פרק א: על האמונה השלימה

החיים[1] והדת – ערכים המשלימים זה את זה, המקבילים זה לזה, והמתמזגים זה בזה. החיים והדת הם שני צדדים של מטבע אחת, "חיים" או "דת" הם ביטויים שונים מצדדים שונים – אותו דבר עצמו שהוא נשמת האדם. אין לתאר את שני הערכים הללו נפרדים זה מזה, כי הם מאוחדים כשני צדדים של אותה מטבע. ממש כשם שאין אפשרות לצייר אמונה בלי חיים, כך אין אפשרות לתאר חיים בלי אמונה. לחיות משמעו להאמין. המטבע מצידה האחד פגום, לא רק צד אחד חסר לה, גם הצד השני, השלם, הוא פסול ופגום. חיים בלי אמונה כלל הם "דבר שאינו". כשם שצד אחד של המטבע בלא צד שני כלל הוא דבר שאינו קיים, אלא אך תמונה מופשטת. אפשר לחשוב על "חיים" במופשט, אך אין לחיות חיים בלי אמונה.

דת היא צורה מסויימת של אמונה – אמונה מושלמת – אולם כאשר באה הבריחה מן האמונה בעלת הערכים המוחלטים של הדת, אל האמונה בערכים משתנים ויחסיים, הרי אף כי נשארה זו אמונה (שכן בלי כל אמונה אין אפשרות לחיים) אך האמונה המשתנה אינה מספקת ועל כן באים הזעזועים בצד השני של המטבע – החיים. החסרון באמונה מתבטא על ידי חסרון בחיים. כי האמונה שבאה במקומה של האמונה הדתית, אינה צד שני מתאים לצד האחד של החיים. קיים כזה שצדו האחד – החיים – שלם, וצדו השני פגום וחסר הוא, צורה פסולה וחריבה מעיקרה. החיים הם דבר נתון ותמיד שלם. נתון ללא חשבונות, קיים ללא חישובים. הצד השני של המטבע חייב להקביל ולחפש את צדו הראשון. האמונה חייבת להיות לא כאמונה היחסית החלה רק על חלק מן הנושאים, אמונה הנוגעת רק בחלק מן הבעיות, אמונה התלויה במשתנים רבים, אמונה זו אינה אמונת חיים.

האמונה הנכונה היא האמונה המקיפה את הכל, הכוללת את כל החיים בתוכה – כי היא זה החיים. זוהי האמונה שערכיה אינם שאובים מתחומי המחשבה הזרים, אלא הם כחיים – כי הם החיים, קיימים בפני עצמם – או במילה אחת הדת.

הדת האמיתית אינה רק ביטוי חיצוני-ריקני לאפסות, אלא אמונה שלימה, עם מבנה שלם מקיף כל שקיומו מעצמו. וביסודה של האמונה הנצחית קיימים: הרגש הדתי, ההכרה הדתית, והשיטה הדתית.

רגש דתי יסודי מהו? הרגשת מציאות הבורא כמציאות ראשונית[2]. אהבת הבורא, אהבה עצמית יסודית, והידיעה כי רק באמצעות אהבה ויראה בלתי אמצעית של הבורא אפשר להגיע להכרת העולם, זהו הבסיס להרגשה דתית עמוקה–אמיתית. (לעומת זאת) קיימת הרגשה דתית, פילוסופית, אחרת, אולם היא איננה אמיתית, (והיא) הכרת ה' מתוך העולם, כלומר, העמדת העולם כגורם ראשון אותו צריך האדם להרגיש ולהכיר, ורק באמצעות הרגשה זו אפשר להגיע להכרת ה'. כלומר, מציאות ה' הינה משנית לעולם – טפילה לו.

את ההבדלים בין צורות הרגשה אלה נוכל להכיר ברגע שנתרגמן לשפת המעשה. "ההרגשה הדתית" הרגילה[3] שתחילתה העולם, האדם או ערכים רוחניים אחרים, אינה יוצאת בעצם מנקודת מוצאה, ואינה מגיעה למעשה עד לבורא, משום שאינה יכולה להינתק מיסודה הראשון והמשתנה. לעומת זאת, ההרגשה הדתית האמיתית, כאשר מגיעה היא לצורתה הנכונה, נקודת מוצאה היא האלוקות, אותה אלוקות נפשית, מרכז העולם והאדם כאחד. בכוחו של רגש כזה – ה' מקומו של עולם או העולם נמצא בה' – להבעיר אור בנפשו של האדם – דת אמת לוהטת – בוערת באש תמיד. רק הרגשת אמת זו עשויה לשחרר את הנפש מכבלי השכר והעונש שמזדמנים בהתארעות חויות דתיות ולהטותה לאפיק החובה, האמת והנצח.

