ה'. לכן המלצתנו לכל אחד לשמור את הגיליון הזה (כמובן שגם את קודמיו...), ללמוד את המאמר פעם ופעמיים, לשלוף משקה ולהתוועד עליו עם כל יהודי שהוא פוגש בדרכו.

לחיים לחיים!

לתועלת הקוראים, נסקור בקצרה את חלקי המאמר:

שני צדי המטבע

פרק א' מבאר שיש שני צדדים בלתי נפרדים – החיים והדת[5]. אי אפשר לחיות חיים ללא אמונה, וכאשר רגל אחת צולעת, הדבר משפיע מיידית גם על הרגל השנייה.

האמונה השלימה, זו שכוללת ומקיפה את כל החיים (כי היא כל החיים), מתחלקת לשלושה יסודות: רגש-הכרה-שיטה.

ראשית יש לכוון להרגשת ה' כמציאות מוחשית, והבנה שרק על ידי אהבת ה' ניתן להכיר את העולם כולו. הרגשה זו מיוחדת, מפני שאינה הרגשה אנושית המכירה את ה' מתוך העולם, וממילא בורא עולם חיצוני לה; אלא הרגשה שהעולם חיצוני לה, והבורא הוא הקיום הראשוני המחייה את העולם.

לאחר מכן קיימת ההכרה[6], הצד השכלי של הקיום היהודי שנותן בסיס איתן להרגשה, שהרי רק על גבי יסוד שכלי ניתן להתמיד בעבודת הרגש.

לבסוף באה השיטה, דרך מעשית לעקרונות אלו. ההבנה שיש צורך בשיטה מחודשת באה בעקבות העובדה שניתן לקיים את כל המצוות קלה כבחמורה, ובכל זאת להישאר בעל לב אטום. השיטה עליה מדבר המאמר הינה, כמובן, דרך תנועת החסידות.

יהודי למחצה

פרק ב' הוא החריף מבין הפרקים, ומתאר את מציאות העולם הדתי בעת כתיבת המאמר. בפרק זה מועברת ביקורת נוקבת על העולם הדתי דאז, שמאופיין בחוסר אמת ובחוסר רגש דתי אמיתי, עד כדי כך שהדת היא רק חלק מעולמו ותרבותו. ניתן להתווכח על מצב העולם הדתי כעת, אך יש לזכור שהמאמר נכתב לפני כ-60 שנה מראות עיניו של הכותב הצעיר.

הפתרון – תורת החסידות

פרקים ג' וד' עוסקים בפתרון לבעיה המוצגת במאמר – "הדרך שאך בה אפשר להביא לתחיית היהדות היא דרך החסידות השלימה". חסידות זו, 'השלימה', מאופיינת בכך שלא נשארה רק בעולם המחשבה המופשט, אלא תורגמה לשפת חיים עשירה וממשית המתאימה לכל אדם בכל יום. בפרק ג' מבוארים עקרונות יסוד של החסידות, וראשון להם הוא עקרון "מלוא כל הארץ כבודו" וההשלכה הראשונה לידיעה הזו הוא שהמטרה של האדם בעולמו הוא להידבק באין־סוף ולהתגבר על התעתועים שמציב עולם הזה על ידי האהבה הגדולה לבורא עולם. כן, זהו הדיון המרכזי בחייו של יהודי דתי – כמה יש בליבו אהבה!

מתוך עקרון "מלוא כל הארץ כבודו", מתבארים יסודות נוספים בחסידות: אמונה, שמחה, התלהבות וגדלות המוחין. אמנם כל צדיק הביא את הייחודיות שלו לעולם החסידות אך המכנה המשותף לכולם הוא "לעשות את תורת ישראל לתורת חיים".

אף הדור שלנו צריך לתת את חידושו לעולם. מטרת החסידות היא לקדש את העולם, אך בזמנן ראשית החסידות החיים היו מצומצמים, וממילא העיסוק בקידוש העולם הסתכם בחייו האישיים של היהודי, באכילתו ובשאר מעשיו. אך בדורנו החיים התרחבו ועלינו, החסידים הארצישראלים, לאזור אומץ ולקדש את החיים בכל היקיפם ורוחבם – "החסידות השלימה באה למלא חלל זה. היא אומרת שכל אותו כוח גשמי ורוחני עצום שהביא עמו הזמן, אותו עולם עשיר ורב-צבעים שהמודרניזציה פתחה לפני האדם בן-זמננו – לא עולם חולין הוא, אלא עולם של קדושה. כל גילוי החיים של טוב ויפה שמגלמים המדע והטכניקה, כל הנוחיות הגשמית – כל אלה, ניצוצות אלקיים שבויים בתוכם, וניצוצות אלה תובעים את תיקונם".  

אשרינו שזכינו להיות המשך לאנשים גדולים בעלי מחשבות גדולות, ולהגדיל את אור השלהבת עד שכל עם ישראל יואר ויתחמם לאורה בבעירה גדולה לה' יתברך, מקור כל חי.

[1] מקורות וכתבים על כך נכתבו בעיקר במסורת חסידות חב"ד.

[2] הרב משה שפירא ובעיקר הרב עדין שטיינזלץ, התאפיינו ברוחב דעת ובסקרנות בלתי־נדלית, וכך המשיכו בדרכם של גדולי החסידות שחידשו את יסוד "מלוא כל הארץ כבודו", גם במציאות העכשווית רבת השפע והגוונים.

[3] מעניין לבחון את ההתפתחות של התנועה במסלול חייהם של הרב שפירא והרב שטיינזלץ לאחר שנות 'שלהבתי־ה'. הרב שפירא ורעייתו בחרו בעיסוקים חינוכיים, ובמשך השנים נפתחו לתורת הרב קוק ואף התקשרו לתלמידי הרב והרצי"ה, ואף קבעו את מושבם בעופרה, שבהקמתה לקחו חלק חברי גוש־אמונים. בעקבות כך, משפיעה משפחת שפירא בעיקר בקרב עולם זה. לעומת זאת, הרב שטיינזלץ הקים בשנת תשד"מ את ישיבת 'מקור־חיים' יחד עם הרב שג"ר והרב פרומן, זכר כולם לברכה, וממילא השפעתו (החינוכית הישירה, שהרי שיעוריו וספריו התפרסמו בכל אתר ואתר) ניכרת יותר במחוזות יהודה.

[4] בייחוד שהשאירו לנו מאמרים ומסמכים רבים העוסקים ברעיונות התנועה, שרובם פורסמו בכתב־העת שלה – 'רשפים'.

[5] המילה 'דת' במאמר אינה מאפיינת רק את המסגרת הדתית של האדם, אלא יותר את האמונה, שממילא מתבטאת בחיים המעשיים.

[6] במובן מסוים, גם הרגש וגם השכל הם סוגי הכרה, ועל ידי שניהם יחד ניתן להכיר ולחיות את מציאות ה' בצורה שלימה. הכרה שכלית בלא זו הרגשית יוצרת עולם יבש ומדולדל, ומאידך, הכרה רגשית ללא זו השכלית יוצרת עולם משתנה ולא יציב. בסוגיית ההכרה השכלית והרגשית זו עסק הרב קוק זצ"ל בהרחבה בפסקאות רבות, בייחוד בספרו עין אי"ה.