אך אם כזה הוא הרגש הדתי היסודי, מה לאדם פשוט ולכל המילים הנשגבות הללו? מנין שאב הלה את הכוח והעוצמה להתבוננות מעמקת זו ולאורחות חיים נעלים כאלה שנזכרו? רגש זה יכול להיות שייך למספר מצומצם של יחידי סגולה ותו לא. ומה יהיה על האדם הפשוט? אולם, עובדה היא שבכל יהודי ויהודי, ויהא זה הפשוט ביותר – קיימים ניצוצות של התעלות והתקדשות. ברצונך להרגישם? הסתכל על פניו בליל יום הכיפורים, שעה שהקהל אומר את תפילת "כל נדרי", כל יהודי משתוקק, ולו גם השתוקקות מועטת בלבד, לבטל עצמו בפני העצמות הגדולה. כל אחד שואף, גם מבלי דעת ומבלי פרש זאת לעצמו, להגיע להרגשה ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". נמצא, שרגש כזה נמצא בכל יהודי בכוח, אלא שיש להוציאו אל הפועל, לפתחו ולטפחו. מאידך, דרושה התמדה מרובה, דרושה יגיעה נפשית וגשמית כאחד כדי להגיע לרגש זה ולהתלהט ממנו.

ברגע שהרגשה זו חסרה, אפשר לומר במפורש: אם אדם אינו מרגיש כך את היהדות, או לפחות סבור שכך צריכה להיות הרגשת האלוקות המתמדת, אם עדיין דתי הוא, הרי הוא שוטה. הרגשה אחרת הינה עבודת אלילים, הינה עבודה האדם את עצמו, את הערך שהוא עצמו יצר, ולשם מה אפוא העמל? מדוע ממיר הוא את נוחיות העולם הזה בעולם זר, רחוק ממנו, בהשתעשעו בתקוה שהוא יזכה בו, כי אכן הרי הוא "דתי"? רק הרגשת האובייקטיביות היסודית שיהדות, רק היא מהוה את היסוד לדתיות שתעבור את כל תהפוכי הזמן.

הכרה דתית מהי? צידה השכלי, העיוני של ההרגשה הדתית הינה ההכרה. כל הרגשה הינה מעומעמת, הכרחית באי-בהירותה הטבעית, ועל הכל – עראית, שכן הינה יצירת הלב הרגעית. אם קבענו שהרגש הדתי האמיתי מפנה את הכל לכיוון האחד, האלוקות, האחת, הרי רגש דתי לוהט כזה איננו יכול להמשך זמן רב. יכול הוא לגרום להפסקת החיים או להפסקת ההרגשה. את יכולת ההתמדה והקיום להרגשה נותן הצד העיוני הנובע מן ההגיון. ההכרה הדתית אף היא בונה ומכוונת את החיים הדתיים של היום-יום, מתוך ההרגשה ש"ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו".

שיטה דתית מהי? אין להסתפק בסידור רגשי ושכלי של הדתיות. אמנם הרגש הדתי המפותח נותן לאדם את הדחיפה הראשונה, וממשיך ללוותו כל ימיו בנצנצו מדי פעם בפעם בצורת חוויה דתית. אך החוויה הדתית היא היסוד למחשבה ומעשה דתיים. המעשה הדתי הינו בהכרח תוצאת הרגש הדתי. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אין להסתפק בתלמוד, שהינו בנידון זה החוויה, יש להסיק את המסקנות ולפעול בהתאם להן. למרות המצאותה של מערכת מצוות שלימה ומשוכללת המכוונת את המעשה הדתי, נחוצה גם השיטה הדתית – הדרך להדרכת המחשבה ברוח הדתית[4].

מחומר הגלם הזה שניתן בידינו, אפשר לעצב דמות מסויימת ביותר: אדם דתי. אין זה צירוף פשוט של תואר; דתי לשם-עצם "איש". את חומר הגלם הזה ניתן גם לכנות בשם אחר: תיאוריה על השקפת חיים שלימה, אמיתית, תהא התיאוריה נפלאה עד כמה שתהא, הרי ביצועה הוא העיקר. ומי הוא המבצע? מיהו נושא הדבר? הוי אומר האדם הדתי.

ללא צל של ספק מבינים אנו שאיש דתי כזה אשר מוציא את התיאוריה שנזכרה לעיל מן הכוח אל הפועל הינו יהודי. ומהו יהודי? העולם עשוי דרגות דרגות זו למעלה מזו וזו כוללת את זו. היהודי הינו המעלה העליונה בהתפתחות העולם, וכל דבר נוסף בהתפתחות אינו מבטל את קודמו, אלא ממשיכו ומגביהו. כל חי הינו מבחינה מסויימת צומח ועוד משהו. האדם הינו חי ועוד משהו. היהודי הינו אדם ועוד משהו. יהודי שלם הינו קודם-כל אדם שלם, כלומר, בעל יכולת ורצון להשתמש בכל כוחותיו ואפשרויותיו, כי זהו המיוחד שבאדם השלם. היכולת והרצון להשתמש בכל כוחותיו ואפשרויותיו תואמים את יסוד ההתעלות והקידמה הבלתי פוסקות. האדם השלם איננו עומד במקום אחד, אף לא רגע בחייו, ה"קפאון" הינו ירידה. ליהודי, שהוא בעצם האדם המושלם, נוסף עוד משהו: יסוד חייו הינו האלוקים – הוא רואה את גילוי האלוקות בכל, בכל העצמים, בכל הזמנים והמקומות, תפקידו הוא: לזרוע ולהצמיח את היקר והקדוש כפי שזה נובע מגילוי האלוקות לפניו בהתמדה. שאיפתו היא לדעת הכל, לראות הכל ולפעול תמיד ללא הגבלה כדי להעלות את כל סביבתו יחד עמו. הוא איש המדע, היופי והמוסר. הוא המהלך בין העומדים, הוא היסוד הדינמי שבהתעלות העולמות. ובסיכום – היהודי הוא האדם השלם האלוקי.

 

פרק ב: מצבה של היהדות בימינו

אין צורך בחקירות מדוקדקות ומדוייקות, אין צורך בגילויים מרעישים מרחיקי לכת כדי להוכיח את עטרת שושני הכזב המקיפה עתה את היהדות. כל בר בי רב אשר ירצה לנתח את המצב העכשווי ללא כחל ושרק, יווכח על נקלה שהיהדות הדתית איננה חיה עוד, אלא מתקיימת בלבד[5]. מהם סימני החיים? ריבוי והתפתחות. הבה ונבדוק את הגוף הזה ונראה עד כמה נמצאים בו סימנים אלה. היהודים הדתיים מתמעטים והולכים באופן מבעית. הזקנים עוזבים אותנו לאנחות ואין תיישים אחרים להעמיד בראש. הנוער הדתי האמיתי הולך ונעלם מן האופק. משנה לשנה הולכת ומתדלדלת איכותו. הולך ומתגבש גרעין חזק של בני נוער ומבוגרים כאחד נגד הדת במדינתנו. חוסר גאוה דתית מקעקע את היסודות האיתנים עליהם נבנתה פעם היהדות. היהדות הדתית הולכת וגוססת, כמובן גם רופא יוכל להאריך לכמה שעות את גסיסתו של חולה על-ידי זריקות שונות, ואותו דבר עושים ראשי היישוב הדתי. אולם עד מתי? הרי ברור גם לרופאים וגם לחולה שהקץ קרוב, ברור עתה לכל מי שאך רוצה לראות זאת, ויש רבים שאינם רוצים, שמצב היהדות בימינו הוא רע ביותר. ואם נרצה לדייק, הרע מכל מצבי היהדות בימים עברו.

בשלש נקודות אפשר להראות זאת:

• היהדות הדתית לא היתה מעולם מיעוט קטן כל-כך בתוך כלל ישראל כפי שהוא כיום. מאז חרבה יהדות אירופה חרב עמה המרכז היהודי הגדול שבעולם, ככל שחורבן זה הוא מכה איומה לכלל האומה, הרי איום כפלים ליהדות הדתית.
• גם אם נחפש בנרות, לא נמצא שום אדם בעל שיעור קומה שיוכל להראות מדוע נסחפו היהודים שאינם דתיים בזרם המים העכורים, מתי ומהי הדרך בה יחזרו יהודים אלה אל היהדות. נדמה לנו שהם בבחינת אבר קטוע מגופנו לעד.
• לדאבון לבנו אין בימינו שום אדם שיוכל להראות מדוע ולמה יתמידו היהודים הדתיים בדתיותם.

היהדות כפי שהיא נראית לעין הולכת ומצטמקת עד לאבדן מוחלט ח"ו. תהליך הזרקת הזריקות לגוף הגוסס יכול להמשך עשרים, שלשים ואולי חמישים שנה, אבל למגינת לב, סופו של תהליך זה בטוח הוא, ויארך זמנו כאשר יארך. ובינתיים – הכל מבחוץ הולך ומשתנה, ואף בעמנו חלים שינויים עצומים. המדינה – תופעה שלימה בפני עצמה; חידושי גדולים במדע הבין-לאומי; שנות פריחה ובניה אינטנסיבית בישראל; פצצת אטום, מימן וקובלט בעולם הגשם מחד, והתחדשות שיטות כשל איינשטיין ושאר גדולי המדע מאידך בעולם כולו. ובאותה שעה ביהדות – התעפשות, רקבון וסרחון.

מה הם הגורמים למצב אימים זה?

לראשונה נתקלים אנו בשיטת ההמרה: מעשים הומרו במילים, רעיונות במליצות ופעולות בסמלים ועוד ידינו נטויה להמיר ולהחליף ל"תפארת המליצה"?

דורנו חסר את האמת. צרתה היסודית של היהדות הדתית הוא חוסר אמת. מתקיים בנו אשר נאמר לישעיהו: "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו - ושב ורפא לו". איננו מסוגלים לראות את המצב לאשורו. איננו רוצים להאמין שמשחקים אנו בדת. איננו רוצים לדעת כי אכן מרמים אנו את עצמנו, וכל המרמה את עצמו – אך שוטה הוא רימה. חסרים אנו את ה"כך דוקא" והאמת. ואם ההרגשה הפנימית נעדרת, חזקה על המעשים החיצוניים שיהיו לקויים.

כל אותו חומר גלם או התיאוריה על הדתיות האמיתית היסודית שהם: הרגש, ההכרה והשיטה הדתית, אינם בנמצא, וממילא ברור הוא פרצופו של האיש הדתי בן ימינו. אכן, עצם מכתה של היהדות הוא חוסר רגש דתי אמיתי, יתר על כן, חוסר הרגשת החסרון, דרגה של טמטום הלב והחושים שאין למעלה ממנה!

מה דמות היהודי הדתי בן ימינו? הדת וה' אצלו הינם רק חלק מעולמו, סולד הינהו מהרעיון שביסוד חייו של היהודי מונחת הדת, ולא הדת בצד החיים. אותה זהות של שני צדי המטבע נפגמה אצלו, אף אצל זה הטוען השכם והערב מעל בימות שונות: יהודי דתי אני ועושה אני למען הדת! ואכן כאן נמצא אבי אבות הטומאה. ראיית הדת כנושא הינה פסידו-דתית. יהדות איננה נושא שמטפלים בו בעלי "שאר-רוח", היא חיים.

אלוקי ישראל א-ל קנא הוא, כשם שתמהו לפני שלשת אלפי שנה עובדי האלילים דאז: כיצד יתכן שא-ל אחד, ויהא גדול ככל אשר יהא, יוכל לדחות אלפי אלילים אחרים? כן תמהים כיום עובדי האלילים של ימינו, אותם עובדי נוחיות עצמם, עובדי חיקויי תרבויות המערב והמזרח כאחד: "היתכן שהדת כנושא, ותהיה חשיבותו כאשר תהיה, תדחה את כל הנושאים האחרים שבחיינו"?

התשובה היא חד-משמעית: אפשר להיות יהודי דתי, אבל לא יהודי דתי למחצה. "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" זוהי כיום שאלת היהדות השלימה – שאלת חיים או מות. בימינו אין שום מקום לפשרות – או יהודי או "גוי". או "ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו" או שהבעל המודרני על כל גילוייו הוא האלקים. וכאן חובה להכריע, דרך ביניים אינה בנמצא.

הקץ לצביעות המנטפת מכפותיהם של היהודים "הדתיים", עסקני היהדות הדתית הדואגים לכאורה לדת-זכרון, א-ל נקם ושילם הוא אלקי ישראל, זכרו! הזמנים הללו זמנים גדולים הם, מתרחשים מאורעות אשר במשך אלפי שנים הם בבחינת בלתי ניתנים להגשמה. הבלתי-מתגשם הולך ומתגשם לנגד עינינו[6]. שינויים עצומים בעולם חלו בכל הזמנים והשטחים. עתה הגיעה שעת ההכרעה, ואם אכן הגעתם למסקנה שה' הוא האלקים, דעו לכם: הגיע גם תור ההכרעה הגדולה ביהדות! בל נאחר.

 

פרק ג: היהדות השלימה

בכדי להביא לאותה הכרעה ביהדות, לחידוש הנפשיות ביהדות, יש ללכת בדרך שתביא לרגש דתי אמיתי ולהכרה דתית, ובשיטה דתית שלימה. הדרך שאך בה אפשר להביא לתחיית היהדות היא דרך החסידות השלימה. ידיעת החסידות בימינו הינה ידיעה מקוטעת שבדרך כלל נקלטה מכל מיני מקורות משניים, מסורסים ומסולפים. מקורות אלה הם ספרים (בייחוד ספרי לימוד בבתי הספר) ומאמרים על חסידות העושים מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר, המעוותים את דמותה האמיתית של החסידות. מאחר ששיטת החסידות השלימה צומחת ומתפתחת מתוך החסידות ההיסטורית, יש להסביר תחילה מהי החסידות.

החסידות הינה תורה שלימה. היא איננה שיטת מחשבה בלבד, אף לא דרך חיים בלבד: מצויים בה שני אלו ביחד, הלכה ומעשה נתמזגו בה יחדיו  במזיגה אורגניות נפלאה. רעיונותיה של החסידות לא נשארו בעולם הרוח, טובות וערטילאיות. הן תורגמו לשפת החיים הממשית והמובנת לכל  אדם בחיי היום-יום שלו.

עקרונותיה של תורה זו הינם "עתיקים מאוד ואף על פי כן חדשים לגמרי". יותר נכון לומר שהחסידות לא חידשה דבר ביהדות, אלא אך גילתה אותה. היא חדרה לתוך פנימיותה וחשפה אותה.

העקרון היסודי הראשוני של החסידות הוא "מלוא כל הארץ כבודו" או "את השמים ואת הארץ אני מלא". פירושו של עקרון זה הוא כי קיימת אך מציאות אחת, ישות אחת, ואין שום דבר שמחוצה לה. לא זו בלבד שהאלוקות ממלאת את המציאות שלה, אלא היא גם עצם המציאות, "לית אתר פנוי מיניה". שום ישות ושום מציאות אינן קיימות מבלעדי ה'. מתוך כך ש"אין עוד מלבדו" ואין מציאות מבלעדיו, הרי שיש להבין כי חומר ורוח הינם שווים לגביו. בסיכום: "הוא יצר הכל, הוא הכל" כדברי ר' אברהם אבן-עזרא.

ברגע שאדם יודע בבירור, הן מבחינה שכלית – לאחר התעמקות בדבר, והן מבחינה רגשית – מתוך ההתקשרות הנפשית, שהאלקות הינה הכל, ברור שמטרתו תהיה הרגש קרבתו של האין-סוף (כפי שמכנים את ה' בספרי הקבלה והחסידות) ללא שום חציצה ומעצור. הוא ישאף להרגיש את קרבת ה' הממלאה את היקום, הוא יתמלא אהבה וכיסופים אל הממשות האמיתית היחידה. כל אותה מציאות של העולם הנראה לעינינו הינה רק אחיזת עיניים והעלמה של הממשות האמיתית של האלוקות, כמו שהמשיל זאת הבעש"ט: משל למלך שרצה לבחון כמה אוהבים אותו נתיניו. מה עשה? הקיף עצמו בחומות של אחיזת עיניים, עליהן הפקיד חיות-טרף של אחיזת עיניים, וסביבו שם מכשולים רבים, כולם מעשה אחיזת עיניים. זה שאהבתו למלך לא היתה רבה כל-כך, נרתע מן המכשולים המפחידים ולא התקרב למלך, אולם אוהבו של המלך, מעוצם כיסופיו וגעגועיו למלך, לא חש כלל והסתער על החומות הללו בזו אחר זו. משהגיע למלך נוכח שכל המכשולים היו אך מכשולים של אחיזת עיניים[7].

אכן, פירודו של העולם כישות עצמית, אך תעתועי עיניים הוא, והשאלה היא, עד כמה יש בלבו של האדם אהבה, עד כמה מתגבר הוא על המעצורים המדומים המפרידים בינו לבין אביו שבשמים.

מעקרון יסודי זה של ראיית כל העולם כמציאות אלקית, יוצאים אותם קוי-האופי החסידי כפי שהוא מתבטא בחיים: אמונה, שמחה, התלהבות, גדלות המוחין.

אמונה: האמונה אינה אך הנשמה לחיים, אמונה נכונה הינה אמונה המקפת את כל החיים, ומתוך אותו רגש אי-רציונלי צומחים ועולים הרגש הדתי, ההכרה הדתית והשיטה הדתית. החסידות הראתה שיסוד האמונה איננו שטות תמימה בעלמא, הנובעת מיסודות שאינם ניתנים לבחינה, כי-אם אמונה ברורה ובהירה, הניתנת להבנה ולהרגשה ברורים ומוצקים.

שמחה: בחסידות מזהים את העצבות, העצלות והחטא כבאים מאותו מקור. ואמנם, אף העצבות כעצלות, ענינה הוא הכבדה על האדם, היא מעיקה על נשמתו ונוטלת ממנו את כוח ההתעוררות וההתלהבות. העצבות שמה מעצורים על נפשו של האדם, השמחה לעומתה, גורמת להשתחררות מהם. השמחה מאפשרת לאדם לעבור את כל המכשולים, "כי בשמחה תצאו" – על זה פירש אחד מגדולי הרביים בחסידות: "בשמחה יוצאים מכל ההעלמות", ההעלמות נעלמים, ומגיעים להיכלו של המלך, מלכו של עולם.

התלהבות: התלהבות פירושה פעילות בלתי פוסקת של כוחות הנפש. אין יהודי יכול שלא להתלהב. אין אדם דתי מסוגל להשאר פסיבי בשום מצב של חייו. מעצם מהות תפקידו להפוך את החושך וההעלם שבחיים לאור, להפוך את המציאות הגשמית שמסביב – למציאות אלקית, חייב הוא להיות בעל התלהבות תמידית, כי המציאות אותה הוא רוצה להפנות לאלוקות אינה עומדת על מקומה, היא משתנה מרגע לרגע ולכל רגע ורגע תכלית משלו. האדם הדתי חייב להעלות את כל אותם רגעים, ולהדביק את קצב התרחשותם והתהוותם. הפסיביות, לעומת-זאת, היא חטא. הפסיביות משמיטה את החיים מידי האדם הדתי, היא נותנת להם שיזרמו בזרמם, ללא הכוונה וללא גילוי האלוקות שבהם. האדם הפסיבי מסייע בידי כוחות ההרס להרוס את העולם, בשעה שהוא אינו נותן ידו להכוונת הכוחות החיוניים האדירים המצויים בעולם אל אפיקי הקדושה והאור האלקי.

גדלות המוחין: גדלות המוחין היא היכולת לראות בשפע הפרטים של החיים את כללותם התואמת אל התכלית העליונה. בכל אדם פרטי ובכל מצב בו הוא נמצא, משתייך הוא מצד מסויים אל התכלית האלקית. סוד הצלחתה של החסידות היה בתכונה זו. לכל אדם מישראל, בין אם הוא עם-הארץ, בין אם הוא למדן, בין עני בין עשיר, לכולם יש מקום בתנועה החסידית. החסידות לא דרשה מן האדם אלא את אשר מצוי בתוכו, היא שאפה שכל אדם יגלה את עצמותו, את מלוא אור נשמתו, ואת כל עוצמת הניצוץ האלקי שבנשמתו. על-כן יכלו אף פשוטי העם להשתפך בסערת רגשות אדירה בתפילתם ובאמירת התהילים שלהם, בלימוד "עין יעקב" ואמירת פרק משניות. ולא עוד זאת, אלא אף באכילה ובשתיה, בשמחה ובריקוד, בניגון ובכל מצב של התרוממות הנפש, גם ברגשות פשוטים אלה הוא עבד את ה'.

גדלות המוחין, הראיה בעלת המעוף הנעלה והנשגב, ללא הטפלות לטפל, ללא הצטמצמות במושגים אליליים, הביאה לכלל התאמה והפעלה מקסימלית של הכוחות האדירים שהיו מצויים בעם. הפעלה זו הביאה לחזיון הנשגב ששמו – החסידות.

בחסידות פלגים רבים. הרבה זרמים רעיוניים זרמו בתוכה. רבים הם המנהיגים מכל סוגי האופי שקמו בתוכה, הללו התפללו בקול צעקה, והללו בקול דממה, אלו שמו את הדגש על התפילה, אלו על התורה, אלו השליטו את המוח על הלב, ואלו את הלב על המוח. אולם פלגים אלה כולם נבעו מאותו נהר, הנהר הגדול של החסידות הבעש"טית. אותה מהות עצמה שהיתה מוכללת בתוך החסידות הבעש"טית מצאה כאן בנפרד את דגשה היא בתוך החסידות. כל סוג של אופי מצא בחסידות נקודת מוקד אחרת, כל אדם מצא אותה מנקודת מבטו הוא, נקודת המבט הייחודית של נשמתו. הפלגים בחסידות לא הפכו לקללה אלא לברכה, ברכת הצבעוניות העשירה של עבודת ה'. ואף זאת, לא האלילות הקטנונית הביאה ליצירת הקשת הרב-גונית, אלא דוקא גדלות המוחין, היכולת למזג ולאחד את עושר הצבעים למטרה אחת: גילוי האלוקות בעולם הזה.

ולמעלה מכל פרטי הזרמים בחסידות, היתה נקודת מוקד אחת: לעשות את תורת ישראל לתורת חיים. תורת חיים חייבת להיות דומה לחיים עצמם, היא חייבת להיות מושרשת במציאות, ועם זאת הולכת, גדלה וצומחת ללא הרף. אותו אילן חסידי עטור ענפים ונושא פירות-תפארת שנשתל לפני מאתיים שנה בגולה, יש לנטוע בקרקע המציאות הנוכחית, בתקופתנו אנו. גם בדור הזה חייבים להצמיח פירות באותו אילן. את הענפים והפירות של החסידות בזמננו, ניתן לחשוב כהשלמה לחסידות ההיסטורית, בדרך אל הגאולה השלימה, אשר בה תהיה החסידות בתורת שלימה.

השינוי שמביאה השלמת החסידות בימינו לעומת החסידות ההיסטורית, אינו שינוי מהותי אלא שינוי במושא העיקרי של פעולתה. המשותף לשתיהן הוא השאיפה – קידוש החיים. אולם, בעוד שבזמנים ההם היו החיים מצומצמים, הרי עתה התרחבו, השתכללו והתפתחו. כליו החומריים והרוחניים של האדם גדלו והאדירו, השגיו בתחום הכרת עולמו החיצוני ויכולתו לשעבד את כוחות הטבע למטרותיו הולכים וגדלים ומתפתחים.

המדע והטכניקה, שהם הכלים להשגת הכרת העולם החיצוני ולשעבודו לצרכי האדם, שיעבדו כליל את רוחו של האדם אליהם, בהתפתחותם ובגידולם המהיר. התפתחות חיצונית זו, הביאה אף להשפעה על נפשו של האדם, לא רק מבחינה שכלית, אלא אף מבחינה נפשית. הישגי הטכניקה, הנוחיות הגשמית וסיפוק תאוות הגוף, מתוך ההרגל בהם, החלו לשעבד את האדם. השלימות שהעולם הנחיל, הן מן הבחינה השכלית והן מן הבחינה הרגשית קסמה לו לאדם והחלה מושכתו אליה. כמעט מבלי דעת, אך בעצמה רבה, החלה האלילות של המאה העשרים לחדור לנפשו של האדם הדתי. שפעת מעשים ללא משמעות דתית החלו מקיפים אותו מכל כיוון. ים של חכמה, ספרות ואמנות חילוניים הקיף אותו מסביב. נוצר חלל עצום בנפשו של האדם, דתיותו התחבאה במעשה המצוות ובבית הכנסת, ואילו החילוניות השתלטה על כל חיי היום-יום.

החסידות השלימה באה למלא חלל זה. היא אומרת שכל אותו כוח גשמי ורוחני עצום שהביא עמו הזמן, אותו עולם עשיר ורב-צבעים שהמודרניזציה פתחה לפני האדם בן-זמננו – לא עולם חולין הוא, אלא עולם של קדושה. כל גילוי החיים של טוב ויפה שמגלמים המדע והטכניקה, כל הנוחיות הגשמית – כל אלה, ניצוצות אלקיים שבויים בתוכם, וניצוצות אלה תובעים את תיקונם. יתר על-כן, לא זו בלבד שהאדם רשאי להשתמש בתענוגות העולם הזה – הן הרוחניים והן הגשמיים – לשם גילוי האלקים, אלא שחייב הוא לעשות זאת. הוא חייב לגייס את כל הישגי האדם ואת הפירות המבורכים שיצר, להבערת שלהבת הקודש של החיים הדתיים בימינו. כל הפונה עורף למציאות החדשה, כל הסוגר דתיותו בד' אמות של בית הכנסת, בוגד הוא ביעודו הדתי.

השתוקקותו וערגתו של האדם הדתי בימינו חייבת להיות השתוקקות לחוש בקרבתו של האלקים, ב"מלוא כל הארץ כבודו" בכל פעולה ופעולה שהוא עושה. את ההתפתחות הרוחנית והגשמית האדירה העוברת עליו, חייב הוא לראות אך כהתפתחות רוחנית-דתית. החסידות השלימה היא המשך התפתחותה של החסידות ההיסטורית אל החברה האלוקית המקיפה בעולם כולו, אל עבודת אלקים שתקיף את כל החיים והמציאות.

 

פרק ד': דרך מימוש הרעיון

החסידות השלימה הינה עדיין רק בבחינת שיטה עיונית (ואף לא שיטה עיונית מושלמת בכל פרטיה), אולם ביהדות לא ההכרה המופשטת היא העיקר, אלא החיים, חיי מעשה ומחשבה. על-כן הגיבה שיטת החסידות השלימה להתגלות בחיי העולם בתורת חיים. אחוות שלהבתי-ה שמה לעצמה מטרה לחיות את החיים היהודיים האמיתיים - של החסידות השלימה, ואף להפיצם ברבים באמצעי חינוך והסברה שונים עד ליצירת התנועה החסידית השלימה שתכוון את העם כולו בדרכה.

דרכה של תנועה זו כיצד? הבסיס הראשוני להיווצרות התנועה החסידית היא ההכרח ביצירת חברה שלימה אשר נקודת המוקד שלה היא החיים הדתיים, חברה המקיפה את כל חייו של האדם, כי החיים הדתיים בתפיסתה של החסידות השלימה הינם: כל החיים כולם. התנועה הכללית בנויה מתאים בודדים אשר בכל אחד מהם נמצאים מספר אנשים אשר היותם בתא אחד תקשרם בקשרי ידידות הדוקים, אותה ידידות הנובעת מקשר נפשי עמוק אל האנשים הקרובים זה לזה באמת. כל תא כזה הינו תא של חיים המקיף את כל הוייתם של חבריו; כל פעילויותיהם וחייהם צמודים לאותה מסגרת חיים, הן חייהם הדתיים (במובן המקובל) והן שאר החיים, כלולים באותה מסגרת. תאים אלה יהיו ניצוצות השלהבת בכל מקום: בערים ובכפרים, במושבות ובקיבוצים, במוסדות לימוד ובצבא, ניצוצות ניצוצות של אחוות "שלהבתי-ה" יודלקו אט אט בכל פינות הארץ, עד בוא היום הגדול בו תובער השלהבת הגדולה בלב כל העם כולו, ותביא עמה את אור הגאולה השלימה.

[1] הערות השוליים במאמר זה נוספו כביאור והרחבה על ידי מערכת 'שערים'. להבנת המאמר לאשורו, מומלץ לקרוא לפני הלימוד את דבר המערכת.

[2] בחסידות מתואר מצב בו בתודעת היהודי ה"אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". דהיינו, המושכל הראשון והוודאי של היהודי הוא נוכחות האלוקית בעולם, ורק על גב ידיעה ודאית זו, מונחת הידיעה של מציאות העולמות הגשמיים. מצב כזה אינו רק בתודעה המורגשת של היהודי, אלא אפשרי כבר בתודעה השכלית שלו. גם אם אינך חי כך, אפשר להבין שכך בנויה המציאות – שנוכחות ה' יותר ודאית וממשית מאשר מציאות העולמות. ניתן שלרעיון מעין זה מתכוון הרב במילים אלו.

[3] המצויה בקרב רוב האנשים, והיא זו שכונתה בפסקה הקודמת כ'אינה אמיתית'.

[4] לסיכום, קיימים שלושה יסודות ביסודה של אמונת החיים: הרגש – החוויה (במובן העליון שלה) דרכה מרגישים ודבקים בבורא; ההכרה – הבסיס השכלי לקשר עם ה', הגורם לרגש להתקבע ולהתמיד; השיטה – הדרך המעשית שמבטאת את הקשר עם ה', בשונה מקיום המצוות , שכמובן מקשרות את האדם עם בוראו, אך אינן מהוות שיטה מעשית לביטוי המחשבה והרגש הגלויים בקשר עם ה'. שיטות רבות פותחו סביב היגיון זה: המוסר, חסידות אשכנז וכמובן תנועת החסידות בה עוסק הפרק השלישי במאמר.

[5] יש לזכור שהמאמר פורסם לפני כ-60 שנה! למרות שגם בימינו לרב שטיינזלץ תמיד היה מה לומר ולהעיר, המציאות אינה אותו דבר כפי שהיה בזמן כתיבת המאמר.

[6] כאמור, המאמר פורסם לפני כ-60 שנה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

[7] ראה כתר שם טוב נא-ב.